בשבח הבטלה

כשמת ברטראנד ראסל בגיל 98 בשנת 1970, הוא נחשב לאחת הדמויות המרתקות ביותר של המאה ה-20. במונחים של התרבות הישראלית, ראסל היה מין פרופסור לייבוביץ'. כלומר, איש מדע שקנה לו שם של פילוסוף ואיש מוסר ומורה דרך למעריצים רבים. גם בצורה החיצונית של שניהם היה משהו שלא היה אפשר להתעלם ממנו ובבואותיהם היו לאייקונים של תרבות. ועם זאת, שני האישים לא חלקו דעות דומות.

Bertrand-Russell

ראסל הזקן נראה כמו בת יענה ישישה, כששתי הקצוות של הפה או המקור שלו יורדות כלפי מטה. המחאה הנחושה שהביע פיו היא בעצם הסמל המסחרי שלו, וראסל עצמו היה לסמל המחאה של המאה ואפילו היה מי שאמר שהוא המציא את המחאה.
ראסל העביר את הידע הרחב שלו במתמטיקה ולוגיקה לעולם המחשבה הפילוסופית והפוליטית, וכמעט כל מה שכתב הקרין ביטחון רב בספקנות. אחת האִמרות הידועות שלו היא: הבעיה בעולם הזה היא שהטיפשים בטוחים בעצמם ומתנפחים כמו תרנגולים ואילו החכמים מלאי ספקות.
ראסל עסק בין השאר גם בספרות ושירה וחיבר כ-90 ספרים, כמעט בכל תחום, למרות שדווקא בספרות ושירה לא השאיר חותם של ממש.
הספר בשבח הבטלה פורסם ב-1935, כשראסל היה בן 63. 24 שנים קודם לכן פגש את ויטגנשטיין, שהיה צעיר ממנו ב-17 שנים, פגישה שבעקבותיה טען שוויטגנשטיין נעלה עליו בחשיבה לוגית ופילוסופית. מכאן ואילך הקדיש את עצמו לענייני סוציולוגיה, חינוך, דת, אתיקה, ובעיקר נודע במלחמתו נגד הנשק הגרעיני ונגד מלחמת וייטנאם והאפרטהייד בדרום אפריקה.
בשבח הבטלה הוא קובץ של 15 מאמרים. שמו של הספר לקוח משמו של המאמר הראשון, שאת המוטו שלו אפשר לסכם בציטוט: הזמן שאתה נהנה לבזבז אינו תמיד זמן מבוזבז. הוא אינו בא לשבח את אי העשייה ורביצה על החוף בסיני, אלא יש כאן נקודת מבט סוציאלית.
הנה כמה שורות מתוך מאמר זה:

"הרעיון שברשות העניים יהיה פנאי, היה בו מאז ומתמיד כדי לזעזע את העשירים. באנגליה של ראשית המאה ה-19 נחשבו חמש-עשרה שעות ליום עבודה רגיל לאדם; אף ילדים עבדו לעתים אותו מספר שעות, ושתים-עשרה שעות עבודה ליום שכיחות היו ביותר לגביהם. וכשטרדנים תוחבי-חוטם העלו על דעתם שמא שעות אלה הן קצת יותר מדי, נאמר להם שהעבודה מרחיקה את המבוגרים משתייה ואת הילדים ממעשים מזיקים."

במאמר השני, שנקרא ידיעה בלתי מועילה, מנתח ראסל באופן פופולארי את תולדות הידע וקובע למשל שהיוונים רכשו בקיאות בהומרוס כמו שאנו רוכשים בקיאות בפזמוני מחזמר, ומי שמגלה היום בקיאות בהומרוס נחשב אינטלקטואל.
המאמר השמיני בספר נקרא, תרבות המערב. זוהי הסתכלות מעניינת על חקר התרבות, לאור הקביעה שתרבות היא בעצם עשיית דברים במחשבה תחילה. והנה המשוואה שלו:

"מחשבה-תחילה ניתנת למדידה כמעט מדויקת. אפשר לטעון, כי רמתה של המחשבה-תחילה הכרוכה בכל מעשה נמדדת על פי שלושה גורמים: (א) כאב נוכח, (ב) הנאה עתידית, (ג) אורך המרחק ביניהם. כלומר מחשבה-תחילה מתקבלת על ידי חלוקת הכאב הנוכח בהנאת העתיד, והכפלת התוצאה במרחק הזמן שביניהם."

אחר כך, בתרגיל לוגי מבריק, הוא מדבר על ההבדל בין מחשבה-תחילה שיש עמה ידע לבין מחשבה-תחילה שמבוססת למשל על אמונות או אמונות טפלות, שמבחינתו הן היינו הך.
הוא אומר למשל שלכאורה מבחינת המחשבה-תחילה, המצרים הקדמונים הוכיחו שהם הגדולים ביותר, על ידי זה שחנטו את המתים כדי שיחיו עוד עשרת אלפים שנים, אבל זו אינה תרבות בעיניו.
המאמר האחרון בספר נקרא, מהי נשמה? זהו מאמר קצר ורווי אירוניה, הנובעת מכך שהוא מנסה, באמצעים לוגיים ומדעיים, להבין בעיות שגם הוא עצמו יודע שאינן שייכות לתחומים האלה. הוא פותח בהשקפה הידועה, שככל שהמדע מתקדם אנו נוכחים לדעת שאנחנו יודעים פחות ממה שחשבנו.

"פעם היה ברור לכולם שהאדם מורכב מגוף ומנשמה (כלומר חומר ורוח), בימינו אבדו הפשטויות האלו. פיזיקאים מבטיחים לנו שאין דבר כזה 'חומר', ופסיכולוגים מבטיחים לנו שאין דבר כזה 'רוח'."

בעברית יצא הספר לאור בשנת 1970 – השנה בה מת ראסל – בהוצאת א. רובינשטיין שכבר איננה קיימת, ובתרגומו של יורם רוזלר.
את סוף ימיו בילה ראסל בוויילס, בכתיבת תשובות למכתבים שהגיעו אליו מאלפי מעריצים. חלק מהמכתבים האלה ראו אור בעברית בספר "ברטראנד ראסל היקר", שיצא בעברית בשנת 1971, בהוצאת י. מרכוס ושות', בתרגומו של אריה שור. גם ספר זה לא איבד את רעננותו ואני ממליץ, בעיקר לאנשים צעירים, למצוא אותו ולעיין בו עוד בטרם הם נוסעים לחפש את עצמם בהודו. ובכלל אני ממליץ לחזור ולהתעניין באיש הנפלא הזה, שהיום כבר אין דומים לו.

כתוב תגובה

* - שדה חובה