כחומת הפלדה

 

לפני שבועות אחדים, לאחר שקרא יצחק קרונזון את הרשימה שהוקדשה לו, הוא שלח לי סיפור חדש שלו, שעד כמה שאני יודע, עדיין לא פורסם בשום מקום. אני שמח להביא לכם כאן את הסיפור בלוויית שני איורים שהכנתי לו:

 

כחומת פלדה
מאת יצחק קרונזון

בערב פסח תש"ח הסתיים הקרב על חיפה. כפי שידוע היום, אנחנו ניצחנו והערבים ברחו. ברחוב גאולה נכנסו החיים לשגרה של שלום. המודעות שהודיעו בצער על נפילתם של מנחם- גרשון מרקוביץ מגאולה 17 בקרב על רמת יוחנן, של אריה יונג מגאולה 19 בקרב על הדרך לירושלים ושל האבא של אלי שפרלינג, יהודה (ליאו) שפרלינג, מגאולה 23, שנהרג בעיר התחתית, הלכו והצהיבו ובחלקן אף התקלפו מעל קירות הבתים.
מי ששם לב למספרי הבתים, יכול לראות שברחוב שלנו נפלו חיילים שגרו בצד של המספרים הלא זוגיים כמעט בסדר מופתי. היו ילדים שנבהלו מזה, וגם כאלה שהיו גאים על כך שהצד שלנו מוביל.
מן החדשות ברדיו, וממה שסיפרו לנו הורינו התברר לנו כי במקומות רבים, בגליל, בעמק הירדן, בירושלים ובערבות הנגב המלחמה לא תמה. אלה היו מקומות רחוקים ומה שקרה בהם לא מנע מאיתנו לצאת אל הרחוב בכל יום ולשחק מחבואים, בלורות, מחניים וכדורגל.
כשחזרנו לבית ספר "גאולה" אחרי חופשת הפסח הארוכה, התברר לנו שלא נוכל ללמוד בו יותר, מכיוון שהוא תפוס על ידי ילדים-פליטים שנאלצו לעזוב את קיבוצי עמק הירדן. במקום זה עברו כל תלמידי בית ספרנו ללמוד במשמרת שנייה בבית הספר המקצועי שברחוב מסדה פינת בלפור, על יד מגדל המים מאבן שעמד שם אז.
ימים אלה, של ראשית הקיץ של 1948 היו ארוכים ונעימים. בכדי לחסוך דלק, הזיזו את השעון קדימה בשעתיים שלמות והחשכה ירדה רק בתשע בערב. בבוקר כשקמנו, כבר יצאו ההורים לעבודה והותירו לנו ארוחת בוקר, בית ריק, וחצי יום חופשי. לרוב בילינו את הבוקר במשחקים עם פליטי הקיבוץ, ילדים רציניים, שזופים וחזקים, שדיברו במילים רבות שלא היו מוכרות לנו, שלא ידעו את צורתן וערכן של מטבעות הכסף, ושהיו לועסים מסטיק אחד במשך כמה ימים, ושומרים את העיסה הלעוסה בכוס מים שהחזיקו ליד המזרון שנפרס להם בלילה לשינה. כשדיברנו עליהם בינינו, לעגנו להם, אך בלבנו פנימה הערצנו אותם ואת המקום ממנו באו. פעם ברחו שני ילדים מהם, בני שמונה, אל הרחוב, וניסו להגיע ברגל הביתה, לאשדות יעקב. נהג שמצא אותם הולכים לכיוון הצ'ק פוסט הביא אותם בחזרה לבית הספר.

את הכריך שהשאירו לנו במקרר אכלנו באחת אחרי הצהריים, ואחר כך הלכנו לנו דרך רחובות הגידם ופבזנר עד בלפור ומשם אל יום הלימודים שהתחיל בשתיים ונגמר רק בשש.
בבית הספר היה מעניין ואף שונה. שלא כמו ב"גאולה" חדרי הכיתות היו מרווחים, ובתי השימוש נקיים. המורה, הגברת מינצברג, אישה גדולה ורחבה ולה פקעת שיער אפורה, הייתה מספרת לנו על בנה, גדליה, שבגיל 15 כבר היה שוכב עם סטן ויורה בערבים שבוואדי רושמיה. לבני כיתתנו היה ברור שבלעדי גדליה היה הקרב על חיפה מסתיים אחרת. בכל יום הייתה מוסרת לנו בהתרגשות את חדשות המלחמה, וגם לימדה אתנו את השירים שהיו מושמעים ברדיו לעתים קרובות בכדי לרומם את רוחם של תושביה המועטים של ארצנו המותקפת. עד היום אני יודע לשיר את "האמיני יום יבוא" על מילותיו המסובכות ("כשנובחים פיות הסטנים, המרגמות נאנחות...") ואת זמר הפלמ"ח (נתיב לנשר בשמים, שביל לפרא בין הרים...") על פי מילותיה המדויקות, אותן הייתה כותבת מנוקדות על הלוח של בית הספר המקצועי ושרה לנו במבטאה הפולני הבולט.
באחד מימי הלימודים האחרונים של השנה הבטיחה הגברת מינצברג ללמד אותנו את השיר החדש שעלה כבר שבועות מכל מקלטי הרדיו "בערבות הנגב מתנוצץ הטל – בערבות הנגב איש מגן נפל". היות שזה היה שיר ארוך עם סיפור קשה יצאנו כולנו להפסקה שבמהלכה הייתה הגברת מינצברג אמורה לכתוב את כל מילות השיר בניקוד מלא, כך שנוכל, כשנחזור מן ההפסקה, להעתיק אותו למחברות הזמרה שלנו.
בית הספר המקצועי עמד בשיפולי מגרש גדול, שאליו ירדו התלמידים להתרוצץ ולשחק בזמן ההפסקות. באמצע ההפסקה, כשעוד שיחקנו שם כדורגל בכדור טניס שהיה לנו, נכנסו אל המגרש כעשרה אוטובוסים של אגד שנעצרו אחד בצד השני. האוטובוסים היו מלאים באנשים צעירים שהיו לבושים בבגדים שכמוהם לא נראו כמעט במקומותינו. רבים מהם לבשו מקטורנים או חלקים לא תואמים של חליפות. רבים מהם חבשו כובעי קסקט רכים כמו העגלונים מרחוב סירקין. לאלה שהלכו ללא כובעים היו תסרוקות שלא היו מקובלות אצלנו. לאחדים היה "שביל" באמצע. המורה משה אחיאסף, שעמד מאחורי, אמר למורה מרים שחר, "גחלייצים". אנחנו כבר ידענו אז כי הגחלייצים, אנשי גח"ל (גדודי חוץ לארץ), היו עולים חדשים שהגיעו מאירופה לאחר ששרדו את מלחמת העולם וגויסו מיד לצבאנו.
הגחלייצים שרו בקול רם שירים לא מוכרים בשפה לא מוכרת. וליוו את עצמם במחיאות כפיים. מישהו שם חילק להם כיכרות של לחם לבן והם לעסו אותם ושרו בפיות מלאים.

01

הם נפנפו אלינו בידיהם ורמזו לנו להתקרב אל האוטובוסים,. בתחילה עשינו זאת בהיסוס, אך אחר כך, משהושיטו את ידיהם ואת פלג גופם העליון מבעד לחלונות, התקרבנו אליהם והושטנו להם ידיים. ואז התחילו כמה מהם למשוך אותנו אליהם, מה שלא היה קשה במיוחד, היות שכולנו היינו ילדים קטנים מכתה ג'. כשהגיעו פנינו אל גובה פניהם הם נשקו את ראשינו ואת פנינו בהתרגשות, ואחדים, כך נדמה לי אז, אף הזילו דמעה. כך נוצר לפני כל אוטובוס תור של ילדים המושיטים את ידיהם ומצפים להימשך מעלה אל החלונות, וכנגדם תור של בחורים גחלייצים המושכים אותם אליהם ומנשקים אותם. אחדים מאיתנו קיבלו אף פרוסת לחם לבן טרי שנקרעה בעבורם מן הכיכרות שהיו באוטובוסים.
אחר כך באה שריקת משרוקית, ואחרוני המנושקים הורדו בזהירות מן החלונות אל הקרקע. כל האוטובוסים יצאו אל המגרש ופנו שמאלה אל רחוב בלפור ונסעו במורד הרחוב עד שנעלמו מן העין. באותם רגעים ממש צלצל הפעמון ואנו חזרנו אל הכיתה. כשנכנסנו, כבר התנוססו על הלוח מילות "בערבות הנגב".. מכיוון שהשיר היה ארוך, הספיק הלוח לבתים הראשונים בלבד, וזכור לי כי השורה האחרונה אליה הגיעה הגברת מינצברג נכתבה באותיות קטנות בתחתית צד ימין של הלוח.

"...בחורינו, אמא, בימי פקודה
מול שונאינו אמא, כחומת פלדה"

אף אחד מאיתנו לא ידע אם כל זה יכול להיות קשור באיזה שהוא אופן לגחלייצים ההם שעברו באוטובוסים בחצר של בית הספר המקצועי.
כשיצאתי בערב מן הכיתה לחזור הביתה, לגאולה 21, אמרה לי הגברת מינצברג, "יצחוק, מה זה הלכלוך שיש לך על הראש?" הושטתי יד והוצאתי מבין תלתלי שערי המקורזל והקשה פיסת לחם לבן לחה שנתקעה שם.

02

 

* סיפור נוסף של יצחק קרונזון תמצאו כאן.

 

3 תגובות

  • לינק לתגובה motior שני, 20 אוקטובר 2014 11:21 נשלח על ידי motior

    מרגש - תודה שהבאת

  • לינק לתגובה זקן עצוב שני, 20 אוקטובר 2014 00:02 נשלח על ידי זקן עצוב

    מאוד מרגש. שלושתנו לא מאותו הכפר אבל פחות או יותר מאותו הגיל, הפרטים בסיפור ובאיורים החזירו אותי לחוויות הילדות, זה כמעט מעליב עד כמה שלא סבלנו בילדותינו. בערבות הנגב - היה מקום רחוק ולא אמיתי. איש מגן - היה מין גיבור מהאגדות שאנחנו לא מכירים באופן אישי. כמו הקרובים שנעלמו בשואה - איך אפשר להצטער על מישהו שמת לפני שידעת שהיה חי אי פעם. הצער העמוק היחיד שזכור לי מאותה תקופה היה שיוסי קוצקביץ חתך לי את הנחש שצדתי והתכוונתי להביא חי למורה לטבע, אולי היא סוף סוף תאהב גם אותי

  • לינק לתגובה תירזה איזנברג ראשון, 19 אוקטובר 2014 15:41 נשלח על ידי תירזה איזנברג

    ואחרי כל זה עוזבים את הארץ?!

כתוב תגובה

* - שדה חובה