העכברוש, החפרפר, ובעיקר התחש

מתוך הספר געגועים לשינויים - 16 סיפורי מסע ישראליים, שיצא בשנת 2005 בהוצאת "עם עובד" בעריכת משה גלעד.

*

בשנת 1930 הוזמן המאייר הנפלא ארנסט שפארד, שהיה אז בן 51, לאייר את ספרו הקסום של קנת גראהם הרוח בערבי הנחל.02

 

"כשנתבקשתי לצייר את הספר הזה היססתי", כתב שפארד ביומנו. "בשבילי היה הספר יצירת אמנות מושלמת ולא נראה לי שאיורים היו עושים עמו צדק. אבל כשראיתי שכמה מאיירים ניסו כבר את כוחם ואיירו את הספר, אמרתי לעצמי שאני יכול לעשות זאת טוב יותר, לפחות לנסות..."

כשיצא הספר בתרגומו הראשון לעברית בהוצאת מחברות לספרות, הביא המו"ל בסופו רשימה קצרה משל שפארד שכותרתה "בציירי את הרוח בערבי הנחל". שפארד מתאר את הפגישה הראשונה שלו עם גראהם בביתו של זה בפנגבורן ופותח במילים: Keneth Grahame was an old man when I went to see himהמשורר יונתן רטוש, מתרגם הספר (שהיה אז בן 47), מתרגם כך: "קנת גראהם היה ישיש בבואי לבקרו".

03

04

אני הייתי בן 16 כשקראתי לראשונה את מה שהפך להיות אחת מאהבותי הגדולות וה"ישישות" של גראהם, שנראתה לי נוראת הוד, בעיקר לאחר ששפארד הוסיף: "הוא נראה כעין ויקינג עתיק. היום, כשאני עצמי רחוק או שמא קרוב כדי שבע שנים מגילו של גראהם (שהיה אז בן 71) אינני מעיז להגיד למשל על חברי אהרן שמי (כיום בן 75) שהוא ישיש. אבל עובדה עצובה היא שגראהם, משוטט כפייתי, לא היה מסוגל אז בגילו להוליך את שפארד (שהיה צעיר ממנו בדיוק ב-20 שנה) אל הנהר כדי להכיר לו את העולם שעליו כתב.

כשהייתי בן 60, בדיוק כשהתחלף האלף השני באלף השלישי, הגעתי מתנשף לכנסיית הצלב הקדוש, או בשמה האחר הוליוול שבאוקספורד, כדי לעלות לקברו של קנת גראהם. אני מכיר היטב את אוקספורד. ביקרתי בה כמה עשרות פעמים, אבל מעולם לא הייתי בכנסייה הזאת, המרוחקת כמה מאות מטרים בלבד מהלב האוניברסיטאי המרהיב של אוקספורד.
הייתי בן 32 כשביקרתי בפעם הראשונה באוקספורד (בדיוק מחצית מגילי היום). ומאז בכל ביקור, אני מוצא את עצמי חוזר לאותם מקומות שחדרו לליבי בביקור הראשון: אני נכנס לחצר המופלאה של ווּסטר קולג' ויושב בספסל האבן ליד האגם החבוי שבחצר האחורית מלאת המסתורין, שותה כוס איל בפאב "איגל אנד צ'יילד", מתחקה אחר עקבותיהם של אוסקר ויילד ו"בוזי" ב"מודלן קולג'" נכנס להתבונן בנוקשן, השער דמוי האף שעשוי מפליז ותלוי מעל שולחן המכובדים באולם הראשי של "בראסנוז קולג' " ששמו נגזר מהאף הזה, וכמובן, כמו כולם, פוקד את "קרייסט צ'רץ', ששמו נקשר לא רק בלואיס קרול ובאליס לידל, אלא גם באלסטייר המכונה "עכבר", בנו של קנת גראהם שהיה תלמיד בקולג' הזה (שמתעקש באופן אנגלי מאוד לא לכלול את המילה קולג' בשמו, אלא מכנה את עצמו "הבית").
"עכבר", שלו סיפור וכתב גראהם את הסיפורים שהיו בסופו של דבר לספר "הרוח בערבי הנחל", למד ב"הבית" עד שהתאבד בגיל 20.

05

פעם, כשנסעתי במכונית עם חבר חסר סבלנות שמעולם לא קרא את "הרוח בערבי הנחל", ביקשתי ממנו שיעצור רגע ליד כנסיית הצלב הקדוש. הבחור (שהיה אז בן 55) חיכה לי במכונית ואני רצתי נרגש לחפש את קבריהם של קנת גראהם ובנו. שום ציון לא היה שיעזור לי בחיפוש. המתים שתקו כדרכם והחיים הסתגרו בביתם כדרכם שלהם. מדוכדך חזרתי למכונית, שם שאל אותי החבר בחוסר סבלנות, "נו, מצאת את המת שלך?"
"לא", עניתי, "אבל הוא יחכה לי בסבלנות, לא כמוך".
הפעם הקפדתי לבוא לבדי, אפילו תומר, בני הבכור שהיה אז בן 35, המתין לי בחנות הספרים של בלקוול, והיה מנוי וגמור עמדי למצוא את הקבר.

הרבה שעות צברתי בחיי בחיפוש אחר קברים, קבריהם של סופרים, משוררים ושאר דמויות שעיצבו את עולמי התרבותי, ואני יודע שאין דומה חיפוש אחד למשנהו. יש שאתה מזהה בתוך דקות אחדות את הקבר המיוחל בזכות זרי הפרחים הרבים שעליו, יש מקרים שבהם אתה מגיע אלי קבר רק בעזרתם של מטורפים כמוך, שראו אותך חג במעגלים כאותו כלב הסב על קיאו סביב האזור "שבו לפי המפה חייב להימצא קברה של שרה ברנהרד" (שהייתה בת 79 במותה), ובחיוך של משוגע אחד לרעהו הם מנחים אותך אל הקבר שעברת לידו שש פעמים בשעה האחרונה, ויש גם מקרים שבהם אף שאתה מצויד במפה מפורטת אותה רכשת מהשוער ב-50 פני, בספר מלומד על בתי הקברות בלונדון ובשניים שלושה חברים אנגלים ש"היו כבר כמה פעמים אצל הקבר של ויליאם מייקפיס תקארי", לא תגיע לעולם אל הקבר הנכסף ואתה חוזר מותש ומתוסכל ומחכה בגשם חצי שעה לאוטובוס הבא שייקח אותך מ"קנסל גרין" למרכז העיר.

שום רמז או שלט לא מעיד על המקום שבו נטמן קנת גראהם בכנסיית הוליוול או בחצר. אני נזכר שפעם באחד הביקורים באוקספורד עליתי על אוטובוס התיירים והמדריך ציין באוזנינו כי כאן בצלב הקדוש, בהוליוול, קבור גראהם. עליתי לכביש וחיכיתי לבואו של האוטובוס הבא. האוטובוס עצר ואני עליתי רק כדי לשאול את המדריכה איפה קבור גראהם. היא עשתה לי סימן מנומס ביד שנועד לגרום לכך שגם אני אהיה מנומס.
היא הייתה בעיצומו של הסבר נרגש על חשיבותו של גראהם באוזני 30 יפנים, שכמה מהם חשבו שהיא מדברת עלי וצילמו אותי בלהיטות. כמעט בדמעות היא תיארה להם איך סיים גראהם הבן סיים את חייו באופן טראגי על פסי הרכבת. "וכאן, בכנסייה הזאת", סיימה בקול קטוע, "ביקש גראהם להיקבר לצד בנו".
"איפה בדיוק?" שאלתי את הגברת הרזה והממושקפת בחוסר סבלנות האופיינית למוצאי.
"אין לי מושג", ענתה הגברת, באדישות שהייתה שקולה כנגד ההתרגשות בה דיברה לפני דקה.
"אף פעם לא ירדתי פה".

אחוז ייאוש החלטתי לנקוט באמצעי הפשוט ביותר, אמצעי שציידי קברים מקצועיים בזים לו. דהיינו לעבור מקבר לקבר ולנסות ולקרוא את כל הכתובות, כשאני מנסה להתעלם מחוק מרפי שלוחש לי: "הקבר שאתה מבקש יהיה אחרון". (תמיד העדפתי את הסטאוט של גינס על זה של מרפי).

הפעם נחלתי הצלחה כמעט בפתיחה. קברו של גראהם הישיש נמצא בחצר הקטנה המרוחקת מן הכביש, קרוב מאוד לשער העץ הקטן. על הקבר היה אפשר לזהות בקושי את המילים הבאות: לזכרו עתיר היופי של קנת גראהם בעלה של אלספת' ואביו של אלאסטר, שחצה את הנהר ב-6 ביולי 1932 כשהוא מותיר את הילדות ואת הספרות מבורכות יותר לעד.
(במותו היה גראהם הישיש בן 73).

את המילים היפות האלה חיבר בן דודו הסופר אנטוני הופ, שהיה צעיר מגראהם בארבע שנים וכשכתב את דברי הפיוט האלה לא ידע כי נותרה לו עוד שנת חיים אחת.

06

עשרים דקות נסיעה במכונית בעיקר על ה- A34 מביאה את תומר ואותי לכפר בלוברי (Blewbury). זה לא המקום שמישהו מגיע אליו במקרה. אלף ארבע מאות שבעים ותשעת תושביו הם כמעט היחידים שיודעים להגיע הנה. הבוגרים שבהם שוברים את צימאונם בארבעה פאבים שכל אחד מהם ראו שתבקרו בו, בעיקר כדי לשאול איפה היה גר קנת גראהם, מידע נחוץ מאחר שאין שום שלט שמציין את העובדה הזאת. הבית נראה כמו אסם נטוש ואין פלא שא. א. מילן, שעל פי האגדה המקומית רצה לשכור את הבית לאחר שהגראהמים עזבו אותו, חזר בו בטענה שהוא שורץ עכברים.
גראהם ואשתו גרו כאן כמה שנים עד מותו הטרגי של "עכבר" ב-1920, ואז לפני שעברו לביתם האחרון בפנגבורן, בילו בטיולים בעולם במשך שנים אחדות.

07

זקנה מקומית אחת (היא באמת זקנה ומספרת בגילוי לב שהיא בת 85) סיפרה לנו שהיא הגיעה הנה שנתיים לאחר שהזוג גראהם עזב (אני מחשב ביני לבין עצמי ומוצא שהיא הייתה אז בת 25) וטענה בלהט שהבית רדוף רוחות וכזה היה גם כשהזוג גראהם התגורר בו.
לבלוברי יש המון היסטוריה, ואחרי שהקשבתי לכמה סיפורים ב"ברלי מו" הסמוך, אני מנחש שהרוח הייתה שייכת למורגן ג'ונס, שבמחצית המאה ה-18 כיהן כאן זמן רב (43 שנים!) במשרת הכומר המקומי. במשך כל השנים האלה, מספרת האגדה, לבש ג'ונס רק מעיל אחד והסתפק בארוחה אחת ביום (פרט לתה). דמותו הנזירית לא הייתה אהובה ביותר ושימשה לצ'ארלס דיקנס הבוגר בסיס לאחת הדמויות המרושעות בספרו "החבר הנאמן", הרומן האחרון אותו השלים (דיקנס היה בן 53 כשסיים את הספר ונותרו לו עוד חמש שנים לחיות).

סיפורי המסתורין של בלוברי עדיין הדהדו בין אדי האלכוהול שבראשנו כשהגענו לכפר הסמוך צ'ולסי (Cholsey) כדי לעלות (ממש לעלות) לקברה של אגתה כריסטי, או "דיים אגתה" כפי שהיא הייתה מעדיפה להיקרא (בת 86 הייתה אגתה במותה).

08

צ'ולסי היא כמעט עיר לעומת שכנתה הזעירה מאולספורד (moulsford) שעל פי הרשומות יש בה בעת ביקורנו 491 נפש ובכלל זה האדון והגברת סמית, הבעלים של המלון המקסים והיקר ששמו "ביטל אנד וודג'" או בקצרה ה"ביטל". הביטל הוא לשון עתיקה לפטיש שהיה משמש את בוני הסירות שעבדו כאן על גדות הנהר.

09

ה"ביטל", שפעם היה פאב פופולארי מאוד משמש זירה לאחד הסיפורים הקומיים שמביא ג'רום ק. ג'רום בספרו שלושה בסירה אחת. הסיפור על דג השמך שכמעט כל אחד מבאי הפאב התפאר שהצליח לדוג את הדג הענק הזה, ואז נפל הדג, נשבר לרסיסים והתברר שהשמך היה עשוי גבס.

10

"סופרים רבים", מספרת גברת סמית, "אהבו את הפאב הזה. ג'רום לא מזכיר את שמו כדי שלא יוצף בקהל בלתי רצוי".
"ה. ג'. וולס בילה פה זמן רב ולפחות רומן אחד שלו נכתב כאן. וקנת' גראהם", טוענת גברת סמית', "בחר את גדת הנהר שליד הפאב למקם בו את הפיקניק המפורסם שבו החלה הידידות האמיצה בין העכברוש לחפרפר. קנת גראהם," מספרת לי גברת סמית, "היה מגיע הנה ברגל מפנגבורן, שם התגורר עד אחרון ימיו".
אני מחשב: גראהם עבר לפנגבורן ב-1924 כשהיה בן 65. מבוגר ממני בארבע שנים, שש שנים לפני שזכה לתואר ישיש ולא היה מסוגל ללוות את שפארד, אך עדיין היה מסוגל ללכת עשרה קילומטר רק כדי לשתות בירה טובה בחברה מובחרת. פעמים רבות עשיתי את הדרך הזאת ברגל ואני זוכר בהנאה בעיקר את קטע הדרך שעוברת ביער מעל הנהר בין פנגבורן לגורינג.

למרות שגברת סמית איתנה בדעתה בעניין הפיקניק, הנה אני מכיר באזורים האלה לפחות חמישה מקומות המתנאים שבהם התרחש הפיקניק הזה, וניתנת האמת להיאמר שלו אני העכברוש, היה לי קצת קשה להחליט.

11

תומר ואני ממשיכים בדרכנו. הדרך לפנגבורן עוברת בסטריטלי וליד ה"בול" הזכור לטוב. אנו סוטים מדרכנו ופונים לכוון הנהר. שם, לא רחוק מה"סוון" של סטריטלי שהוא איננו מסביר פנים כמו שהיה לפנים, אולי בגלל שהיום הוא לא סתם "סוון" אלא Swan Diplomat Hotel, נמצא המקום שבתחרות הקשה על אתר הפיקניק קיבל עד היום את הניקוד הגבוה ביותר.

גם בפנגבורן אין סימן על הקוטג' שליד הכנסייה שיעיד שכאן גר, ולמעשה גם מת, קנת גראהם.
אני מהרהר במעבר מבלוברי לפנגבורן שחוו הגראהמים. זה בערך כמו לעבור דירה מכרכור שבה נולדתי לחדרה. זה לא שפנגבורן הרבה יותר גדולה מבלוברי, אבל מיקומה על הדרך הראשית מכתיב את התנהגותה.

12

הקוטג' החביב והביתן העגול הקטן שלידו שבעבר שימש כבית מעצר וקנת גראהם נהג להחזיק בו כלי גינון, מעוררים בי תמיד געגועים. זה המקום שבו נפגש שפארד עם גראהם, הוויקינג הישיש. כאן הראה לו שפארד את הסקיצות שהכין באהבה וגראהם בדרכו השקטה הגיב אולי כמו שהתחש היה מגיב, טופח באבהות על כתפו של שפארד, מלווה אותו אל הפתח המקומר (שכן גדר העץ שמקיפה את הבית היום היא חדשה והוקמה כדי למנוע מבטים של סקרנים כמוני).
אני מנחש שגראהם היה חוזר בלי חמדה לבית, לחדר שלו, שהיה מרוחק מהחדר של אלספת', אשתו שאיתה הוא חי ללא אהבה ובשש השנים האחרונות הדבר היחיד שאיחד ביניהם היה מותו של "עכבר".

אפשר שבינו לבין עצמו היה שואל: "מה אני צריך את האיורים האלה?" ואפשר שראה בסקיצות של שפארד החביב והמוכשר עד לכאב מעין תחיה מחודשת לספר, שממש באותו הזמן היה ידוען אחר, א. א. מילן שמו, טורח כדי להפוך אותו למחזה. את האיורים הגמורים של שפארד לא זכה גראהם לראות.
אנחנו נכנסים לכנסייה ואני מנסה לראות בעיני רוחי את המקום כפי שנראה באותו 9 ביולי 1932, שלושה ימים לאחר מותו של גראהם, כשנערך כאן, בכנסייה שמעבר לקיר ביתו, טקס האשכבה.

ב-11 ביולי 1932 מדווח "הטיימס" הלונדוני על טקס האשכבה: "מראה הכנסייה היה נפלא, צבעים זוהרים ואור שמש עם ערמות פרחים – דורבנית כחולה, ורדים וערבות שנקטפו בבוקר ליד הנהר... יותר מכל נגע ללב מראה הפרחים שנשלחו על ידי ילדים. זרים שהגיעו מכל רחבי המדינה ולהם מצורפים כרטיסים שנכתבו בכתב יד ילדותי, בהם מספרים הילדים כמה אהבו אותו. הקבר כוסה באלפי פרחי אפונה ריחנית והמראה היה בלתי נשכח". מאוחר יותר בוצעה צוואתו והוא הועבר לאוקספורד.

הכנסייה הזאת, סנט ג'יימס של פנגבורן, מנציחה את שמו של ג'יימס שהיה נזיר קדוש לפי הביוגרפיה שלו, נראה לי שהוא היה זה שהשפיע על הכומר מורגן ג'ונס מבלוברי. כאן, אצל ג'יימס הקדוש, אני נפרד מתומר בני, שחייב לחזור ללונדון, ואני יורד לאיטי לכיוון הנהר. אני חולף ליד הסמל של פנגבורן. שלושה אלמנטים מרכיבים את הסמל: המלך הסקסוני בארטאלף (burtulf), מעליו אונייה סקסונית, זכר לאירועים משנת 844, ובין המלך לאונייה - ספר. כן, זה "הרוח בערבי הנחל. הכפר מצדיע לקנת גראהם ולספרו, למרות שהספר לא נכתב ממש כאן.

13

וכדי להגיע למקום שבו נכתב הספר, לכפר קוקהם דין, אני עולה לרכבת בפנגבורן, לא לפני שאני פוקד את הפאב המשובח ה"סווֹן". כאן ליד הפאב הזה, עגנו שלושה בחורים רטובים ומבוישים בסוף שנות ה-20 שלהם ועלו בדרך לתחנת הרכבת, ממש כפי שאני עולה כעת. שלושתם אגב היו בני גילו של קנת גראהם.

14

ג'רום, ג'ורג' והאריס נסעו מפה לתחנת פדינגטון. אני לעומת זאת יורד בתחנה הרביעית במיידנהד כדי לעלות שם על רכבת פרוורים קטנה שתביא אותי לקוקהאם. עברה שנה מאז הייתי פה בפעם האחרונה ואני מתלבט ביני לבין עצמי אם ללכת מיד לקוקהאם דין, לבית הספר המקומי שממוקם בבית שבעבר היה שייך לקנת גראהם, או שמא לטלטל את נפשי הצמאה דרך ה"אין און דה גרין" הנפלא ולהיכנס ליער המחצבה (Quarry Wood) הוא "יער הבר", שבו פיתח גראהם (בן ה-6) את חיבתו לטבע כשגר אצל סבתו ב"מאונט" במשך כשנתיים לאחר שהתייתם מאמו.

15

גם בכפרים האנגלים לא הכול נשאר כפי שהיה, ואת המאונט אני מכיר רק מתוך הרישום ספוג הגעגועים שבספר Path to the River Bank, אוסף רשימות הטבע והנהר שקדמו לכתיבת "הרוח בערבי הנחל".

16

כמה פעמים איבדתי את דרכי ביער הבר ממש כפי שאירע לחפרפר הסקרן בשנים האחרונות. בחרתי לי שביל פרטי ושכנעתי את עצמי שבשביל הזה היה נוהג לשוטט קנת גראהם (בן ה-50) כשעבר בעקבות זיכרונות הילדות שלו לגור עם אשתו ובנו בקוקהאם דין. כשהלך בשביל הנעלם הזה והגה את סיפורי היער והנהר אותם יספר ל"עכבר", היה נתקל לפעמים במישהו משכניו שיצא אף הוא לטיול. גראהם, שממש כמו התחש פרי דמיונו היה אוהב בריות ושונא חברה, היה ממש כמו התחש מפטיר משהו כמו: "הממ! חברה!" הופך את גבו ונעלם מן העין. כך תרגם את המשפט הזה יונתן רטוש, שהפעם היחידה שזכיתי לפגוש בו הייתה בערב אחד כשהגיע לביתי למסיבה. הוא ישב בכורסה ועל פניו הייתה נסוכה ארשת תחשית אופיינית של "המ! חברה!..."

17

זה היה הערב האחרון של חייו. באותו לילה מת יונתן רטוש, הכנעני מוורשה, שחיבב עלי, בן כרכור, את הנהר האנגלי כאשר הריק לעברית את המשפטים הבאים:

בריה חלקה, נפתלת, מלאת גוף זו, המרדפת ומצחקקת, אוחזם בדברים בקול גרגור ומרפה מהם בצחוק, כדי להסתער על חברים חדשים למשחק, הנחלצים ונתפשים ונאחזים שוב.
הכל היה מרעיד ומרטיט, בהקים ונצנוצים וגיצים אווש וסחור, פטט ובעבוע...

בן 79 היה רטוש במותו.

18

8 תגובות

  • לינק לתגובה תרזה איזנברג שני, 19 מאי 2014 09:26 נשלח על ידי תרזה איזנברג

    דני היקר,

    זה כל כך מלא קסם. וכל כך רחוק ממה שיש לנו פה! כאילו מדובר בגלקסיה אחרת.
    בטוח שאתה גילגול של מישהו מגיבורי הספרים שחוברו באיזורים המופלאים האלה?

  • לינק לתגובה אפרת ראשון, 18 מאי 2014 15:14 נשלח על ידי אפרת

    בזכותך קראתי אותו שוב לפני כמה שנים.פרק 9- עכבר השדה והעכברוש המלח- זה פרק מצויין.ללכת או להישאר במה שנקרא היום בז'רגון הטיפולי "אזור הנוחות"-זו השאלה ע"פ הפרק הזה.
    תודה,ככה כותבים בנדיבות !
    נהניתי,כרגיל,לקרוא.

  • לינק לתגובה motior ראשון, 18 מאי 2014 11:47 נשלח על ידי motior

    איזה רשומה מקסימה!
    למרות שהיא מלאה מוות היא גם מלאה כבוד והערכה לסופרים וסיפורים גדולים.

  • לינק לתגובה מיכאל דק (תחש) שבת, 17 מאי 2014 20:30 נשלח על ידי מיכאל דק (תחש)

    היות שבמובנים מסויימים אני תחש, לא רק בגלל המעיל המאוייר שכמותו תמיד רציתי, אהבתי את הדברים. תמיד כשאני קורא קרמן אני חושב מה יגידו פעם: הנה הבית שבו צילמו את האח הגדול? זו סימטת כוכב נולד? כמו שאמר פעם ראש העיר לשעבר בירושלים כשחנכו את הגשר המוביל משומקום לאפמקום מעל לכניסה המכוערת לעיר היפה שלי: סוף סוף, אמר לופוליאנסקי, יהיה גם לירושלים סמל כמו מגדל אייפל (או משהו כזה)
    זה ההבדל בין תרבות לתת תרבות האחיזה בדמיון חשובה לא פחות מן האחיזה במציאות. שניהם שורשים לאדם התרבותי וקרמן הוא כזה. מה לעשות?
    מיכאל דק

  • לינק לתגובה לי שבת, 17 מאי 2014 19:47 נשלח על ידי לי

    אוי אוי אוי! פעם נורית זרחי כתבה בתנינה שלמכשפות יש ההפך מזהוּת, אז לך יש ההפך מנוסטלגיה ומסנטימנטליות אבל מה זה?! מה זה הדבר הזה שעושה את הסיפור כ"כ צובט לב ומדמיע. הלייטמוטיב של השנים והגילים והארעיות? האהבה שמובילה אותך במסע? איך שאתה אף פעם לא לבד כי בתוכך חיים כל כך הרבה דמויות וסיפורים וכלב קטן חייכן? (ציירת אותו כל כך סימפטי). אני לא יודעת מה זה, אבל מקומות שהיו לי חזקים במיוחד הם הפיסקה הזאת: "ומאז בכל ביקור, אני מוצא את עצמי חוזר לאותם מקומות שחדרו לליבי בביקור הראשון: אני נכנס לחצר המופלאה של "וסטר קולג'" ויושב בספסל האבן ליד האגם החבוי שבחצר האחורית מלאת המסתורין..."
    ואיך שפתאום רואים אותך בתמונות, ושציינת בכתב יד שליד הקבר היה קיפוד מת...

  • לינק לתגובה איציק יורש שבת, 17 מאי 2014 16:43 נשלח על ידי איציק יורש

    מלוא הערכתי על בקיאותך בכל אלו ועל הטירחה שאתה טורח בניסוח והעלאה של הדברים על הכתב,
    מקווה ומאחל שיש לדברים הד ותגובה לא רק בתודעה ובלבבות של קוראים וצופים, אלא גם שיתנו ביטוי לתחושותיהם.

    יפה, בברכה להמשך איסוף ופרסום החומר והידע.

    יורש

  • לינק לתגובה גיי שבת, 17 מאי 2014 16:13 נשלח על ידי גיי

    יקירי,

    מקסים! מקסים! מקסים!!!

    מישהו יצטרך פעם לחקור את הרצון האנושי של רבים לאתר ולפקוד את קבריהם של ידועי שם האהובים על התייר. כמי שמצהיר על עצמו כי הוא סולד מנוסטאלגיה, צורך בלתי נשלט זה לאתר את המצבות שעל קברי אהוביך הינו תמוה. דבר אחד הוא הרצון לשוב למקום מגוריהם של הסופרים והמאיירים האהובים ולהתענג בהליכה בשבילים בהם הילכו כשיצרו את יצירותיהם או לשתות בירה בפאב בו נהגו לשבת. דבר אחר הוא לרצות לגעת באבן החותמת את קברם... או שמא זה הרצון לדעת מה הוא הטקסט המופיע עליהן?

    כך או כך, נסחפתי אתך במסע...

  • לינק לתגובה עדנה דשבסקי שבת, 17 מאי 2014 15:53 נשלח על ידי עדנה דשבסקי

    דני היקר. הפעם דיברת ביצירת מופת שדרך קבע מונחת לצד מיטתי ואני חוזרת וקוראת את הרוח בערבי הנחל כל חיי הלכה למעשה. נערצים עלי שניהם. הן שפרד והן קנת גרהאם. אתה מעורר בי חשק לצאת לכל המקומות הקסומים הללו ביבשת האנגלית על רובדי סיפוריה ומסורותיה וללכת בעקבות יער הבר, הנהר, הקרפד התחש וכל חבריהם. כך עשיתי פעם כשגרנו בלונדון ולקחתי את ילדי שהיו אז קטנים ופתאים לאשדאון פורסט לחפש את פו הדב ואת קרוביו וידידיו של שפן. יש לי רעיון לטיול ונדבר בו בע"פ.

כתוב תגובה

* - שדה חובה