מה באמת מסתתר מאחורי הדיוקן?

ב-27.8.14, בערב השקה לספר של דיוקנאות של אנשי רוח יהודים שצייר חיים טופול, נתבקשתי מה שנקרא "לשאת דברים". הרשומה שלהלן מבוססת על הדברים ההם:

 ליד הנשיונל גלרי בלונדון יש עוד מוזיאון, הנשיונל פורטרט גלרי. אני מוצא את עצמי שם אפילו יותר מאשר בנשיונל גלרי. זאת דרך נהדרת ללמוד היסטוריה מנקודת מבט ויזואלית.

למה אני מתכוון? אז נתחיל מהחיוך המסתורי של המונה ליזה.

01

הגאונות של ליאונרדו דה-וינצ'י באמנות, נבעה בין היתר מהמחשבה המקורית שלו ומניתוח המציאות. ליאונרדו נוכח שכל הפורטרטים שנעשו עד זמנו מתארים לנו אנשים רציניים ואפילו חמורי סבר, והוא הבין את הסיבה לכך, שאף אחד לפניו לא נתן את דעתו עליה.
בן אדם שיושב לפני צייר לפחות יומיים, ולפעמים חודשים, לא יכול לחייך. זהו! זה הכול. ולכן, מי שחושב שבימי הביניים וברנסנס לא חייכו, מסיק את זה מהפורטרטים.
מה עשה ליאונרדו? ואת זה מספר לנו ג'ורג'ו ואסארי במילותיו:

02

זה כל המסתורין בחיוך של המונה ליזה.
אני מניח שאתם יודעים שבאמנות פלסטית אין "זמן". סופר שולט בך ומאלץ אותך לקרוא מההתחלה לכיוון הסוף, אם כי הוא מותיר לך את האפשרות לשוטט בזמן; כלומר, אתה יכול ברגע מסוים להפסיק ולחזור על מה שקראת. גם מוזיקאי ובמאי תיאטרון שולטים בך, ועד שהמציאו דרכים להקליט יצירות הם גם מנעו ממך לשוטט כמו בספר.
ציור הוא זמן קפוא, שבו אתה המתבונן מחליט מתי, איך וכמה זמן להקדיש לו. הצייר היה זה שקבע איזה רגע בדיוק להקפיא ובעניין זה הוא השליט היחיד.
אבל כשצייר מצייר פורטרט יש לו שותף וזה המודל. ההכנה לציור הייתה לפעמים מורכבת, למשל במקרים בהם הצייר רצה שהמצויר ילבש בגדים מסוימים ואולי המצוייר חשב אחרת.
בתקופות מסוימות לבוש היה נכס, ובגדים נשמרו ממש כמו תכשיטים. ההחלטה איזה בגד ילבש האיש לכשיצויר הייתה רבת חשיבות.
בימיו של שייקספיר הלבוש היה חלק עיקרי בהיבט החזותי בתיאטרון (התפאורות, אם היו קיימות, היו בדרך כלל דלות). מחירי הבגדים היו גבוהים כל כך, שלעתים תלבושות היו הנכס העיקרי של הלהקה. הדרך להשיג בגדים מפוארים הייתה לשוטט בירידי בגדים, שם היו משרתים מוכרים לפעמים בגדים שקיבלו או גנבו מבעליהם האצילים. למעשה, עד 1604 באנגליה רק שחקנים יכלו לרכוש את הבגדים האלה, בגלל חוקים שאסרו על אנשים ממעמדות נמוכים ללבוש בגדים של המעמדות הגבוהים.
ביומן של סמיואל פיפס, היומנאי האנגלי הידוע מהמאה ה-17, הוא מתאר איך הוא שוכר בגדים בהון תועפות לפני שההגיע לשבת מול הצייר, ואיזו אכזבה נחל כשהצייר הכניס לפורטרט רק חלק קטן מהבגדים.

03

אמנם בשיחה הזאת לא כללתי את המושג "אוטופורטרט", אבל אני מביא כאן קריקטורה מהניו יורקר שבה רואים את רמברנדט מכין בד לציור ומראה, ואומר לאהובתו: "הנדריקיה, תביאי לי איזה כובע מצחיק, בא לי לצייר דיוקן עצמי".

033

04

05

06

07

08

09

10

ואז מגיע הצילום, שמחולל מהפכה בציור בכלל ובציור הדיוקן על אחת כמה וכמה. כמו תהליכים שאנו מכירים היום שנגרמו בגלל המחשב – בתוך שנים אחדות מוצאים עצמם אלפי ציירי דיוקן שהתפרנסו בכבוד, מובטלים. היה אמנם שלב ביניים שבו הצילום היה עדיין מסורבל ודרש הכנות ממושכות. כשראה אוגוסטוס ג'ון את כל ההכנות הדרושות לצילום דיוקן הוא אמר: "למה כל זה? אפשר בחצי הזמן לצייר פורטרט מצוין".
מי שמתבונן בצילומים מלפני מאה שנה של חלוצים למשל, רואה – ואני זוכר את זה גם מהילדות, אילו עיניים רושפות היו להם. וזה לאו דווקא בגלל הלהט הפנימי, שאני בטוח שהיה להם, אלא בגלל שהם היו צריכים לפקוח עיניים ולא לזוז דקה שלמה, בגלל משך החשיפה והאור שסנוור אותם.

11

אבל כשנכנסת לעולם הצילום המצלמה המיטלטלת, הכול משתנה. פתאום מתברר שבני אדם יכולים להיות מונצחים בפוזות שהאמנות אף פעם לא הכירה. זה כמובן הביא לנו את מהפכת האימפרסיוניזם. אבל גם בתחום הפורטרט זה הביא לשינוי עצום. נסו לתאר לעצמכם מה היה קורה אם מישהו היה מצייר במאה ה-18 את ניוטון עם הלשון בחוץ, כמו הצילום הידוע של איינשטיין:

12

פרט ליכולת הצילום להקפיא רגע מקרי ולא מתוכנן, הוא גרם לתהליך נוסף. בעידן הפורטרטים המצוירים, מי שזכו לפורטרט היו רק סלבריטאים, שבהם היה כדאי להשקיע ציור של שבוע או חודש. הצילום, שהפך יותר זול ומהיר, הנציח בני אדם בשלבים שונים של חייהם ולאו דווקא בשיא תהילתם, או לפעמים לפני או אחרי השיא שלהם. אם הייתם שכנים של צ'ארלס דרווין בכפר דאון הנפלא, שהיום הוא בתחומי העיר לונדון, הייתם מכירים שנים אדם עם פנים גלויים ומגולחים למשעי.

14

רק בשנים האחרונות הוא גידל את הזקן שהיום הוא הסמל המסחרי שלו. ואלה היו השנים שבהם החל הצילום להיכנס לתמונה, ומכאן ההרגשה שכך נראה דרווין המבוגר תמיד.

15

גם הצ'ארלס השני בן זמנו, דיקנס, התחיל לגדל זקן רק בשנים האחרונות כדי שיתאים לתפקיד של חוקר קוטב אותו שיחק בתיאטרון החובבים שהקים. ואז, כמו במקרה של דרווין, הגיע הצילום, ואיזה צלם הנציח אותו בערב קריאה. ומאז התחבר גם דיקנס עצמו לתדמית החדשה שלו שהתחילה להתפרסם, ולא רצה להתגלח.

16

17

לפני שנתיים התבקשתי להכין פורטרט של ניטשה לספר של ידידי חיים שפירא. שמחתי מאוד והתנפלתי בשמחה על השפם הענק שלו, וחיים אמר לי: "תמיד היה לו שפם, אבל הרבה יותר קטן ממה שאנחנו מכירים".
השפם הענק שלו, הסמל המסחרי של ניטשה שמכסה את כל החלק התחתון של פניו, הוא פשוט תוצאה של הזנחה בשנים האחרונות. האיש השתגע ומי שטפלה בו הייתה אחותו, ולה פשוט לא היה עניין לגזור לו את השיער.

18

19

בן אדם נולד וחי עם הפנים שהגנים, ויש אומרים הבורא, העניקו לו. לבד מניתוחים פלסטיים, המקום היחיד להתערבות של בעל הפנים במראה שלו הוא השיער, וזה כפוף לאופנות ודימויים כאלה ואחרים.
פעם היה מדובר גם בפאות. כמעט אין פורטרט אנגלי מהמאה ה-17 שאינו חובש פאה. גם אם בחיי היומיום לא תמיד חבשו החשובים האלה פאה, כשישבו מול הצייר הם הקפידו לחבוש פאה. בגלל הפאות האלה, לנו היום קשה כמעט להבדיל בין ג'ונתן סוויפט לבין ג'ורג' פרידריך הנדל לבין אייזיק ניוטון.
ועוד לא דיברנו על הנקודה המעניינת ביותר כשמדובר בדיוקנאות, והיא עד כמה הדיוקן משקף את האיש ואת מה שעשה. ומאחר שזה נושא לספר עבה, לא אתייחס לזה מלבד המקרה הידוע של ביאליק. הנה מה שכותב חיים באר בהקדמה לאחד הספרים שעשיתי לביאליק:

ביאליק תמיד היה חידה סתומה.
אחת השאלות הטורדניות שהעסיקו בהתמדה את המבקשים לפענח את סודו הייתה הדיסוננס שבין מראהו העולה מתוך תמונותיו המצויות, "ששם פניו גסים ומגושמים כפני סוחר שמן", כפי שכתב בישירות מביכה בן-גוריון הצעיר לאביו ב-1909, לבין האישיות הקורנת והמכשפת העולה מתוך כתביו.
החידה הייתה מתעצמת בפגישות פנים אל פנים ראשונות, שהיו על הרוב מאכזבות מאוד.
הצייר חיים גליקסברג, שביאליק ישב לפניו שעות ארוכות, מספר על ציירת פריזאית שביקרה בתל אביב וראתה אותו באקראי ברחוב אלנבי. "תני דעתך על האיש העובר שם את הכביש", הצביע גליקסברג על ביאליק החוצה את רחוב יונה הנביא ומאחוריו הים. "ביא-ליק בכל הליכותיו אין שום סימן של משורר. פנים רגילים ואפילו מגושמים". ולמחרת, לאחר שביאליק גלגל אתה שיחה בתערוכתה, לא היה קץ להתפעלותה: "אח, אלה הפנים הנפלאים והמעניינים ביותר שנזדמן לי לראות".
ואכן, תוך כדי השתהות על פניו עמדו כולם על פלא הטרנספיגורציה. כיצד האיקונה החנוטה והמאכזבת מן התצלומים והדמות השגרתית כל כך, "יהודי רוסי טיפוסי, בעל בית, בעל בעמיו" כניסוחו של שמעון ראבידוביץ, פושטת צורה ומתהפכת לנגד עיניהם ממש לפנים רבות חיות, חד פעמיות, הכובשות את המתבונן בעוצמתן המהממת, באור הפנימי הקורן מהן ובשאר רוחן.
עמיתים, חברים וציירים יצאו שוב ושוב למסעות חיפוש וגילוי על פניו בניסיון לפענח את חידת ביאליק ואת רשמיהם העלו על הכתב בזכרונותיהם.

ושימו לב, אין פה רק התייחסות לפורטרטים, אלא לדיסוננס שיש בין מה שנדמה שהוא צריך להיראות, ובין מה שהוא נראה. הנה דיוקן של ביאליק עם זקן שצייר ארנולד לחובסקי שביאליק היה בן 30.

20

אגב, בכל הספר הזה שהוא ספר שירי אהבה של ביאליק, ציירתי אותו עם שפם ואם אפשר גם עם סיגריה, כי ביאליק היה מעשן כרוני וזאת למרות שמייחסים לו את האמירה, "מה זה עישון - בצד אחד אש ובצד שני טיפש." חלק גדול מחייו היה לביאליק שפם.

21

אינני יודע אם מישהו עשה פעם מחקר על מצבו הספציפי של המצויר בשעה שהוא צויר. ורק כדי להאיר מעט את האפשרויות שיש במחקר כזה, אני מביא כאן את המקרה של סיימון פרייזר, לורד לובאט ה-11: משפחת פרייזר היא משפחת אצולה סקוטית עתיקה, וסיימון, שהיה כאמור הלורד ה-11, נולד בשנת 1667. זהו הפורטרט ה"רשמי" של האיש הזה:

23

בשנת 1747 הוא הואשם בבגידה וראשו נערף בגבעת ה"טאוור". זאת הייתה ההוצאה להורג הפומבית האחרונה של איש אצולה ב"טאוור היל".
אבל העדות המצוירת המעניינת היא דיוקן של האיש, שצייר ויליאם הוגארת' ממש ביום שבו הוצא פרייזר להורג, וזה הדיוקן:

24

אחד הדברים שהיה על חיים טופול להחליט כשעשה את הפורטרטים שלו, הוא באיזה מקור להשתמש, ובעיקר באיזה גיל הוא רוצה שנזכור את הגיבור. כמה מגיבורי התרבות שלו הם צעירים במיוחד: אבא קובנר, דבורה בארון, חנה רובינא, אסי דיין וזהרירה חריפאי.

25

26

27

28

29

מה שעושה חיים זה כבר הדור החדש, אלה שמציירים בעקבות צילום. וכאן אפשר לחבר את שתי התפיסות. ה"סיכום" שהיה בציור, וה"רגעיות" שיש בצילום.

הרשו לי לסכם בדברים הבאים: מעולם לא היה נושא שעליו נעשו מיליארדי וריאציות כמו הפרצוף האנושי. העובדה שמהדבר הפשוט הזה ששלונסקי קרא לו:
"חיריק, חיריק,
וו פתוח
מירכאות
וסיר נפוח.
סמך סמך
וו כפוף
והרי לכם פרצוף".

30

אפשר לייצר עוד ועוד. אז אולי מבחינה דמוגרפית זה מסוכן, אבל מבחינת האמנות הפלסטית זה פלא שאין גדול ממנו.

9 תגובות

  • לינק לתגובה אפרת לא אחרת שישי, 12 דצמבר 2014 15:25 נשלח על ידי אפרת לא אחרת

    כל פורטרט נושא לרשימה עצמאית והכל ביחד עם כל כך הרבה תבונה למלא את אצטדיון טדי לבד.
    מצויין!תודה רבה!הולכת לעשות מזה שעור.בטח שאתן לך קרדיט.

  • לינק לתגובה פיני רביעי, 10 דצמבר 2014 12:14 נשלח על ידי פיני

    איזה יופי ועושר רוחני!

  • לינק לתגובה יצחק אורן רביעי, 10 דצמבר 2014 05:35 נשלח על ידי יצחק אורן

    מרתק ונהדר.
    תחשוב בהזדמנות על התיאוריות של לומברוזו, מראשוני הקרימינולגים שטען שהזוית בין האוזן לאף מעידה על נטיות קרימינליות.

  • לינק לתגובה לי שלישי, 09 דצמבר 2014 19:02 נשלח על ידי לי

    והמה שנקרא לשאת דברים הזה, השומעים יוצאים ממנו בעיניים בורקות, גם אם לא צריך להסתכל הרבה זמן למצלמה וכו'. מרתק!

  • לינק לתגובה דפנה שלישי, 09 דצמבר 2014 16:32 נשלח על ידי דפנה

    דני היקר- כמו תמיד- מרתק, חכם ומתוחכם, עשיר, עליז ומהנה- תודה רבה רבה

  • לינק לתגובה אפרת (אחרת) שלישי, 09 דצמבר 2014 15:11 נשלח על ידי אפרת (אחרת)

    נפלא מרתק ונהדר!

  • לינק לתגובה motior שלישי, 09 דצמבר 2014 14:16 נשלח על ידי motior

    רשומה מעניינת... לפתוח במונה ליסה הקלאסית ולסיים בהוראות הקלאסיות של שלונסקי זה פשוט גאוני :-)

  • לינק לתגובה יצחק יורש שלישי, 09 דצמבר 2014 14:07 נשלח על ידי יצחק יורש

    עשיר, מעניין, מאלף ומלמד.
    הרבה ידע, הבנה והתמצאות בנושא, טרחה רבה בריכוז הפרטים והבאתם
    לצד הדוגמאות, שבלעדיהן, המשמעות לא הייתה מקבלת ביטוי ומובנת .

    מלוא ההערכה

    יורש

  • לינק לתגובה גד סואן שלישי, 09 דצמבר 2014 11:33 נשלח על ידי גד סואן

    דני
    אני מתקנא בידענות שלך.
    אוצר בלום ממש,
    ואיזו כתיבה חיננית !!!

כתוב תגובה

* - שדה חובה