שלישי, 10 אוקטובר 2017 18:12

אל מול מגירות הדחויים

לא תמיד כשדוחים עבודה שלי אני מרגיש שמדובר במחמאה, אבל בהרבה מקרים.

פורסם ב בלוג
חמישי, 01 יוני 2017 00:52

רקוויאם לדבר

את הרשומה הזאת אקדיש לשלושה גיליונות מיוחדים

פורסם ב בלוג
ראשון, 25 דצמבר 2016 18:12

ומה עושים עם העבר?

קלאסיקה בלבוש חדש

פורסם ב בלוג
שבת, 20 אוגוסט 2016 23:39

איך הפרדנו את הצבעים

אציג לכם כאן בין השאר את אחד השיאים של האיור הישראלי.

פורסם ב בלוג
רביעי, 24 פברואר 2016 10:35

לאן מובילות העטיפות

החלטות, תהיות, הצלחות וכישלונות, וגם ביקורת עצמית בחוכמה שלאחר מעשה

פורסם ב בלוג
שישי, 14 אוגוסט 2015 04:43

על המפה ומסביבה

כבר כשציירתי את האיור ראיתי אילו אפשרויות יש במפה שלנו

פורסם ב בלוג
שני, 03 נובמבר 2014 22:34

אבא אימא מותו כבר

אחד הסופרים החשובים והמיוחדים הכותבים בארץ, אם כי הציבור הרחב טרם הכיר בעובדה

פורסם ב בלוג

הפרטים היחידים שהבדילו פעם ספר אחד ממשנהו היו גודלו, עוביו ושמו


מי שמתעניין בתולדות הספר יודע שעניין זה של העטיפה הוא חדש יחסית. הפרטים היחידים שהבדילו פעם ספר אחד ממשנהו היו גודלו, עוביו והשם שהיה בדרך כלל על השידרה ולפעמים אפילו לא הוטבע על החזית. היו ימים שאדם היה קונה ספר ורק לאחר הרכישה נמסר הספר על ידי המוכר לכריכה. תהליך זה הביא בעצם לעולם את מה שמכנים המו"לים והמעצבים "שער קטן", דהיינו העמוד שלפני השער הגדול שעליו נכתב בדרך כלל רק שם הספר. זה היה הדף שעל פיו ידע בעל מחסן הספרים איזהו הספר, כלומר ערמת הניירות הכרוכה בחוט שבמחסן. כשעלתה העטיפה ה"מולבשת" (jacket) על במת ההיסטוריה, תפקידה היה לשמש מעין כרזה. הספר הועלה אז מהמחסן והועמד בחלון הראווה, וזה היה ראשית התהליך שלימים יקבל את השם ""שיווק אגרסיבי", כלומר מוכרי ספרים מציגים את מרכולתם לראווה ולא מסתפקים בקונים שיודעים מה הם מבקשים. הקונה הנכבד שרכש את הספר מן החלון היה משליך את העטיפה, ממש כמו שעושה מי שקונה היום סבון, ומציג בארון הספרים שלו את הספר עם כריכת העור או הבד ללא סרח העודף המסחרי והוולגרי.

עם השנים הפכה העטיפה להיות חלק מן הספר ולפעמים היה עליה, מאחור או בדשים, מידע שהקונה לא רצה לזרוק. העטיפה הפכה להיות אלמנט תרבותי, והשוק גרם לכך שקמו אנשי מקצוע שעסקו בעיצוב העטיפות. מעצב כזה היה טורח לקרוא את הספר ומנסה לייצג באופן ויזואלי מעורר תיאבון את תוכנו או לפחות את רוחו. בספרים שבהם העטיפה הייתה מתרפטת במהירות, כמו בספרי הדרכה, ספרי בישול או ספרי ילדים, החלו המו"לים לאמץ את העטיפה המודבקת, כלומר, לא עוד עטיפות "מולבשות", אלא עטיפה שהיא חלק מן הכריכה. הרעיון הזה היה גם חסכוני במידת מה.
מהפכת זוטא אירעה בעולם המו"לות כאשר הומצאו הספרים בעטיפה הרכה, מה שמכונה paperback, שהביאה גם לעולם את "ספר הכיס", הזול בהרבה מאחיו הכרוך. בארצות גדולות נהוג להוציא כמעט כל ספר קריאה קודם כל בכריכה קשה ובמחיר גבוה, ולאחר זמן, כאשר קוני הספרים העשירים רכשו אותו, מוציאים את אותו הספר בייצור זול כ"ספר כיס" בכריכה רכה. תפיסה זאת לא קנתה לה אחיזה במו"לות בארץ וההחלטה אם להוציא ספר קריאה בכריכה קשה או רכה היא בדרך כלל גחמה מו"לית וכמעט שאיננה קשורה בעלויות או בפנייה לקהל ספציפי.
כבר במסגרת השותפות קרמן/קרמן עיצבנו פה ושם עטיפות לספרים, למרות שכמו היום, גם בשנות ה-60 וה-70, עיצוב עטיפות לא השתלם כלכלית, ורוב המעצבים (אז גרפיקאים) המצליחים העדיפו את משרדי הפרסום העשירים על פני המו"לות הענייה. בשנת 1971 הפגשתי בסטודיו שלנו שני חברים. אחד היה מו"ל צעיר ושמו אשר ביתן שהוציא לאור כמה ספרים תחת השם "הוצאת ביתן", והשני אהד זמורה, עורך דבר השבוע. אהד היה בנו של ישראל זמורה, מו"ל של "מחברות לספרות", שנודע כאיש ספר ובעל טעם משובח והוציא לאור את מיטב הקלסיקה העולמית וגם הפסיד כסף רב כאשר עודד דור שלם של משוררים צעירים והוציא לאור את ספרי הביכורים שלהם. ההוצאה לאור מחברות לספרות, שהייתה אבן דרך בענף המו"לות, הפכה להיות אבן ריחיים על צווארו של ישראל זמורה, שצבר בצד השם הטוב והמחמאות מעולם השירה הצעיר, גם חובות יפים. יום אחד כשכשל כוח הסבל, בא ישראל לבנו אהד ואמר לו : קח את ההוצאה ואת החובות ונסה את כוחך.
יזמתי את הפגישה בין אהד לאשר לצורך שיתוף פעולה ביניהם, כשהנושא החם שעל הפרק היה הספר תוף הפח, שאשר רכש זה לא כבר את הזכויות עליו אך לא הצליח להוציא אותו לאור בגלל בעיות שעיקרן היה התרגום. השניים צירפו אליהם את עודד מודן, שאהד הכיר כשהיה איש פרסום בהוצאת לוין-אפשטיין, וכך נוצרה השותפות זמורה-ביתן-מודן - זב"מ, שבתוך זמן קצר הפכה להיות ההוצאה הפרטית המקורית ביותר ואחת הגדולות בשוק הישראלי. באופן טבעי, סטודיו קרמן/קרמן היה אחראי על הצד החזותי של הספרים.
בחופשה הראשונה שלי במלחמת יום הכיפורים ראיתי בחלונות הראווה את הספר הראשון של ההוצאה תמונה קבוצתית עם גברת של היינריך בל.

01

לאחר חודשים אחדים יצא לאור תוף הפח, שבו כפי שכבר כתבתי, טעיתי בצבעים של התוף, והדבר מציק לי עד היום.
בימינו איש אינו מרים גבה כשהוא רואה על עטיפת ספר פרט מה"המונה ליזה" ובעטיפה האחורית כתוב: ציור העטיפה: ליאונרדו דה-וינצ'י. עיצוב העטיפה: דני קרמן ©. פעם פרסמתי באיזה מקום מאמר שנקרא מגריט עם כל דבר ושם ניסיתי להוכיח שכמעט מכל ציור של מגריט אפשר להכין עטיפה לכל ספר.
נוסחה זאת כוחה יפה גם לגבי ציורים של פול קלי, סולי קנדינסקי וכמה ציורים של סול סטיינברג. הנה כמה דוגמאות מקריות למה שאפשר לעשות מציור אחד של מגריט:

02

03

04

05

06

מהציור של מגריט עם הירח בתוך העץ אפשר להכין עטיפה לעמוס עוז וגם ללרמונטוב וגם לפוקנר. כל ספר שתכתוב צעירה מיוסרת, אפשר לשים על העטיפה שלו כמעט כל ציור של פרידה קאלו. כל ספר שירי אהבה אפשר לעטר בציור של גוסטב קלימט. גם פראנץ מארק הולך טוב עם שירה.

07

יש מקרים שבהם החיבור מתבקש. ציור של ג'ורג' גרוס, מתאים מאוד לספר של אלפרד דבלין שעלילתו מתרחשת בין שתי מלחמות העולם, יותר מאשר לספר על החיים בקיבוץ. הוצאת "פינגווין" למשל, יודעת לפעמים לעשות את הדבר ההפוך – למשל לשים על עטיפת כתבי ג'ין אוסטן ציור תקופתי דווקא של אמן לא כל כך מוכר, וכך על הדרך להביא לתודעת הקוראים אמן שנשכח.
מאחר שהיום המספרים או המחשב הם כלי המחשבה העיקרי של חלק ממעצבי הספרים, אפשר גם לעמעם את המסר הוויזואלי על ידי כך שלוקחים פרט מוגדל מציור ידוע.
על העטיפות האלה הבאות יהיה כתוב "פרט מתוך ציור של מיכלאנג'לו. המעצב: דני קרמן ©.

08

09

10

אם רוצים עטיפה "חזקה", כדאי גם להסתיר חלקים מה"פרט":

11

כשנכנסים לתחום ה"פרט" אין גבול לאפשרויות. שכן מיכלאנג'לו עצמו כבר לא חי ואין סיכוי שמישהו מיורשיו של הצייר יתפוס את המעצב הקריאטיבי בבית הקפה השכונתי (שנקרא פיקאסו או מאטיס) ויבוא איתו חשבון. אין לי ספק שיום אחד נראה עטיפה כזאת:

12

ובקרדיט יהיה כתוב: "הציור על העטיפה: רמברנדט ון ריין. פרנץ האלס. מיקה קרמן ואנרי מאטיס. עיצוב: דני קרמן ©.
כוחו של הפרט יפה בעיקר כשמדובר בציירים פיגורטיביים, ובעיקר כדי למנוע שבעטיפה תופיע סיטואציה שתיחשב "אילוסטראטיבית". אי אפשר להאשים אותי שאני לא מודע לכך שמי שעושה בעטיפה איור של סיטואציה מתוך הספר נחשב מיד כלא אינטליגנטי, שאז הספר הוא כספר ילדים. המאייר (אם יש איור בעטיפה) כדאי שינסה להעביר באיור את "רוח הספר" או איך שתקראו לזה.
היום אני ממעט לעצב עטיפות ספרים, וזאת א. בגלל שיש מעט מאוד איור בעטיפות ו-ב. מכיוון שאני כמעט לא מעצב במחשב. ולהיות מעצב עטיפות ללא מחשב זה כמו להיות שף ללא מטבח.
קשה להשוות מה עדיף כשמדובר באופנות של תקופות שונות בתחום מסוים, אבל נראה לי שהנגישות הרבה למקורות כמו מאגרי תמונות, עשתה למעצבי העטיפות את החיים קלים מדי. אין לי בעיה עם מה שמכונה "פוסט מודרניזם", אבל אם הגילוי היחיד שלו הוא בכך שהוא מקל על עבודתם של המעצבים, אין כמותו זריז להביא איתו גם את השעמום.
הרבה מאד עטיפות עשיתי בחיי בעיקר בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. לא בכולן אני גאה, וגם הדוגמאות שאני מביא כאן הן לאו דווקא השיאים שלי בעשייה הזאת. ניסיתי להראות כאן יותר גיוון יצירתי. אשר ביתן (המנוח) הוציא בזמנו ספר של מנחם מלינק (המנוח) בשם טופס 55. לא היה אפשר שלא לחשוב מיד על מלכוד 22 . ציירתי קריקטורה סוריאליסטית ברוח הספר וברוח התקופה:

13

באותו זמן בערך נכתב ספר אחר, אף הוא על מלחמה, רגל של בובה מאת יעקב העליון. אבל זה היה ספר שתיאר חוויה שעבר הכותב כשרגלו נקטעה במלחמה. קשה לי להכחיש שבימים ההם הייתי מושפע מאוד מהמאייר הגדול פולון:

27

הספר הראשון של קרלוס קסטנדה שיצא בעברית היה מסע לאיכטלאן, ועד שקראתי את שאר ספריו, חשבתי, ואני אז איש צעיר, שיש משהו בתפיסת העולם ה"רוחנית" שלו. הנה העטיפה:

14

שש עטיפות בסך הכל עשיתי לספרים של קסטנדה, והנה עוד שתיים:

15

16

חוץ מתקופת לימודי בבצלאל, ששם עינו אותנו במה שנקרא "רישום חומר", שבעצם היה שם אחר ל"פוטו-ריאליזם", אף פעם לא ניסיתי להגיע לדיוק גבוה בהעתקת המציאות. תמיד האמנתי שדי לי לשכנע את המסתכל שמדובר במשהו מציאותי, ואת זה אפשר להשיג גם ב 80% דיוק ללא 20% הליקוק הנוסף.
פה ושם בעטיפות, בעיקר בספרי מתח, עשיתי איורים די נטורליסטים:

17

או אלה:

18

28

השתמשתי גם בשילוב של צילום ואיור, למשל פה:

29

ושמחתי לשמוע שאריקה ג'ונג אהבה מאוד את העטיפה.
המקרה הבא זה צילום שצילם הצלם המצויין אברהם חי בסטודיו שלי לאחר שבנינו את הטקסט מקרטון ביצוע. מזל שהצילום הצליח כבר בפעם הראשונה.

19

במקומות שחשבתי שזה מתאים, ובעיקר במקום שבו הסופרים לא רצו "עטיפה עמוסה", השתמשתי במה שאני מכנה סימבוליזם מינימליסטי:

20

30

31

במסגרת הגילוי הנאות אני חייב לומר שהכי נוח אני מרגיש כשאני מעצב/מאייר עטיפה לספר שיש בו הומור. אבל אין באמור לעיל כדי להעניק תו איכות לעטיפות האלה.

21
22

32

26

כדי להדגיש עד כמה אני לא עכשווי בעניין עיצוב העטיפות, אני מראה כאן את עטיפת הספר שכתבתי, שלושה בברלין. לאחר שהצעתי את העטיפות האלה:..

23

24

...החליטה ההוצאה שהן מיושנות, בעיקר בגלל העיצוב הסימטרי. את העטיפה עיצב, לשמחתי, אמרי זרטל, שהוא באמת מאייר מקצועי בעל ניסיון רב.

25

פורסם ב בלוג
שישי, 19 יולי 2013 09:16

קריקטוריסט על הדרך

לא שמתי לב איך ממש מתחת לרגליים שלי העולם הופך להיות ספציפי יותר

פורסם ב בלוג

בשנת 1989 רכשה הוצאת זמורה ביתן מודן את הוצאת דביר, הוצאה רדומה, כמעט מתה, שבעבר הייתה בבעלותם של ביאליק, רבניצקי ושמריהו לוין.

 

פורסם ב בלוג
עמוד 1 מתוך 2