עוד גיבור נשכח

 

[שיחת רדיו עם יובל מסקין ב"קפה-שבת", 29.5.2010]

קהל הקוראים הישראלי גילה כבר מזמן את קסמו של הסופר האמריקאי שרווד אנדרסון, ובעיקר את ספרו הנפלא וִינסבורג אוהיו. אנדרסון, שנולד ב-1876, כתב את הספר הזה כשהיה בן 43, כשבע שנים לאחר שעבר התמוטטות עצבים, אותה כינה "בריחה מהקיום החומרני שלי." וינסבורג אוהיו מציג פרופיל של עיירה על פי הדמויות החיות בה.

בספרו סיפור על אהבה וחושך מספר עמוס עוז כיצד השפיע עליו הטיפול בדמויות שוליות. וכך הוא כותב:
"במרכז כל אחד מהסיפורים, עניינים ובני אדם, שהייתי בטוח כי הם נמצאים הרבה מתחת לכבודה של הספרות ומתחת לסף הקבלה המינימלי שלה."

01

02

לא על וינסבורג אוהיו אני רוצה לדבר. וינסבורג משמש לי פתח מתאים להגיע לספר אחר שנותן גם הוא פרופיל של עיירה. אבל בדרך אליו אני מרשה לעצמי חניית ביניים בקובץ סיפורים שגם הוא עוסק בעיירה ואני מתכוון לסיפוריו של סטיבן ליקוק, שיש המכנים אותו מארק טוויין הקנדי. גם ליקוק, המבוגר מאנדרסון בשבע שנים, כתב את אוסף הסיפורים שלו על העיירה לה הוא קורא מריפוזה, כשהוא בן 43. מריפוזה של ליקוֹק מאוכלסת בגברים, ביניהם סמית בעל הפאב, השופט הפדראלי ואחרים, שנושא ההתעניינות המרכזי שלהם הוא דיג.

03

04

ומכאן לספר שעליו אני רוצה לדבר היום, שגם הוא מעין פרופיל של עיירה, והפעם – עיירה יהודית. אני מתכוון לאנשי שקלוב של זלמן שניאור. מה צריך לקרות כדי שאנשים מתחת לגיל 60 יבינו שהייתה לנו ספרות מצוינת גם לפני קום המדינה? לספר כאן בתוכנית הזאת מי היה זלמן שניאור זה יהיה פתטי. שהרי מי שמכיר את הסיפורים שלו לא צריך את ההסברים שלי ומי שלא מכיר את זלמן שניאור, די בשם בלבד כדי להרתיעו.

אבל אני רוצה לנסות ולהעביר למאזינים שלנו את האהבה שאני רוחש לסופר שכתב הן באידיש והן בעברית והיה פעם תקוות הספרות העברית הצעירה. ביאליק, שהיה אביו הרוחני, אמר ששניאור הוא שמשון צעיר שגדלו לו בין לילה כל מחלפותיו. ואמנם זלמן שניאור היה בן 20 בלבד כשפרסם את ספר שיריו הראשון עם שקיעת החמה.

05

האם הכיר שניאור את וינסבורג של אנדרסון? קשה לדעת. הוא היה צעיר מאנדרסון בעשר שנים וחי תקופה די ארוכה באמריקה, ושם גם נפטר במהלך ביקור.

את אנשי שקלוב כתב במשך שנים רבות כסיפורים שרובם התפרסמו באידיש ורק ב-1944, לאחר שעיבד וערך את הסיפורים לכלל ספר, יצא זה לאור בהוצאת עם עובד והיה אחד הספרים הראשונים שיצאו לאור בהוצאה.
מה שכתב עמוס עוז על וינסבורג אוהיו, הוא היה יכול לכתוב מילה במילה כמעט על אנשי שקלוב: גם הדמויות שאותן מתאר שניאור הן לא בדיוק החומר שממנו היו עושים ספרות.
זלמן שניאור לא היה הראשון שכתב על שקלוב, גם פרץ סמולנסקין (שמותר לקרוא לו סטיריקן ההשכלה), למד בישיבה בשקלוב. בספרו "קבורת חמור" מדבר סמולנסקין על "שקולה", שהיא שקלוב בעצם, שם מתרחש הרצח של זבדיה.
הנה כך פותח זלמן שניאור את אנשי שקלוב:

 

שקלוב

פתיחה

אחת מי יודע? אחת אני יודע. עיירה על חוף הדניֶפּר ברוסיה ושקלוב שמה. שם נולדתי ושם למדתי "עברי". לפיכך מיטיב אני לדעתה.
נר החיים בוער שם בצנעה. אין דוחק בו כי יתלקח. מקמצים בו כמו בנפט. שלהבתו אינה מפציעה וגם עשן אינה מעלה. ולמה הוא דומה? לנר-התמיד בבית-הכנסת הקר.
סתם בן-אדם אין לו שם אורלוגין על הקיר ולא שעון בתוך הכיס. מדי בוקר, בהתריע אנית-הקיטור, המפליגה בדנייפר, וידעו כי הגיעה השעה העשירית... ולפנות ערב, כשזו שבה ופולטת נהימה רוָה, קיטוֹרית וממושכת: "זבוּבבוּ-וּ-וּ", סימן הוא שהגיעה שעתה של ארוחת הערב. חצי השמינית.
בנות ישראל דהתם אינן מתבשמות ואף על פי כן נודפים מהן ריחות משובחים: ריח של חציר רענן, של לחם כמון חם ושל סומקיות-יער. לפנות ערב תשבנה על האגפים הירוקים שלפני בתיהן, מטפחות אמותיהן החמימות על כתפיהן הדקות, ושיר עצוב הומה מתוך לבן: כך מתגעגעות הן לבן-זוגן. אלו כי תנשאינה לאיש – מיד יושבות בחורות אחרות במקומן ומושכות בשיעי העם שנפסקו. כדבורות נידחות הומות הן ומצפות לתורן...
אצבע כי תפצע יחבשו אותה קורי-עכביש. וכל המרובים באבק הרי הם משובחים. פעמים רפוא תרפא האצבע ופעמים היא צבה ביותר. ובאולם לתת דופי בתרופה נעלה זו, העולה חינם אין כסף, אין בן שקלוב מעיז מעולם ועד עולם.

06

אבי יעקב קרמן, שנולד בפינסק שגם היא ברוסיה הלבנה, אהב מאוד את הספר הזה ואני זוכר שקרא לי קטעים נבחרים מתוכו ובעיקר מהפרק "שולחן ערוך" שרובו תיאורים מעוררי תיאבון של מאכלים ויכולתי כבר להשוות את הרשימה מעוררת התיאבון הזאת עם הר המאכלים שמביא ביאליק במחזור "ויהי היום" בסיפור "שור אבוס וארוחת ירק".

07

לימים התברר לי שכמו ביאליק, גם שניאור לא זלזל בהנאות הגוף שהאכילה הייתה אחת מהן. למי שרוצה רק לדפדף בספר, אני מציע שיפתח את הפרק הזה, ופיו ימלא רוק.

כשכתב שניאור את אנשי שקלוב המלא, הוא כבר היה מה שאפשר לכנות איש העולם, גר בשוויץ, בצרפת ובאמריקה, והיה יכול להביט באירוניה קלה על הדרך שבה היו השקלובים מיהדים כל דבר שאירע בעולם. ראו למשל איך קוראים עיתון בשקלוב.

 

כיצד קוראים...

לפנים, "כשהיו השנים כתיקונן", כלומר, לפני ארבעים שנה בערך, לא ידעה עוד שקלוב, מה טעמם של עתונים. הטופס היחידי של "המליץ" עליו השלום, היה מתקבל בבית הרוקח, ושימש מקור לכל החדשות. ברצונם או שלא ברצונם, היו יהודי שקלוב שותים מתוך עציץ זה, החשוד באפיקורסות. זהו שאומרים: "כשאין אתרוג מברכין על הבולבוס".

והחדשות הבטלות של "המליץ" בעצמן, כיון שעברו כמה וכמה פיות, כמה וכמה פירושים, היו מתייהדות, בלי עין הרע, ובמידה לא פחותה. יורש העצר מולס סר, למשל, למארינבאד... והיה ברי בשקלו, שלכאורה חשקה נפשו בחתיכת דג ממולא עם חזרת, שבתי המזון הכשרים במארינבד מפורסמים בהם. התחיל טולסטוי לעמוד על טיבן של אגדות-ישראל, ומיד נודע לה לשקלוב, שהגראף עומד כבר במסכת "גטין" ולא יעברו ימים מועטים ויתגייר. עלה בדעתו של רוטשילד ליתן הלוואה לתוגר ודי להם לחכמי שקלוב ברמיזה. עיקר כוונתו של הנדיב, אמרו, זהו לגאול את ארץ ישראל... כל המפות המדיניות וכל המצבים הפוליטיים היו מצוירים מששת ימי בראשת, ומסומנים קו לקו אצל האסטרטגים השקלוביים, על כפות ידיהם. כל אצבע שימשה צורה של מדינה, וכל קמט – נהר ומבצר. זקנים מסובכים וחטמים ירוקים מחמת טאבאקי היו נכפפים על גבי כף היד הגיאוגרפית של ראש – המדברים, והיו מחפשים בה, לאורו האפור של החלון, גבולי ארצות וגורלי לאומים...

שניאור היה יוצא דופן אצל בני דורו בתיאורים הארוטיים שהכניס בספריו. שני פרקים שלמים הוא מקדיש בספר לתיאור זלדה'לה שמפתה את פייבקה במתבן.
לדעתי אלה הם התיאורים הארוטיים היפים ביותר שאפשר למצוא בספרות העברית מאז שירת איטליה וספרד.
אני מתגבר על הביישנות הטבעית שלי שמוצאה לא משקלוב אלא מכרכור אבל הם די דומים שני המקומות האלה, ואקרא לסיום קטע קצר:

ופייבקה תופשה, אמנם, בשתי כתפיה הקטנות וראוה, כי חזה הילדה שלה עולה ויורד בתוך רשת החשש במהירות לא-רגילה. ויחד עם הארג הכחול של שמלתה מתנדנדים שני חצאי תפוחונים בעלי פיטומות חדות. שתי קרנים פעוטות וחינניות של רחל צעירה, שלא נבטו עוד כל צרכן. רגלה האחת מכוסה טפח ומגולה טפחים, ופייבקה תוהה על יפיו של עור-הצדף הקורן, שלבנוניותו אינה נופלת מזו של הלפת הקלופה, שכירסמוה כאן שניהם, לפני שעה קלה. צמאון משונה מרגיש פייבקה לדבר-מה... לדבר מה שאינו נתפס בדמיון. אין הוא יודע בעצמו את מקורו של צמא זה ולא את מגמתו. אך מעין זה לא הרגיש עדיין מעולם.

 והנה עוד שלושה איורים שהכנתי לאנשי שקלוב:

08

09

10

 

* שיחות נוספות עם יובל מסקין קראו כאן, כאן, כאן וכאן.

 

7 תגובות

  • לינק לתגובה אפרת שבת, 01 נובמבר 2014 23:49 נשלח על ידי אפרת

    אני לא מספיקה להתפעל מהורסטיליות הלא סבירה של האיורים שלך, נפלא!
    הרשימה עושה חשק להתוודע לסופרים הללו, את אנדרסון קראתי בזכותך, שניאור יהיה קצת פחות פשוט כנראה, אבל מצדיק את המאמץ

  • לינק לתגובה לי חמישי, 23 אוקטובר 2014 20:34 נשלח על ידי לי

    וואו, איזה כיף שסוף סוף התפניתי לצלול לתוך הרשימה הזאת, שיש בה עוד יותר אוצרות ממה שנדמה ממבט ראשון. האמירה ההיא של עמוס עוז מעוררת השראה, והפתיחה שלך, כשלא רואים עוד מעבר לעיקול בכביש על מה תדבר בסופו של דבר... והכי מרגש כשחושבים (לפחות כך הבנתי אני) שדמות המשנה הראשית, או הגיבור הנשכח, זה אביך...
    והאיורים נהדרים, והחזה שעולה ויורד "בתוך רשת החשש" - זה כל כך יפה, איך אף משורר עוד לא גנב את זה? ;)
    נ"ב - מריפוזה (מריפוסה) זה פרפר בספרדית, קשור?...

  • לינק לתגובה תירזה איזנברג רביעי, 22 אוקטובר 2014 11:38 נשלח על ידי תירזה איזנברג

    רשימה מרוממת רוח.

    ואני לא יודעת כמה ישראלים צעירים יכולים להבין את שפתו של שניאור היום...

  • לינק לתגובה motior רביעי, 22 אוקטובר 2014 11:38 נשלח על ידי motior

    לא שמעצי על אף אחד מהספרים... (חוץ מזה של עמוס עוז כמובן)
    תודה על המידע - מקווה להגיע גם לספרים עצמם

  • לינק לתגובה יורש יצחק רביעי, 22 אוקטובר 2014 10:43 נשלח על ידי יורש יצחק

    יפה מאוד !
    כל ההערכה על הידע והבקיאות ועל החריצות בהבאת והבעת הדברים.
    כך גם האיורים, משובחים וכמה מהם ייחודיים.

    בהערכה
    יורש

  • לינק לתגובה בינה אופק רביעי, 22 אוקטובר 2014 10:11 נשלח על ידי בינה אופק

    האם סיפור הפומרנץ, שהגיע מארץ ישראל לשקלוב, גם הוא בספר "אנשי שקלוב? כך נדמה לי. זהן ספור מדהים ועד היום, כשאני לוקחת לידי תפוז לא מקולף ומדיף ריח מדהים, אני נזכרת בו, ב"פומרנץ מארץ ישראל".
    זו ההודעה שלי. בינה

  • לינק לתגובה עדנה דשבסקי רביעי, 22 אוקטובר 2014 08:09 נשלח על ידי עדנה דשבסקי

    אני מודה שרשימותיך, דני, שולחות אותי לא אחת להכין דיעורי בית נעימים מאין כמותם. תודה על רשימה נהדרת ורבת אתגרים מבחינתי.

כתוב תגובה

* - שדה חובה