ספרות היא בסך הכול מוסף

 פעם, כשעיתון "ידיעות אחרונות" ניסה כדרכו, וכדרכו של מתחרהו מעריב להתחדש, כלומר להיות עוד יותר צהוב, אמר יאיר גרבוז לעורך משה ורדי: "אני מציע לך לא לגעת במוסף הספרותי. הקוראים מעדיפים שהמוסף שהם לא קוראים יהיה באיכות גבוהה". אני לא בטוח שזה מה שגרם להם, שם ב"ידיעות", לזרוק את "דבר אחר", אבל זה בטח לא עזר לנו.

במשך שנים רבות שיתפתי פעולה עם זיסי סתוי ואחר כך עם שולה גלבוע, שערכו את המוסף הספרותי בידיעות.
מאז שהייתי מצייר את המורים שלי, כשהייתי נקלע מדי פעם לאיזה שיעור בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, לא התרכזתי בציור של דיוקנאות; ולאט לאט איבדתי לא רק את העניין בזה, אלא גם את היכולת. בפורטרטים שהייתי עושה למוסף לספרות נהגתי לשלב קטעי איור או צילום סמליים שיתנו ביטוי לצדדים מסוימים באישיותו או ביצירתו של הסופר שציירתי. כשאני מביט היום באיורים האלה, קל לי לדעת את מי מהאנשים האלה אני מכיר טוב יותר ואוהב את ספריהם, ואצל מי מהם לא הייתי מסוגל אלא להשתמש בסטריאוטיפים ובמוסכמות.

בעתיד אקדיש רשימה לשלושת הספרים שציירתי ללאה גולדברג, אבל כאן אני מביא את הדיוקן מתוך המוסף:
goldberg
האיור הזה היה מצורף לרשימה שכתב גדעון טיקוצקי. הנה משפט אחד מתוך הרשימה: "מלאכת פענוחו של הספר דמתה לחידה בלשית. קשה שלא להתפעל מרוחב אופקיה של גולדברג הצעירה. אותו ידע תרבותי נרחב, נתפס בזמנו כהפגנת ידע לשמה."
לישראל זרחי (אבא של נורית) איירתי ספר אחד, "בית סבתא שחרב". הנה איור מהספר שגם שילבתי אותו בדיוקן:
zarhi_portrait
בילדותי אהבתי את הספר "נפט זורם במזרח התיכון" שכתב זרחי וכשפגשתי את נורית, שמחתי שיכולתי לספר לה על זה.
מאוחר יותר נהניתי ממה שכתב עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך". להזכירכם: כשפרסם יהודה אריה קלויזנר, אביו של עמוס עוז, את הספר "הנובלה בספרות העברית" נמכרו ביום אחד כל העותקים מחנות מסוימת ושמחתו של קלויזנר הרקיעה שחקים. אבל יום אחד הבין עוז שזרחי, כשראה שהספר לא נמכר, קנה את שלושתם.
zarhi_grandfather
על אטיין דה לה בואסי לא שמעתי עד היום שבו נתבקשתי לצייר אותו, וזאת למרות שמונטיין אמר עליו: "האדם הגדול במאה שלנו".
la_boissy
את המסה שלו "על ההשתעבדות מרצון" שאני נתתי לה ביטוי חזותי די פרימיטיבי, אני מודה, הוא כתב כשהיה בן 18!

* * * *

את יונה וולך לצערי  לא הכרתי. הנה הפורטרט שלה שצורף לרשימה של דרור גרין, שערך את הספר "שירים אחרונים של יונה וולך" שיצא ב 2007.
volach
לצייר את ד.ה. לורנס כשברקע בחורות עירומות, זאת חכמה קטנה מאד. אבל היה נדרש אומץ להכניס את זה במדור לספרות. ציור כזה, לו הייתי מנסה להכניס ל"דבר אחר", היה נפסל כתועבה. האם יש להסיק מזה שהחרדים פשוט לא היו פותחים את המוסף לספרות?
lawrence
פעם, כשאוסקר ויילד ביקר בסטודיו של ויסלר והתחיל לגעת בבדים, אמר לו ויסלר: "תיזהר, הצבע עוד רטוב". ויילד ענה: "אין בעיה, אני לובש כפפות". מאחר שאוסקר ויילד מוכר לי היטב, ואת חשיבותה של רצינות ראיתי מספר פעמים כזה שיאפשר לי להיכנס לכל תפקיד אם אחד השחקנים יחלה פתאום (וזה עוד באנגלית), יכולתי לצייר אותו באופנים שונים. הפוזה שבו בחרתי לאייר אותו היא על פי הקריקטורה שלו שהתפרסמה בפאנץ'. את ויסלר לקחתי כפי שהוא מקריקטורה ידועה, ואת דוריאן גריי בציור עשיתי בדמותו של בוזי, אהובו של ויילד.
oscar_wilde
אולי זה לא כל כך נבון להודות בזה, אבל אין לי קשר טוב עם יוסף חיים ברנר. לפני שנים רבות, כשנסענו, חיים באר ואני להתחקות על הזמן שחי בלונדון בימים שהוציא את "המעורר", נתן לי חיים את כל כתבי ברנר וניסה להאיר את עיני. ובכל זאת, עד היום אני מוצא את עצמי נפעם יותר מהאישיות שלו מאשר מהספרות שלו. לכן חלק מהפורטרט שלו מבוצע בטביעת אצבע, ומי שקרא את הרשימה הנפלאה שכתב חיים באר על השיטוט בעקבות ברנר שהתפרסמה בזמנו ב"דבר השבוע" ולאחרונה בספר, לא יופתע לגלות שהרקע לדיוקן היא סצנה ממזרח לונדון, שאותה אני מכיר טוב יותר מאשר את כתבי ברנר.
brener
הפורטרט הבא אולי אפילו לא הודפס במדור לספרות. מדובר על הקשר בין הרצל לבוריס שץ.
כבעל זקן, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שלשניים האלה היו זקנים מפוארים, והרקע שמחולק כך שבתחתי נראה רמז לעולמו הרומנטי של שץ, ואילו העליון לאוטופיה הבדיונית של הרצל, מוכיח שהזקן היה כנראה הדבר היחיד שקשר בין השניים.
herzl_shatz
בניגוד להרצל, את ביאליק היה קשה לצייר. את ההקדמה לספר "היא יושבה לחלון", שירי אהבה של ביאליק שאני איירתי, פותח חיים באר במשפטים הבאים:
"ביאליק תמיד היה חידה סתומה. אחת השאלות הטורדניות שהעסיקו בהתמדה את המבקשים לפענח את סודו הייתה הדיסוננס שבין מראהו העולה מתוך תמונותיו המצויות, 'ששם פניו גסים ומגושמים כפני סוחר שמן' כפי שכתב בישירות מביכה בן גוריון הצעיר לאביו ב-1909, לבין האישיות הקורנת והמכשפת העולה מתוך כתביו."

הפעם הראשונה שבה ניסיתי לצייר את ביאליק הייתה בכתבה שכתבתי לעיתון "במחנה גדנ"ע", שהעורך שלו היה יהודה אטלס. ברשימה תיארתי את ביאליק כמעשן כפייתי שהיה עסוק תמיד באריזת מזוודות.
את הפורטרט הזה שיבצתי בציור על ביאליק שבו ניסיתי במין קולאז' להראות כמה קשה להתמודד עם הפנים שלו:
bialik

3 תגובות

  • לינק לתגובה זקן עצוב שישי, 28 יוני 2013 18:59 נשלח על ידי זקן עצוב

    בעיני האיור הכי יפה הוא איור העגלה וזה מביא אותי לאולם העיריה של שטוקהולם. למרות שמחלקים שם פרס נובל הפסלים הרבים שמקשטים את הבנין הם של הפועלים שבנו אותו. לטעמי יש הרבה יותר יופי כלומר אופי באנשים קשי יום, זקנים, מכוערים, מחורצים ובלויים. כשמציירים אותם לא צריך אבזרים, או רקע, הכל נמצא על פניהם. יש לך כמה דוגמאות מרהיבות כאלה. הן נפלאות מכל אנשי השם

  • לינק לתגובה שוקי פורר רביעי, 26 יוני 2013 21:22 נשלח על ידי שוקי פורר

    זה פשוט מעורר קנאה לגלות שוב איך אדם אחד בודד נתברך בכל כך הרבה כשרון.

  • לינק לתגובה יוסי שדה רביעי, 26 יוני 2013 09:48 נשלח על ידי יוסי שדה

    דני ידידי,
    אתה ההוכחה שיש מקום לתרבות בארץ הזאת.

כתוב תגובה

* - שדה חובה