אנשי קולנוע רבים, במאים, תסריטאים ושחקנים, עסקו בציור. חלק מהם אפילו התחילו את העיסוק באמנות פלסטית לפני שהפכו לקולנוענים. יש כאלה שהרישומים או הציורים שלהם שירתו את הסרטים שעשו, ואחרים שהציור שלהם היה מעין יומן חזותי.
סרגיי אייזנשטיין צייר עוד לפני שהתחיל לביים. אני לא בטוח שהציורים האלה יתאימו לדמות שציירתם בדמיונכם כשראיתם את אניית הקרב פוטיומקין:
אורסון ולס הוא אולי הקולנוען רחב היריעה ביותר שעסק כמעט בכל תחומי האמנות. אבל מעבר לזה, אפילו ברצף הבא של העבודות שלו, קשה להאמין שהן נעשו על ידי אדם אחד:
הנה גלויה ששלח לג’ים הנסון, יוצר החבובות, עליה הוא צייר את קרמיט:
פרדריקו פליני אהב לצייר. חלק מהרישומים שלו מזכירים לי בקלילותם את הרישומים שעשה שמואל בונים. הנה למשל רישומים של פליני:
והנה רישום של בונים, שהיה כזכור במאי תיאטרון:
מתוך שפע העבודות של פליני בחרתי להתרכז בחיבה שלו לשדיים ענקיים, כמו אלה של מוכרת הטבק הידועה:
והנה עוד חמישה ציורים שלו באותו נושא:
עד כתיבת הרשומה הזאת לא הכרתי את הרישומים המצוינים של דייוויד לינץ’. הנה שלושה מהם:
במאי נוסף שאציג כאן הוא טים ברטון. האיורים של ברטון קשורים לסרטים שלו, ובמובן זה הוא הפחות מפתיע מכל מי שהצגתי עד כאן. רוב האיורים הם סקיצות לדמויות בסרטים:
^איש עם תינוקות
^היורה השחורה
^המספריים של אדוארד
^וינסנט
^וינסנט
^רומיאו ויוליה
^רונלד רייגן
וכעת למה שעומד במרכז הרשומה – הספר של פיטר יוסטינוב.
יוסטינוב הלך לעולמו בשנת 2004 כשהיה בן 82. מה הוא לא עשה האיש הזה, שדיבר שש שפות, כתב, שיחק, ביים; ואם זה מעניין מישהו, הוא זכה פעמיים באוסקר וקיבל תואר סר. במשך 30 שנה יוסטינוב היה שגריר של רצון טוב מטעם יוניצף, ולמרות שבין אבותיו אפשר למצוא נציגים מכל אירופה, הוא היה סמל ההומור האנגלי בזכות ה”אנדרסטייטמנט” הנפלא שלו.
מכל הסרטים שבהם שיחק אני אוהב במיוחד את Hot Millions, שם הוא משחק עם מגי סמית (אם לא ראיתם, זה הזמן). הוא גם כתב את התסריט המצוין של הסרט.
יוסטינוב היה גם רשם וקריקטוריסט.
בשנת 1961 ראה אור בהוצאת Heinemann הספר הזה:
יוסטינוב ניסה לגייס בספר את ההומור שלו בניסיון להתמודד עם התקופה הנאצית. הנה קטע מההקדמה שכתב לספר, שבו הוא מסביר למה בחר להתמודד עם הנושא הבלתי נתפס הזה דווקא בעזרת הומור:
יש מאורעות שכל כך רחוקים מהניסיון האנושי, עד שאין לדעת איך להגיב להם. הודעה על מוות רק באופן נדיר גורמת להתמוטטות באופן שבו היא מוצגת בקולנוע ובתיאטרון. כאשר מבשרים על אסון בדרך רצינית ובדרך של אנדרסטייטמנט, אנחנו נוטים לחשוב כיצד אנחנו אמורים להגיב לבשורה. רק לאחר זמן מה נרגיש את השפעת הבשורה עלינו. ויש אנשים , אולי רגישים יותר, שלשמע בשורה רעה פשוט פורצים בצחוק.
צחוק ובכי הם שסתומי ביטחון, שומרי השפיות, בדיוק כשם שהזעה שומרת על הגוף. זה כבר הפך לקלישאה להגיד שצחוק ובכי אינם בעצם מנוגדים, בזמן שרבים המחזות הגרועים שבהם לגיבורים יש את אותם הרהורים על אהבה ועל שנאה. לפרדוקסים הפשוטים האלה היה פעם קסם מסוים, ועכשיו הם נראים פזיזים ורחוקים מהאמת. אבל עובדה היא שקלישאה הפכה לקלישאה כי היא מבוססת על אמת.
הרבה נכתב ונאמר על התקופה הנאצית, הרבה מזה רציני, מאופק ובטעם טוב, כך שהעובדות המחרידות מדברות בעד עצמן. בין הקורבנות של המגפה הזאת היו אינספור טרגדיות אישיות, וכאשר כל הטרגדיות האישיות האלה מתמזגות לנוף הבלתי ייאמן של התקופה, הן איכשהו יותר מדי מהממות, בלתי אישיות ובנאליות מכדי להיות אמיתיות. אדם שיש לו מליון ליש”ט הוא עשיר, אך כיוון שעדיין יש דברים שהוא לא יכול לקנות, יש קשר מסוים בינו לבין האיש הפשוט שברחוב. אדם שיש לו טריליון ליש”ט הוא איכשהו כבר לא עשיר כי אי אפשר להסביר את העושר שלו. כך היה עם הנאצים וההרפתקאה המבחילה שלהם. היא נמשכה זמן כה רב ומספר הקורבנות היה כה אסטרונומי, שלמרות שהאלמנט של הבלהה קיים סביב כל מקרה אישי, הרי שהסך הכול הוא בלתי נתפס ואי אפשר להתייחס לזה.
אז איך אפשר להגיע למניעיהם של הפשעים האלה, שהם מחוץ לניסיון של הצדק, ושאין עבורם נקמה מתאימה? אין שום דרך להתנהג בטוב טעם עם אנשים ומפלגות שלא היה להם שום טעם. כמו צרכני פורנוגרפיה שנאבקים עם מאווייהם, החלאות גסי הרוח האלה לא ראו פתאום שום הכרח להרגיע את יצריהם, מפני שהמדינה נשלטה בידי ממשלה, ובראשה כמה פנאטים, שלאט לאט נתנה היתר לצדדים האפלים ביותר של נפש האדם.
גוף הספר הוא 23 פורטרטים קריקטוריים של נאצים, כנראה לא ספציפיים (אם כי ייתכן שאת חלקם הוא צייר לפי אנשים אמיתיים. אני כותב אנשים אבל מדובר במפלצות). ומתחת לכל ציור מופיע טקסט שכביכול נאמר או נהגה על ידי הדמות. הנה תשעה מהם:
^הרופא שלי יאשר שאינני כשיר לעמוד למשפט. אני סובל מאנמיה בגלל תת-תזונה.
^סבון עשוי משומן אדם? אני יכול להסביר. הרבה לא יודעים שהיה מחסור חמור בסבון בתקופה הזו ב”פאטרלאנד”.
^אם אדם מת, למה זה משנה לו אם אנחנו עושים ממנו אהיל? לפחות הוא מביא תועלת.
^הריב שלנו אף פעם לא היה עם היהודים באופן אישי, רק באופן קולקטיבי.
^זה ממש טעות להגיד שכשהייתי המושל של רוטניה הייתי אחראי למותם של 6000 איש. גזרתי את דינם של 7251 איש לעבודת פרך לכל החיים. בחשבון פשוט מאוד ניתן להוכיח שלזכותי עומדים 1251 איש שנשארו בחיים, ולכן אני מוצא שההתייחסות שלכם היא בלתי מובנת ובלתי אנושית.
^לא הייתה לי גישה למידע לגבי כמה אנשים מתו, אבל יש לי הרגשה שאתה מגזים.
^יש הבדל גדול בין רצח להמתת חסד. רוב אלה שמתו ממש רצו למות.
^כל חיי פעלתי ללא לאות למען השלום. אם רק פולין, צרפת, בריטניה, רוסיה ואמריקה לא היו מתנגדות לא היה צורך במלחמה. ומכיוון שהאפשרות לשמור על שלום הייתה נתונה בידיים אחרות, זה ממש לא ג’נטלמני להאשים אותנו בגרימת המלחמה. ולהצהרה זו אני מצרף בקשת כפרה.
^עד כמה שידוע לי, התנורים שימשו רק לאפייה.
תודה דני על הערך והקריקטורות הקולעות.
האם אתה מכיר את עבודתו של הקריקטוריסט אריך ליכטבלאו שלאחר המלחמה נקרא אלי לסקלי?
נזכרתי בו כשראיתי את ציור המדרגות של וינסט. לליכטבלאו יש קריקטורה המשלבת בדומה מדרגות בעמ’ 58 באלבום. אני שולחת לך קישור לאלבום, כי אי אפשר להעתיק את הקריקטורות. בברכה מרגלית
http://www.lamoth.org/files/resources/theresienstadt-ghetto-pictorial-ghetto-diary.pdf
אורסון וולס מצויין וכל כך מפתיע,כישרון עודף יתר על המידה עולה על גדותיו ועוד ביטויים כאלה של שפע.
הרישומים של הנאצים של יוסטינוב מצויינים לא פחות מההקדמה שראויה להילמד בכל מקום בו מדברים על מלחמה”ע השניה. מטפלת בזה.
תודה רבה!
לא הכרתי את היכולת הזאת של רוב הקולנוענים שהכרת, פרט לטים ברטון שידעתי שעבד כאנימטור עבור דיסני.
האורים של פיטר יוסטינוב מחרידים בגלל פשטותם ואמיתותם