העיקר שיהיה שמח

בשנות החמישים של המאה העשרים למדתי ב"בצלאל", שהיה אז בית ספר מקצועי כמו "אורט" או "עמל", ואנחנו התלמידים לא ידענו שאנחנו "סטודנטים." בשנה השנייה או השלישית עבדתי לפרנסתי אחר הצהריים כמדריך בבית ספר וצורפתי למדריך אחר שהיה סטודנט להיסטוריה והתחיל להתפרסם בתקשורת כמי שידיח את שמואל רוזן מעמדת החידונאי מספר אחת בישראל. שמו היה שבח וייס, וכבר אז כולנו ידענו שהוא יגיע רחוק. וכך קרה שכאשר שבח החליט להוציא ספר שעסק בחידות ושעשועים הוא ביקש ממני לאייר אותו.
על תלמידי "בצלאל" נאסר לעסוק בתחומי לימודיהם, שהיו אז ציור, גרפיקה ואיור. שבח הביא את המאייר הכרכורי שלו למשרדו של שכנא אחיאסף, בעליה של הוצאת "אחיאסף". המו"ל הראשון שנתן לי עבודה נראה לי אז בדיוק כפי שדמיינתי שמו"ל אמור להיראות, גבה קומה, קירח ונשוא פנים. שבח, שנולד בפולין, ידע איך להתנהג עם הבריות, אבל אני לא הצלחתי להוציא מילה במפגשים במשרדו של אחיאסף.
בספר בחרתי לצייר צלליות, אולי בהשפעת אחד התרגילים שנתן לנו המורה שלנו לאיור יוסי שטרן. העובדה שאחיאסף ושבח קיבלו את האיורים שעשיתי מפתיעה אותי עד היום. לו היום הייתי עורך ספר כזה וילד בן 17 היה מביא לי את האיורים האלה לא היה לו שום סיכוי.
פרט לאיורים, הוספתי לספר חידות משלי בסגנון שהמציא רוג'ר פרייס וקרא להם דרודלס - סוג של חידה מצוירת האהובה עלי עד היום, כשהרעיון הכללי הוא ציור פשטני שאין בו שמץ של הומור ורק הכותרת שלו מעניקה לציור את ההפתעה.
והנה כמה ציורים שעשיתי אז:
בהמשך עשרות שנים טרחתי לרכוש כל עותק של הספר הזה ולהשמיד אותו, עד כדי כך סלדתי מעבודת הבוסר הזאת. רק בשנים האחרונות התפייסתי עם האיורים הרעים האלה והא ראיה שאני מביא כאן כמה מהם.
שבח וייס שהוא פרופסור להיסטוריה היה שנים רבות חבר כנסת ויושב ראש הכנסת ומאוחר יותר שגרירנו בפולין, ואם יורשה לי להעיר, השגריר הטוב ביותר שהיה לנו שם.