המסתורין של הדברים הגלויים לעין

השבוע תיפתח במוזיאון תל אביב תערוכת ציורים של אבנר כץ. לפני 13 שנה, כשהציג כץ באוניברסיטת "הרווארד" תערוכת איורים בבוסטון, כתבתי בקטלוג את הדברים הבאים:

 

המסתורין המרתק של הדברים הגלויים לעין
האיור הארץ ישראלי התחיל את דרכו בראשית המאה ה-20 בהשראת בוריס שץ, אמן אוטופיסט, מעין ויליאם מוריס ציוני, שייסד בירושלים בשנת 1906 את בית הספר לאמנות "בצלאל". באותה עת, סגנון בצלאל היה מיזוג מוזר של "ארט נובו" ונופים תנ"כיים של המזרח התיכון, כפי שנתפס בדמיונם של מי שלא גדלו פה. המאיירים שהובילו את התפיסה הזאת היו זאב רבן ואמיר גור-אריה. בבית המלאכה שלהם, שפעל ברוח בית המלאכה של ויליאם מוריס, יצרו אמנים רבים פרט לאיור, כמעט כל דבר שהיה קשור לאמנות שימושית ברוח "היהדות החדשה". הראשון שהביא לאיור הארצישראלי סגנון אישי משולב ברוחות החדשות של האמנות באירופה היה נחום גוטמן – צייר, מאייר וסופר. לימים הצטרף אליו אריה נבון – צייר, תפאורן וקריקטוריסט.
בשונה מזרם קלוש של מאיירים שפעלו בארץ ישראל והגדירו את עצמם באופן מובהק כ"מאיירים לילדים" בלבד, היו גוטמן ונבון אמנים, שראו ביצירתם מכלול תרבותי רחב, ואיש מהם לא היה מוחזק בעיני עצמו כ"מאייר לילדים".

avner_photo
אבנר כץ, יליד 1939, הכיר היטב את עבודותיהם של גוטמן ונבון וכבר ביצירתו המוקדמת היה אפשר למתוח קו ישיר מהם אליו. היום, לאחר 30 שנה של עבודה פוריה כצייר, מאייר, סופר ומורה, ברור שאבנר כץ הוא האמן המובהק ביותר בדור ההמשך של גוטמן ונבון. תרומתו לאיור מתבטאת בראייה אמנותית רחבה, בפרשנות אישית לטקסט, אבל בעיקר כמי שיותר מכל עמיתיו, החדיר לאיור הארצישראלי את איכויות הציור בן זמננו. כץ הוא אמן רציני שהאיור הוא חלק מעולמו האמנותי, ובין עולם הציור שלו לעולם האיור שלו קיימת זיקה עמוקה. כמי ששייך לדור המאיירים שנולדו למציאות הארץ ישראלית, היה אבנר כץ מודע למאבק של אמני הדור הקודם, מאבק שנועד ליצור איקונוגרפיה ארץ ישראלית. בנעוריו ראה קריקטוריסטים ומאיירים שעלו מהונגריה לישראל וחבשו לראשם של הדמויות שהביאו איתם כובע טמבל והפכו אותם באחת לישראלים, ואפילו לסמלים לאומיים, ממש כמו שריקוד ההורה הרומני במקורו, הפך בן לילה לסמל הפולקלור הישראלי.
המתבונן בעבודותיו של אבנר כץ מקבל דיווח מדויק של כל מה שהתרחש בתהליך היצירה. כץ אינו מסתיר שום "סוד" מעיני המסתכל, למעט ה"סוד" הפשוט של סדר עשיית הדברים.
אם יש "מגבלה" באיור שאין בציור, הרי היא בעיקר בהסתרת שלב העשייה. האמנות הפלסטית הוציאה כבר מזמן את "הדרך" – דהיינו את רישומי העזר, המתווים והטעויות - לחלון הראווה שלה. בעניין זה האיור אינו מדביק את הקצב ויש לכך כמה סיבות: א. העובדה שהאיור קשור לנושא קבוע, ובדרך כלל גם לרצפים, דורשת לעתים מהמאייר לחזור שוב ושוב על אותה דמות, חפץ או מקום. דבר זה מגביל את הספונטניות של מאיירים רבים. ב. ההיסטוריה של האיור קשורה קשר אמיץ באפשרויות ההדפסה ועקב כך היתה תמיד מוגבלת בחופש העשייה. ג. העובדה שבימינו האיור פונה ברובו לקהל של ילדים מעמידה בין המאייר לקהל שלו שורה של מומחים, שבין השאר, כמו שטוען אבנר כץ, בונים בדמיונם את "הילד הטיפוסי" ומגינים עליו בכך שהם דורשים מהיוצרים להיות "מובנים יותר" ו"ענייניים יותר".
ה"אמת" באמנות איננה בהכרח שיקוף של המציאות הקיימת. הכתמים, הקווים, מריחות הצבע והמחיקות של אבנר כץ מצפינים בתוכם את כל הדיאלוג הפנימי המורכב שלו עם עצמו ואת המציאות הפנימית שלו. בשרבוט מהיר של כף יד למשל, יזהה הקורא הסקרן את הדיאלוג הבא:
כץ: הרי אתה יודע כמוני שביד יש חמש אצבעות, ואם הספירה אינה מספקת אותך, תראה איך יוזף לאדה מקפיד ומצייר תמיד חמש אצבעות בכל יד.
כץ: נכון, גם אני כמוך אוהב את לאדה. אבל שים לב איזה ויתור נפלא מרשה לעצמו קוזמין באיורים ל"יבגני אונייגין". הוא לא מתייחס למספר הקדוש חמש, ומעניק ליד כוח וקיום בכך שהוא מסכם את כלליותה בהינף אחד.
כץ: אז מה אתה מחליט? לאדה או קוזמין?
כץ: אני אוהב את שניהם ואני מחליט כץ.

avner_redbook

לאבנר כץ יש יכולת רישום וירטואוזית, אך הוא אינו משתמש בה בצורה ראוותנית. כל קו עומד לדיון, שום דבר לא נעשה על פי החלטה מראש ואין עדיפות לקו שבונה דמות על קו שתפקידו לסמל צל. כולם נבדקים ומקבלים אישור לאחר לבטים רבים. אלא שסוד הקסם של כץ נעוץ בפרדוקס: מצד אחד, כאמור, שום קו לא נכנס כלאחר יד וללא בדיקה, ומצד שני, כל דבר שעבר את מבחן הזמן וצבר שנים של שימוש או קיום ויזואלי, הוא מועמד אוטומטי להיות חלק מהארסנל התרבותי שלו. איוריו של אבנר כץ מגלים גם כמיהה לאמנות עממית, לצורות שחזרו ונצטיירו במשך דורות, ולפשטות שבחמימות שיש בתפילה שחוזרים עליה שוב ושוב, ושרק דקי האוזן יבחינו בשינויים שחלו בה במשך הדורות. אולי הסיבה לכך היא כי חלק מהעולם הוויזואלי שממנו ינק שייך לעבר, בשל הכמיהה שלו ליופי ולתום. האבולוציה הזאת שמתרחשת בלי משים כמעט, בזכות החזרות הרבות האהובות כל כך על אבנר כץ, היא אחד המפתחות להבנת האמנות שלו ומשמשת כבר שנות דור כמעט מודל לחיקוי אצל מאיירים צעירים רבים בישראל.

בתוך כל הלבטים והמרכיבים של עבודתו, שזורות גם השיחות הסמויות של אבנר כץ עם הסופר או מחבר הטקסט. גם אם דייק הסופר מאוד בבחירת המילים, הוא עדיין יופתע מן הדרך שאבנר כץ הבין אותן ומן הפרשנויות שנתן להן.

יצירת עולם ויזואלי קונקרטי, על בסיס מילים ומשפטים שכתב הסופר, הוא לחם חוק של כל מאייר. אחד המרכיבים הקובעים את סגנונו האישי של כל מאייר היא מידת ההתערבות שלו בטקסט והיכולת להעשיר ולעבות את הטקסט, ובמקרים קיצוניים אפילו להעניק לטקסט משמעות שונה מזו שהייתה לו כשיצא מתחת ידו של הסופר. בתחום הפרשנות של טקסטים, איוריו של אבנר כץ הם יוצאי דופן ומיוחדים במינם. הוא "סופג" את המילים והמשפטים ומעניק להם סביבה חדשה, בעיקר על ידי היכולת שלו (שהיא תכונה שחוזרת בכל יצירתו) להזיז את מרכז הכובד ממה שנראה לכאורה כעיקר, ולהביא לקדמת הבמה את הבלתי צפוי. בהרצאה אמר פעם כץ: "כשאני קורא בטקסט על איש שזרק אבן על איש אחר, אני סקרן לדעת גם מה קרה לאבן".

נקודת המבט האלטרנטיבית והפרשנות ההומוריסטית של אבנר כץ, מתחוללים לא רק באמצעות הסטה לצדדי או יצירה של סביבה (ולעתים אפילו טקסטים משלו בתוך האיור) שנותנת להתרחשות אופי מחודש, אלא גם מבוססת על שיתוף האלמנטים הבסיסיים של הציור, הצבע והקומפוזיציה. במקרים מסוימים משכיל כץ "להקטין" את האירוע ולעשותו פיוטי יותר בכך שהוא ממקם אותו בחלק קטן מאוד של הדף. במקרים אחרים הוא יוצר קומפוזיציות כאלה שמעניקות לצופה את ההרגשה שעיקרו של הסיפור מתרחש מחוץ לתחום הנייר. יש שהוא מחליט ליצור איור גדוש בפרטים, והדיאלוג עם המסתכל בנוי על החוט שנמשך ומכריח את הקורא לעקוב בעיניו אחר פרטים אלה. במקרים כאלה מקפיד כץ שלא להוביל את עינו של המסתכל דווקא לדברים החשובים. "הבאתי אותך למקום", הוא אומר לקורא, "וכעת חפש בעצמך והחלט מה חשוב לך ומה לא".

דרך טובה להיטיב ולהכיר את אבנר כץ היא עיון בסיפוריו הקצרים שחלק מהם קובצו בספר: "חוץ מפרט זה או אחר הכל אמת". העברית שכץ משתמש בה נשמעת לעתים גבוהה ומליצית. לכל אחד מהמשפטים עבר מפואר שהופך אותו כמעט למטבע לשון, ורק ההקשרים שבהם מופיעים המשפטים, וההדגשות שמתרחשות בעזרת המשפטים התומכים, שגם הם נבחרו בקפידה, מעניקים להם חיים חדשים.

בין המאיירים קל להבחין בשתי קבוצות עיקריות. בקבוצה הראשונה אפשר לציין את יוזף לאדה, וולטר טרייר וכן כמעט את כל הקריקטוריסטים שמפרסמים קריקטורות קבועות בעיתונים ובמגזינים. האמנים בקבוצה זו מתאפיינים בכך שמרגע שהתגבש אצלם סגנון אישי, הוא כמעט ואינו משתנה, ומסתכל מנוסה יזהה כמעט כל עבודה חדשה שלהם.

הסוג השני כולל את מיטרוחין הרוסי, את טומי אונגרר וטוני רוס. אלה ה"אקספרימנטאליסטים" שבאופן מודע משתדלים למחוק את הישגי העבר ולהשתנות מספר לספר.

רק בודדים דוגמת סול סטיינברג ואנדרה פרנסואה, נמצאים על הגבול בין שני סוגים אלה. אבנר כץ שייך לסוג הנדיר הזה, הסוג שרואה בציור, באיור, בפיסול ובכתיבה שלמות אחת, ראי נאמן של הלך רוח, של חוטים שנמשכים אל העבר, של דיאלוגים אין סופיים, ובעיקר של החלטות. שלמות שיוצרת את המסתורין המרתק של הדברים הגלויים לעין.

avner_alefbet

כתוב תגובה

* - שדה חובה