ההיסטוריה של הדפסת יצירות אמנות עברה דרך חיתוך העץ (שלימים התפתח לדפוס בלט), אחריה דרך התחריט/תצריב (טכניקה שהביאה את דפוס השקע), ולבסוף דפוס האבן (שהביא בסופו של דבר למה שנקרא “אופסט”).
אמנים שרצו למכור יצירות בזול הפכו את הציור שלהם לתחריט, שאפשר מספר רב של העתקים.
הדוגמה הקלאסית היא הוגארת, שהפך חלק מציוריו לתחריטים, כמו זה למשל:
באותן תקופות, הטכניקה שבה הודפסו העבודות הייתה טכניקת הדפוס המודרנית של אותו הזמן.
והנה מה קרה בימינו? כשאמנים יוצרים הדפסים היום, הם לא מדפיסים אותם בדפוס אופסט המודרני, אלא בטכניקות ההדפסה הקלאסיות (חיתוך עץ, תחריט נחושת וכד’).
מי המציא את הרעיון המגוחך הזה? – קשה לדעת. אבל היום הוא הפך לחלק משמעותי, אם לא עיקרי, מהמסחר באמנות.
לפעמים יש הגיון בטכניקות ההדפס, כאשר אמנים מסוימים מצליחים לבטא את עצמם טוב יותר בטכניקת הדפס מסוימת, למשל חיתוך עץ, בדיוק כמו שאמן כמו אמיל נולדה הוא במיטבו בצבעי מים יותר מאשר בצבעי שמן. ואז ההדפס הופך לטכניקה; וזה מביא אותנו לשאול שאלה חדשה: האם מוצדק להקים ולהחזיק סדנאות להדפס.
בתקופה שבה למדתי בבצלאל לא הייתה שם סדנת הדפס, אבל שני מורים שלימדו אותנו, יעקב שטיינהרט ויעקב פינס, עסקו בחיתוך עץ, וזה קנה אחיזה אצלי ואצל עוד כמה חברים למשך כמה שנים.
זה למשל חיתוך הלינול הראשון שעשיתי:
והנה עוד כמה:
זאת הייתה הקדמה קצת ארוכה כדי להציג אמן שחיתוכי העץ שלו השפיעו על רבים, ומדובר בפליקס ואלוטון.
לשם הדגמה הבאתי בסוף הרשומה עבודות רבות של אמנים די אלמונים. לכמה מהמעניינים שבהם אקדיש בעתיד רשומות מיוחדת.
ואלוטון (1865- 1925), יליד שווייץ, חי ויצר בעיקר בפריז. כחותך עץ הוא גדל במסורת של הולביין ודירר, וכמו כל הדור שלו הוא הושפע מאופנת חיתוכי העץ היפניים, מה שקראו אז באירופה יפוניזם. ואלוטון היה פעיל בסצנה האמנותית של פריז ופרט ליצירה האמנותית הרבה לכתוב ביקורות על אמנות. בשלב מאוחר של חייו כתב גם רומנים ומחזות. בשנת 1892 היה בקבוצת האמנים שייסדו את Les Nabis (בהזדמנות אכתוב על תרומתם של הנאבי להרחבת תחום האמנות גם לעיצוב, איור וכד’).
באותה תקופה המורה שלו, שארל מורן, חובב מושבע של עירום נשי, הכניס אותו לחיי הלילה של מונמרטר והכיר לו את טולוז לוטרק שהפך לידידו.
מי זוכר היום את מורן? אז רק כדי להיזכר, הנה כך צייר אותו טולוז לוטרק:
ואלוטון עשה חיתוכי עץ בעיקר כשהיה צעיר, בין השנים 1890-1899. הנה כמה דוגמאות:
אבל כדי להבין את תרומתו המעניינת והמפרה, דווקא בחיתוך עץ, אקדים ואומר משהו על הטכניקה הזאת.
כמעט מההתחלה, כשהתחילו לעסוק בחיתוך עץ באירופה, כבר במאה ה-15, הבינו חותכי העץ שבגלל אופי ההדפס שיש בו רק שחור ולבן, נחוצים קווים כדי לתת אשליה של גוונים או של צל.
כך זה נראה בחיתוכי עץ מימי הביניים:
והנה בהגדלה קווקוו של דירר למשל:
כמובן שצורת הקווים ואופיים שונים מאמן לאמן, אבל כמעט כל חותכי העץ ניסו להתמודד עם הצללים והגוונים.
קל להבין למה הטכניקה הזאת החלה לדעוך במאה ה-19, כאשר הופיעה הליתוגרפיה (הדפס האבן), טכניקת הדפס שבה אין קושי להתמודד עם גוונים.
גם אדוורד מונק עסק בחיתוך עץ, כמו למשל בדיוקן העצמי הזה:
אבל העדיף את הקלות שבהדפס האבן – הליתוגרפיה:
וכאן מופיעה דמותו של פליקס ואלוטון הצעיר, שגם בהשפעת ה”אר-נובו” וגם בהשפעת ה”יפוניזם” יצר חיתוכי עץ שונים מקודמיו. הוא יצר הרמוניות מעניינות בין משטחים שחורים לרישום שבוצע רק בקונטור, ללא שום שאיפה לייצר גוונים, לא לשם הצללה ולא לשם טקסטורה:
בחלק מהחיתוכים משחק השחור והלבן הוא ביטוי של תאורה דרמטית, כמו כאן:
ובאחרים פחות, בעיקר בעבודות שיש בהן הומור מרומז:
בחלק מהחיתוכים שלו משחק השחור והלבן הוא כל כך מתוחכם, שלצופה קשה לפעמים לזהות את נושא הציור:
היו לו גם חיתוכי עץ מינימליסטיים:
הייתה לו גם גישה די מינימליסטית כאשר צייר דיוקנאות. את רובם הוא עיבד מצילומים (זה מה שגם אני עושה בדרך כלל).
הנה פורטרטים של 12 דמויות מוכרות:
חלק מהם הפכו כמעט לדיוקן הרשמי של האישים הללו, כמו במקרה של אדגר אלן פו.
ולא הזכרנו את הנושאים.
מלבד סצנות ביתיות, שהיה בהן הומור בורגני דק כמו חיתוך העץ הזה שנחשב לידוע ביותר שלו:
או הנגנים האלה:
או הרוחצת הזאת (הוא אהב מאוד נשים רוחצות):
הוא צייר סצנות חברתיות, בעיקר נגד המשטרה:
במהלך “פרשת דרייפוס”, ואלוטון תמך בדרייפוס ופרסם את חיתוך העץ הזה בשער עיתון חשוב:
– קומפוזיציה מעניינית, שבה הראה ואלוטון את העיתונים שתמכו בדרייפוס.
בשנת 1915, לאחר שנים רבות שבהן לא עסק בחיתוכי עץ, הוא חזר לעץ וצייר סדרה של איורי מלחמה תחת הכותרת “ככה זה במלחמה” (C’est la Guerre).
כאשר פרסם בעיתונים סאטיריים, כמו למשל האיורים שלו למגזין l’assiette au beaurre הוא היה נועז ופרובוקטיבי. האיורים האלה שלו צוירו בדפוס אבן (ליתוגרפיה). מדובר בעיקר בסדרה של 23 ליתוגרפיות שנקראה החטא ועונשו. הנה שבע מתוכן:
וכאן אנו מגיעים לעידן הציור שלו.
הייתם מאמינים שאת שבע הליתוגרפיות שלעיל צייר אותו אמן שצייר גם את הציורים האלה?
כאן השתלט עליו הפילוסוף ומבקר האמנות שבו, שגזר עליו להיות כמעט ביורוקרט (או כמו שמישהו אמר עליו: “ואלוטון מצייר כמו שוטר שהתפקיד שלו זה לתפוס צבעים ולהביא אותם אל הבד”.
הציור הזה, הילד עם הבלון, שתלוי במוזיאון ד’אורסיי, הוא דוגמה אופיינית לריאליזם הסכמטי שלו, או כפי שהוא מכונה, “ריאליזם סובייקטיבי”.
לדעת רבים, העובדה שנטש את ההדפסים ועבר לציור קשורה לכך שבשנת 1899 ואלוטון התחתן עם גבריאלה רודריגס הנריקס, יורשת יהודיה עשירה שאביה היה סוחר אמנות ידוע שעזר לוואלוטון להתקדם.
ולשם השוואה הנה כמה יצירות של אמנים בני התקופה שהושפעו מוואלוטון, וגם כאלה שקדמו לו. אחד מהמושפעים הוא אוברי בירדסלי המוכר:
אמן נוסף הוא ארנסט לודוויג קירשנר, מחשובי האמנים הגרמנים של התקופה, עמוד התווך של קבוצת הגשר. בכלל, אנשי הגשר הכירו היטב את העבודות של ואלוטון ודי הושפעו מהן לאחר שהסירו מהן את ההשפעות הבורגניות של ה”יוגנדשטיל” (ה”אר נובו”). היום קירשנר ידוע הרבה יותר מאשר ואלוטון (בקרוב אפרסם רשומה גם עליו).
יש הטוענים שגם אדוארד הופר האמריקאי הנפלא הושפע מהריאליזם של ואלוטון:
והנה כמה חיתוכי עץ של אמנים שיצרו במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20:
אז’ן גראסה (1917-1845), גם הוא אמן שוויצרי, שקדם לוואלוטון:
שוויצרי נוסף שפעל בצרפת ונודע בצד מוחה, כאמן הפוסטרים החשוב של ה”אר נובו”, ויצר חיתוכי עץ, הוא פייר אז’ן ויבר:
אדולפו דה קרוליס (1928-1874) היה חותך עץ ומאייר איטלקי שהתפרסם בעיקר בעבודות המשותפות שלו עם גבריאל ד’אנונצ’יו. הוא החזיר את חיתוך העץ לסגנון הקלאסי של ימי הביניים:
רוז’ה גריון (1938-1881), אמן חיתוך עץ צרפתי שאייר בין השאר למחזות של שייקספיר. כאן אלה ונוס ואדוניס:
אפילו קתה קולוויץ המוכרת, בת גילו של ואלוטון, שאת רוב העבודות שלה עשתה בליתוגרפיה, עסקה מדי פעם גם בחיתוך עץ:
ואסיים בריכרד זייוואלד (דמות מעניינת במיוחד שבעתיד אקדיש לו רשימה מיוחדת), אייר ספרים רבים, בין היתר את “רובינזון קרוזו”, וגם אייר שירים סאטיריים של אריך קסטנר:
**הערה: פרנץ מזרל לא הוזכר ברשומה זאת בכוונה שכן כבר כתבתי עליו הרבה.
היי דני
מחכים, מלבב ומהנה כרגיל !!!
ושוב, שנה (אזרחית) טובה ומעניינת.
גד
תודה על עוד רשומה מעשירה