שני יהודים נוסעים ברכבת

חיים באר אמר עלי פעם שכל מה שאני יודע על יהדות זה מספר הבדיחה והחידוד. גם אם זה נכון, אני יודע די הרבה, כי דרויאנוב מקיף תחומים רבים של היהדות, בעיקר במזרח אירופה, ולהכיר את היהדות דרך ההומור היא דרך נפלאה לא להגיע לפנאטיות.
הרבה צחקתי למשל בפרק בין איש לאשתו, שיש בו 152 סיפורים, וזאת למרות שזה לא היה עובר את רף הפוליטיקלי קורקט הכי נמוך, אפילו אצל השוביניסט הגברי הממוצע. בין 152 הבדיחות, אני לא בטוח שיש שתיים שבהן האישה יוצאת טובה, או אולי חכמה, וגם אם כן, אז היא לפחות נואפת. כמו בסיפור הבא:


01

סיפור נפלא – ואיזה ביטוי מרנין – חשודה על שתי פתילות בנר אחד.


הסיפור על הרב שהיה קורא לאשתו הגוצה בפרשת בחוקותי - וכשנשאל מה הטעם? השיב ש"גם פרשה זו היא קטנה ומלאה קללות" - שלח אותי לעיין בפרשה זו שבסוף ספר ויקרא, והנה קטע ממנה שספק רב אם תמצאו בו קצה קצהו של הומור:


02


כעת אולי תבינו למה אני מעדיף את דרויאנוב על התנ"ך.


הספר שני יהודים נוסעים ברכבת נולד מהרעיון של חיים באר שהציע שאציג בבית ביאליק תערוכה בעקבות ספר הבדיחה והחידוד. באופן די טבעי הפכה התערוכה לספר אותו ערכה ברגישות ובשום שכל ניצה בן ארי.
מההקדמה של חיים באר אני מביא כאן את השורות האחרונות:


04


אני מניח שבעתיד אכתוב עוד הרבה, גם על דרויאנוב וגם על הספר הזה. הפעם בחרתי להביא חמישה איורים מתוך הספר, ואני מצרף לכל איור גם את הסיפור וגם טקסט שכתבה ידידתי אפרת טל. בעבר, כשחשבתי להוציא לאור ספר שבו אביא חלק מעבודותי, ביקשתי מאפרת לכתוב טקסטים לכמה מהציורים. כשראיתי את מה שכתבה, הופתעתי מהעין החדה שלה, שהיא הרבה יותר חדה משלי. אני אוהב מאוד את הטקסטים האלה, גם אם הציורים שלי לא תמיד ראויים להם.

 

בנו של סוחר הבדים

 05

06

הגיבור האמיתי של הציור הזה הוא הילד, המתואר בגבו אלינו, ואנחנו מתבוננים בו ובאביו, כמו גם בכל החנות, מלמעלה, כאילו היינו שוליית חייטים שעלה על סולם להחזיר אחד מגלילי הבד למקומו.

כל אחד מכיר ילד אחד כזה. הוא אחרי גיל בר מצווה, כבר מפתח אגן רחב שבא בתורשה כמו חנות הבדים. האגן גם עטוף היטב במכנסיים מבד משובץ, שנראים כאילו נגזרו היטב לפי מידותיו. בנו של בעל חנות בדים צריך להעיד על מקצועו של אביו ולהוות פרסומת מהלכת לעסק. ילד, אבל עוד לא מבין עד הסוף את עולם המבוגרים שהוא משתייך אליו בעל כורחו. הוא הולך לבית ספר אבל כשחבריו משחקים בהתעללות במורה הכפר [אם הם מקס ומוריץ], הוא צריך לעזור לאבא שלו בחנות. כובד האחריות שהוטלה עליו טרם זמנה ניכרים בשפת הגוף שלו - הוא כפוף קצת, רגליו צמודות זו לזו, ראשו מוטה קדימה כמי שמקבל ללא עוררין סמכות של אבא, מורה, או כל מי שמבוגר ממנו. תנועות הידיים שלו, המציגות לאביו את הפתק שעליו מופיע מחיר החליפה שנמכרה במחיר גבוה, מכמירות את הלב. ככה מניע תלמיד בינוני שנכשל במבחן את ידיו לעומת המורה שלו, כאומר: "עשיתי כל מה שיכולתי, השתדלתי כל כך", והמורה לא יכול שלא להאמין לו, ואפילו לאהוב את התמימות ואת הדחף לרצות את כולם.
אפרת טל

 

יהודי רוסי ופולני נתפסו משחקים קלפים

07
08


הפעם נקודת המבט ממוקמת למטה, כך שהצופה יכול להרגיש שמדובר בסצנה מתוך הצגה. התמונה גם ממוסגרת בארבעה כתמים רחבים ועבים, דומים זה לזה בעוביים ובתפקידם כמסגרת לקומפוזיציה הסגורה הרמטית. שלוש הדמויות הראשיות משחקות את תפקידן באופן תיאטרלי כמתבקש מהמעמד: מימין, הרוסי האדום, ג'ינג'י משופם ישוב בתנוחה אדנותית על הכיסא [ישים הצופה לב, התפאורן של ההצגה בחר בדיוק בכיסאות מעוקלי רגליים שהיו בשימוש נפוץ בבתי המרזח של מזרח אירופה בין המאות ה-18 ל-20, ויש להניח שקיימים עד היום], מחבק את המשענת ומחזיק אגב כך חופן שטרות. פלג גופו העליון מופנה מהשולחן אבל עיניו לטושות אל הכיוון ההפוך, הוא לא יפסיד שום התרחשות ולא ייתן שירמו אותו. בצד שמאל יושב הפולני, כולו פרסומת למוניטין הרעים שיצאו לעם הזה. הוא מכונס בתוך עצמו, נזוף וכועס, מתבונן מבעד למשקפיו בשולחן המכוסה במפה ירוקה [עוד פעם ציון לשבח לתפאורן] וכולו אומר חמיצות כללית המבצבצת גם מבעד לפסי המכנסיים ולקצות הנעליים כפולות הצבע האופייניות לעדה.
הכוכב הראשי של ההצגה הוא היהודי, כמובן, והניגוד בינו לבין הרוסי והפולני בולט גם מבחינת מיקומו באמצע הקומפוזיציה וגם כי הוא היחיד שפיו פתוח ושפת הגוף שלו מוחצנת. החיילים מסביב סוגרים עליו בחצי מעגל, מבטיהם מופנים אליו כמו באיקונות של מדונה מוקפת קדושים ומלאכים מהרנסנס המוקדם, השמאלי ביותר מעלה על הדעת שומר חבוש מגבעת של "ביפאיטר" לונדוני, בעוד הימני מזכיר דווקא ז'נדרם צרפתי מראשית המאה ה-20, סביב משפט דרייפוס. זו גדולתו של המאייר, שמציב את הסצנות במקום שיכול להיות כל נקודה על כדור הארץ, ובכל תקופה שאפשר להעלות על הדעת, כדי לאפשר לצופה להתרכז באיכויות האנושיות הנצחיות של הדמויות בסיפור.
אפרת טל

 

מאיר יוזי, גנב העיירה, וקורבנו המכובד

09
10


בציור הזה יש הזדמנות להעיף מבט חטוף בשתי השקפות עולם מנוגדות שנתקלו זו בזו באקראיות של רחוב הומה אדם. נקודת המבט של הצופה היא זו של עובר אורח רגיש, שההתרחשות המקרית משתנה לנגד עיניו. בצעד הבא העניינים כבר לא ייראו אותו דבר. הדמות הגדולה משמאל מייצגת איש עסקים, אולי סוחר מצליח, אולי פקיד ממשלתי בכיר, שומר חוק, מבין את הסדר החברתי ומקבל אותו כהכרחי ואפילו מועיל לבריות. הוא בעל גוף וזקוף קומה, לבוש מעיל ארוך ושחור מכובד למראה, קושר לצווארו עניבת פרפר, חובש כובע צילינדר ומחזיק מקל הליכה מוזהב וחרוט. זקנו שחור ומטופח, פאות לחייו ארוכות כצו האופנה, אבל בעינו השמאלית פגם קל, אולי כמשל לראייתו המעוותת את המציאות - הוא בטוח שהגינות וכבוד הדדי הם עקרונות אוניברסאליים ואילו המאייר מעוות את עינו כדי ללמד אותנו, ואולי אותו, שהוא טועה. בסיפור, שנייה לפני כן, החזיר לו מאיר יוזי את הארנק האבוד, ולכן סביר להניח שהבעת פניו אז אמרה שביעות רצון מיושרו של הזר. הוא אפילו הודה לו, כך אומר לנו הסיפור, וודאי גמל לו על השבת האבדה ביד רחבה. אבל-ברגע זה הוא מבחין שידו של מאיר יוזי, הזר ההגון, משורבבת לתוך כיס מעילו כדי לגנוב את הארנק, ושביעות הרצון מתחלפת באחת להבעת אכזבה לא רק מיוזי, כמו מהמין האנושי כולו.
ויוזי זה, אנטיתזה לסוחר המכובד, הוא קטן קומה, כפוף, נראה כמו חטוטרת על גבו של המכובד, ואכן, הוא מתפרנס מכיוס וניצול עבודתם הקשה של החרוצים ההגונים, לשיטתו של הסוחר. לראשו כובע קסקט דהוי, לצווארו כרוך צעיף ירוק – לא הוד לו ולא הדר בהשוואה לאיש נשוא הפנים אותו הוא מכייס, אבל הבעת פניו ,החיוך הלגלגני המשוך על פיו, האף האדום המצביע על פחות שליטה עצמית מזו שיש לסוחר המהוקצע והקפוא, כל אלה מעידים על אישיות הרבה יותר ערנית ומציאותית בהשוואה לשומר החוק המאובן והצייתן בשחור. ואם לסוחר יש עין אחת חלשה, ליוזי יש עין חדה כתער, ממולחת, המהווה את המרכז הספרותי והקומפוזיציוני של הסיפור.
הניגוד הוויזואלי והמהותי בין שתי הדמויות מוצג על רקע רחוב הומה אדם בעיר או בעיירה מזרח אירופית, ולמרות שיש רק שלוש דמויות על תקן סטטיסטים, ההרגשה היא של רחוב צפוף בגלל אופן ההצבה של אותן שלוש דמויות - כל אחת פונה לכיוון אחר, כך שנראה שאם יוזי וקורבנו יזוזו לרגע חצי מטר ממסגרת התמונה, נחיל אדם המתנהל בין שני הבניינים בתמונה יתגלה לנגד עינינו.
אפרת טל

 

חובב האמנות והאבוב

11
12


הגיבור האמיתי של הסיפור הוא אמנם הקבצן המודרני, אבל הדמות בפרופיל הקרובה יותר אל הצופה היא הדמות המארחת אותנו בביתה ומציגה לעינינו את קישוטיו של הבית. הוא מצויר בכמה משיחות [דני, זו לא שגיאת כתיב, אפשר משיחות מלשון משחה, כמו הצבע אבל אולי אתה לועג לי ואומר שאתה כבר יודע] מכחול עבות אבל מדויקות, האופייניות למאייר. אפילו בחירת הצבעים בחלוק הבית מוקפדת ועשויה בתשומת לב, מה שלא אפייני למאייר... [דני, זה בצחוק כמובן. אם זה יודפס אי פעם, אפילו בביטאון "בית אבות –מרגוע למורה" בו אפרסם את כל כתבי, לא אכתוב את זה.]
מדובר בבעל בעמיו, אדם שהנאות הגוף אינן זרות לו ,הפרוטה מצויה בכיסו והוא מיטיב לפנק את גופו הדשן במאכלים ובבגדים מהזן המשובח. גם הכרס מוצגת לעין הצופה כעוד נכס משכיות החמדה שהבית משופע בהן, החלוק הנוח והמלטף נראה עבה וצמרירי, והצבעוניות שנבחרה מעידה אפילו על טעם מעט נשי של הלובש. לא רק שמדובר בתכלת עדין, יש גם גימור סגול בצווארון ובחפתים. היהודי חובב האמנות מקיף את עצמו בחפצים נאים, שלא לומר נובורישים, תמונה ורודה שאת מהותה לא רואים אבל במסגרתה המוזהבת מבחינים, שולחן מסולסל רגל ועליו סידור פרחים סימטרי כפירמידה, שטיחים עבים ויקרים ווילאות כבדים המונעים חדירת אור שמש, הגורם לריפוד לדהות ומכאן לפאר לאבד מזוהרו. היהודי מדושן העונג גם מעניק חינוך מוזיקלי לבנו, ומושיט בחרדת קודש את הכלי המבהיק אל הקבצן המתחזה לנגן. בהנחה שזוגתו מפורכסת לא פחות ממנו, אפשר לומר עליו שהוא לוקח ברצינות גמורה את המוטו: "אישה נאה, דירה נאה, כלים נאים, מרחיבים דעתו של אדם".
אפרת טל

 

הפנקס הקטן

13
14

מיקרוקוסמוס שלם יש בתוך החדר הקטן הדחוס והאפלולי הזה, ואפילו הבתים הנשקפים מבעד לחלון היחיד לא מאפשרים לברוח ממנו. חלונותיהם של הבתים כמו מציצים אל המתרחש בתוך החדר, וגונם הצהבהב, כמו גם צפיפותם ומראם האחיד, מלמדים שגם בהם חיים אנשים מפוחדים ומסוגרים כמו שני גיבורי התמונה הזו. ומאחורי הבתים, קטע השמים היחיד המבצבץ פה, ורומז על עולם של אוויר פתוח, הוא קודר ושחור מעננים או מפיח. כלומר העולם הקטן של מנהל החשבונות והסוחר הממולח, או שאינו כל כך ממולח, הוא העולם היחיד האפשרי.
הסוחר מבקש להיות איש העולם הגדול. הוא עומד בתנוחה אדנותית ומביט מגבוה במנהל החשבונות. ידיו נתונות עמוק בתוך הכיסים. לראשו מגבעת, שכן הוא יצא ובא לצורך עסקיו. לצווארו קשורה עניבת פרפר אדומה ומנוקדת המעידה עליו שהוא מקפיד בלבושו. אבל הבעת הפנים שלו היא המרכז האמיתי של הציור הזה.
את כל קשת הרגשות, הדאגות והמחשבות אפשר לאתר בפנים האלה. מצד אחד הוא מופתע, מנהל החשבונות שלו עוקב אחרי מעשי שטות כמו שהוא עוקב אחרי הכסף בעסק. כלומר העובד הוא גם מבקר לעת מצוא. מצד שני, אולי העובד מנהל פנקסנות מוזרה כזו ומטעם זה מתרשל בעבודתו האמיתית, הנהלת החשבונות? ואם הוא מתרשל בתפקידו כך, אפשר שאינו מנהל כיאות את ספרי החשבונות. גם הפתעה ניכרת בפניו, שכן עובד זה, שעד כה לא הבחין בו הסוחר, מתגלה פתאום כבעל יכולת מפתיעה שהסוחר טרם החליט, בינו לבין עצמו, אם היא מביאה תועלת או מהותה איוולת.
ואנחנו, כמו הסוחר, מביטים בפרצופו של מנהל החשבונות ותוהים כמוהו על טיבו של מנהל החשבונות, שהוא אבטיפוס של מנהלי החשבונות באשר הם: מצחייה שחורה למצחו, משקפיים על אפו והבעת ריכוז של נמלה שקדנית על פניו. אצבעו מראה למעבידו, הסוחר המכובד, את הרישומים בפנקס הקטן שדפיו מאוגדים בספירלה, כילד טוב המראה למורה את כתיבתו התמה. אינך יודע אם הוא באמת גאה בהישגיו או שהוא מציג בפני הסוחר את מחדליו.
אפרת טל

ולסיום, זאת הזדמנות נהדרת להודות לאפרת על הטקסטים החכמים האלה. הייתם מתארים לעצמכם שהיא לא מבקרת אמנות? איזה בזבוז!

 

* עוד על דרויאנוב קראו כאן.

 

 

6 תגובות

  • לינק לתגובה שוש שבת, 29 מרס 2014 14:55 נשלח על ידי שוש

    מקסים! תודה!

  • לינק לתגובה יוני המנחם שבת, 29 מרס 2014 11:15 נשלח על ידי יוני המנחם

    פשוט נהדר

  • לינק לתגובה יוסי שדה שבת, 29 מרס 2014 11:05 נשלח על ידי יוסי שדה

    אולי, דני, להפוך את הסדר- קודם אפרת טל תסביר, ואחר כך, אתה דני, תאייר או מצייר, מראשך הקודח.
    THINK ABOUT IT!!!!

  • לינק לתגובה זקן עצוב נזכר רביעי, 26 מרס 2014 17:02 נשלח על ידי זקן עצוב נזכר

    הנה כמה זיכרונות, איך החליפו בדיחה בבדיחה: לדוגמא, בעיתון דבר מסוף יוני 1939 התפרסמו זו בצד זו מודעה על הולדתי והודעה שמבצע מכירת שלשת כרכי ספר הבדיחה והחידוד בהנחה גדולה נסתיים. עוד דוגמא, בסוף שנות השמונים הדפסתי לי בדיחות של דוריאנוב על שני סוגי ניירות עטיפה למתנות, סוג אחד למתנות לחגים (בדיחות על פסח, פורים, ראש השנה וכיו"ב), וסוג שני למתנות לימיהולדת ושמחות משפחתיות.(בדיחות על אבות ובנים, שידוכין, בעלים ונשים וכיו"ב) ומאז לא חשוב מה נעטף בהם תמיד דברו בעטיפות ולא במה שבתוכם. ועוד דוגמא, מודה באשמה, בערב בו נפתחה בבית ביאליק התערוכה של דני לכבוד איורי הספר עזבנו את ככר העיריה באמצע הנאום של רבין כי חשבנו שדני מדבר יותר יפה. ודוגמא אחרונה שכל פעם שאני לא מצליח להבין איך דני מבחין בין ציור ואיור אני אומר לו קח את "שני יהודים נוסעים ברכבת" ותסביר לי למה אלו איורים ולא ציורים. למה?

  • לינק לתגובה motior רביעי, 26 מרס 2014 15:25 נשלח על ידי motior

    טוב שאפשר טל קיימת - כך אתה יכול לדעת למה התכוון המשורר (כלומר האמן)

  • לינק לתגובה עדנה דשבסקי רביעי, 26 מרס 2014 14:52 נשלח על ידי עדנה דשבסקי

    כל סיפורי דרויאנוב מלאי חכמה חן והומור ואף הם מרחיבים דעתו של אדם (לא רק אישה נאה וגו'). אף אני מתפעלת מן האיורים המצליחים להוסיף לסיפורים נופך של מקום אווירה וצבע. יפים הם דבריה של אפרת טל ואכן חדת מבט היא.

כתוב תגובה

* - שדה חובה