קריקטוריסט על הדרך

בימים שבהם עדיין לא - סליחה על הניסוח הטיפשי - התגבשה הזהות שלי כיוצר, עשיתי הכול. הייתי צייר, מאייר, גרפיקאי (מה שמכונה היום מעצב גרפי או בעצם כבר תקשורתן חזותי), והייתי גם קריקטוריסט. המודלים שלי היו סול סטיינברג האמריקאי, אנדרה פרנסואה הצרפתי ויאן לניצה הפולני. הושפעתי גם מפיקסו, גם מגיאורג גרוס וגם מנחום גוטמן.

 וחשבתי שזה בסדר. לא שמתי לב איך ממש מתחת לרגליים שלי העולם הופך להיות ספציפי יותר, והדבר הראשון שאתה צריך לעשות כשאתה ניגש אל השולחן או הַכָּן הוא להחליט מי אתה. האמנות המושגית החלה להרים ראש, ומי שלא ראה את עצמו פילוסוף לא היה לו מה לעשות שם. לא ראיתי את עצמי קריקטוריסט פוליטי בעיתון יומי, שזה היה המקום היחיד שקריקטוריסט יכול היה להתקיים בארץ, אבל מילאתי תיקים שלמים בקריקטורות.

לאחר חמש שנים שאריק ואני החזקנו בסטודיו קרמן/קרמן, היתה לנו פריצת דרך במושגים מקומיים. כשנגמרה מלחמת ששת הימים, והחנויות הוצפו באלבומי ניצחון, הוצאנו ספר קריקטורות בשם שש אחרי המלחמה. כשהגיע הספר לחנה זמר ואהד זמורה במערכת "דבר", הם הציעו לנו להיות הקריקטוריסטים של העיתון. הכוכבים בתחום הזה היו אז דוש וזאב. אריה נבון האגדי עזב כבר מזמן את "דבר" לטובת ציור ובעיקר לטובת עיצוב תפאורות לתיאטרון.
אריק ואני חשבנו על הרעיונות ביחד, ואני הייתי מצייר. זה לא שלא ידעתי שהדבר הראשון שקריקטוריסט יומי חייב לעשות זה למצוא לעצמו "סגנון". אבל מי שקרא את הרשימה שלי על סגנון יבין שכבר אז רציתי לשנות את עצמי בכל רגע. ובעיתון היתה מופיעה יום אחד קריקטורה כזאת:
01
ולמחרת באותה פינה בעיתון קריקטורה כזאת:
02
אם קריקטוריסט יומי מחפש דרך טובה ומהירה להתאבד, זאת הדרך. כל יום הייתי נכנס לנעליים של מישהו אחר.
אני כבר לא זוכר מי הציע שנפסיק את הקריקטורה היומית ונעשה מדור קבוע של עמוד שלם במוסף דבר השבוע. השבועון הזה, בהנהגתו של העורך המצוין אהד זמורה, היה בית חם, ובעצם חממה, לטובי הכותבים בארץ.
קראנו למדור שלנו דוור השבוע, תוך התעלמות מוחלטת מכך ששנינו לא אהבנו כל כך שעשועי לשון. והעיקר היה שיכולנו בכל עמוד כזה, פרט לנושא שהיה בו, להשתעשע גם בשינוי סגנון ואפילו בפארודיות. זה היה עדיין קשור כך או אחרת למציאות, ולא הייתי יכול להשתמש שם בכל הקריקטורות שהצטברו אצלי בשנים הקודמות. הנה כך נראה עמוד של דוור השבוע:
03
והנה עוד דוגמאות:
04

05

06
חנה זמר, סגנית העורך, רצתה "להצעיר" את העיתון ופתחה מדור שנקרא 21. לשם כך אספה כמה כותבים צעירים ומוכשרים, שחלקם היו כבר בעלי שם, כמו יורם קניוק ואחרים, וכמו עידית זרטל ונחום ברנע שהיו צעירים מבטיחים, שלימים גם קיימו והתקיימו. אנחנו היינו המעצבים-מאיירים. וזה היה הלוגו של המדור שעיצבנו:
07
ואז החלטתי להוציא מהמגרות את הקריקטורות שהחלו כבר להצהיב. מדובר בדברים שציירתי בין הגילים 22-26. מאחר שלא היה להן כל קשר לטקסטים שהודפסו בשכנות, התברר עד מהרה שגם אם המדור היה "צעיר" במונחים של דבר, הרי שהקוראים הנאמנים לא הבינו כל כך. אני התייחסתי לעיתון כאילו מדובר בניו יורקר.
הנה כמה מהקריקטורות שהודפסו ב21:
08

09

10

11

12

13

14

15

16

17

18

19
מאחר ש"דבר" הודפס בשחור לבן, לא יכולתי להכניס את העבודות שעשיתי בצבע. הנה כמה מהן:

20

 

22

23

21
אגב, במדור 21 הופיע גם טור של ג'ורג' מיקש, ה"אפרים קישון" של האנגלים.
בתיק הקריקטורות שלי משנות ה-60, שבאופן טבעי היתה בהן השפעה חזקה של סול סטיינברג, יש עדיין עבודות רבות שלא זכו להדפסה. בהזדמנות אקדיש לכך רשימה מיוחדת.

2 תגובות

  • לינק לתגובה ריקי בן עמי שבת, 27 יולי 2013 18:35 נשלח על ידי ריקי בן עמי

    תבורכנה הידיים שמבצעות את מה שמוחך הקודח ממציא!!!!
    אמרו לך כבר שיש לך עתיד גדול?...
    מעריצה.

  • לינק לתגובה יוסי שדה. שבת, 20 יולי 2013 10:06 נשלח על ידי יוסי שדה.

    נפלא.
    פשוט נפלא.
    לחשוב שאיש כזה גר כאן, איתנו, מחמם את הלב.

כתוב תגובה

* - שדה חובה