דברים שהוקראו בפתיחת התערוכה

חברים ומכרים יקרים,

תודה למי שהגיע לפתיחת התערוכה שלי ביד לבנים ברעננה. למי שלא הספיק, או למי שרוצה לבוא שוב הנה מועדי הביקור:

ימים א'-ה' - 09:00-19:00
ימי ו' – 09:00-12:30
שבתות – 11:00-12:30

ומי שרוצה לפגוש אותי בתערוכה, אהיה שם:
• ביום ב' 25.5.15 החל משעה 10:30 – שיח גלריה עם תלמידי בצלאל ומישל קישקא
• ביום ד' 27.5.15 בין השעות 11:00-14:00
• ביום שבת 6.6.15 בין השעות 11:15-13:00 – שיח גלריה

00

בערב הפתיחה סיפר אבנר כץ על בצלאל שבו למדנו. אני מביא כאן את דבריו למי שלא הצליח לשמוע, ובהזדמנות זו מודה מאוד לאבנר על הדברים, לאורנה פיכמן האוצרת הנפלאה על הכול, ולחברתי היקרה אורה איתן על מה שכתבה בקטלוג.
הנה קטע מדבריו של אבנר בכתב ידו:

01

והנה דבריו במלואם:

דברים שנכתבו והוקראו בפתיחת התערוכה "שישים שנות יצירה" של דני קרמן, שהתקיימה בגלריה העירונית של רעננה בתאריך 9.5.15.
צירוף המילים כפי שהוא מופיע על גבי ההזמנה לתערוכה הזאת, לאמור – צייר וחבר – עלול להישמע בנסיבות שונות כצירוף אוקסימורוני משהו. אולם פה, היום, במקום הזה ובמעמד המיוחד הזה, לצירוף הזה ישנה משמעות אמיתית ועמוקה. הידידות בין דני לביני החלה להירקם לפני כ-60 שנה ואני מרשה לעצמי לקבוע כי חוטי הרקמה הזאת עדיין לא אזלו, צבעיהם עדיין לא דהו והרקמה ממשיכה גם ממשיכה להירקם היום באותה חיוניות כמו שנרקמה אז. נפגשנו לראשונה בירושלים בבית טורקי עתיק ברחוב שמואל הנגיד, בית הספר לאמנות ואומנויות, בצלאל החדש, כך קראו למקום הזה. קירות אבן עבים סוגרים על חללים קרירים ואפלים, מוארים בקמצנות, שדבק בהם בליל ריחות של לחות וטחב, ריחות מתקתקים של נייר וענן ריח של שמן פשתן. מפחיד, מבהיל ומעורר כבוד. נאספנו ובאנו לשם נערות ונערים שנפלטו או עזבו מרצונם את בתי הספר בהם למדו במטרה אחת – להתנסות בדבר שבו, חשבו בליבם בתמימות ילדותית, יהיו באמת הכי טובים ובו הם יוכיחו לכולם מה הם באמת יודעים לעשות.

001

דני הגיע מכרכור. הוא ניסה כוחו בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, מהלך טבעי למי שנולד וחי ביישוב חקלאי כמו כרכור. אך הניסיון לא צלח. להוריו הייתה מכולת שהייתה צמודה לבית שבו גרה המשפחה. בית קטן מוקף עצי מנדרינות, תפוזים ואשכוליות ומן המכולת עלה עם ריחות פריחת ההדרים גם ריח של מלפפונים כבושים, של לקרדה ולחם טרי. אני הגעתי מקיבוץ רמת רחל שהשקיף על העיר בית לחם על מסגדיה וכנסיותיה ועל הבוהק המסנוור של מדבר יהודה. לא הייתי צריך לנטוש שום בית ספר כי למעשה אחרי שסיימתי שמונה שנות לימוד חובה בבית החינוך לילדי עובדים ע"ש חיים ארלוזורוב, לא ביקרתי בשום בית ספר שהיה עלי לנטוש. זיוה שישא הגיעה מחיפה. אביה, כך נודע לנו מאוחר יותר, נהרג במלחמת השחרור, עובדה שהעניקה לה יתרון התחלתי מסוים. נוגה אדלר באה מהמושבה גדרה. משפחתה היכתה שורשים עמוקים באדמת הארץ הזאת. הם היו מראשוני סג'רה. צמוד לביתה השתרע בחצר הרחבה מטע של גפנים. יענקלה אלוני הגיע מקיבוץ עין חרוד איחוד. שובב, תזזיתי עם צחוק רם וצוהל. מין "דניס דה מניס" שכזה. כאילו חמק מתוך האיורים של יוסי שטרן. ובא גם משה הופמן, נער גבה קומה, מסורבל תנועה, נראה מבוגר מכפי גילו. הוא, אחיו ואימו שרדו את התופת והגיעו ארצה מהונגריה ונדדו ממעברה למעברה והשתכנו לבסוף בדירה צנועה בירושלים. משם גם הגיע מרדכי מורה. מסתורי, פני סגפן של נזיר בודהיסטי ובעל הומור מוזר. פעם הצעתי לו פלח תפוז. הוא דחה את ההצעה ואמר: כבר אכלתי החורף.

02

באחד משיעורי הרישום הביא פגר מצחין של עורב ותלה אותו על מסגרת כן הציור עם הרגליים למעלה. אלינו, הנערים והנערות, נוספו ובאו תלמידים מבוגרים בעלי ניסיון חיים וחלקם בעלי משפחה. אריה הס הגיע מאיטליה שזה עתה שוחררה מהעול הנאצי היישר למלחמת העצמאות שלנו ונפצע והתחתן עם האחות שטיפלה בו, ולבד מהיותו רשם וירטואוז הרשים אותנו גם בהשלכת סכינים מכל סוג וגודל אל כל מטרה שהצבנו בפניו. הוא הצליח לנעוץ גם סכיני גילוח. הוא היה אשף בזה. יודה הג'ינג'י, שתקן ובעל סבר פנים קשוח מבט, נלחם עם הפרטיזנים של טיטו וראה לא פעם את הסכנה נגד עיניו. כאשר ירחמיאל שכטר, מנהל המוסד הזהיר אותנו בפגישתנו הראשונה מפני איחורים, שאל אותו הפרטיזן לשעבר מאיזה הורים הוא רוצה שנביא פתק. ירמי נגיד היה טכנאי מטוסים והשליך את המקצוע הזה מאחורי גבו לטובת גרפיקה שימושית (כך קראו למקצוע הזה אז). איברהים איברהים הגיע מאחד הכפרים בגליל. הוא השתוקק בכל ליבו להיות צייר. בבית הספר הזה עדיין לא הייתה מגמת ציור ואיברהים איברהים נאלץ להשלים עם מר גורלו, לחרוק שיניים והוציא תחת ידיו כרזות שמודיעות עד כמה החלב של תנובה בריא ואיך משחת השיניים של בית חרושת שמן מלבינה שיניים ומשמידה חיידקים מזיקים ושהכי משתלם לקנות את הממטרות של דגניה. שמיל המיידה בא מכפר חיבת ציון. הוא ומשפחתו שרדו את השואה בזכות תושייה, חכמת חיים ויצר הישרדות. אורה אברהמי הגיעה מחיפה. נדמה לי כי עסקה בריקוד. אני לא בטוח בקביעה הזאת אך אני יכול לומר כבעל טביעת עין די חדה, אם תרשו, כי הפיגורה שאותה היא סחבה מחיפה עד ירושלים נותנת תוקף יתר לקביעה הזאת. היקה ברוק אנגלהארד היה, אם אני לא טועה, המבוגר שבינינו. הוא ואשתו היו טורחים כל בוקר ומכינים כריכים שאותם היה היקה נוטל עימו ומחלקם לקבצנים ברי מזל שקיבצו נדבות בדרך מביתו עד לרחוב שמואל הנגיד. אין פלא שלאחר ארבע שנים מספר הקבצנים שישבו בנתיב הזה הכפיל את מספרו. גילוי נאות: רק כבוד פולני מנע ממני לשבת גם בנתיב הזה.

03

נייר לרישום וקרטון ביצוע קנינו אצל אדון מלמד, שעמד מאחורי דלפק ממש בכניסה לבניין. היה לו מראה מכובד. הוא דמה קצת לבן גוריון ורק לאחר שנה הבנתי שהוא לא המנהל כי אם השרת הראשי. את הצבעים וחמרי ציור אחרים קנינו אצל האחים שפירא. אני לקחתי. האחים שפירא רשמו בתקווה שיום אחד גם אשלם. הם, האחים האלה, היו אופטימיים ללא תקנה. מהמכולת של סימון הבאנו פיתות או לחמניות אל האטליז הלא כשר של יהודה והוא מילא אותם בשיירים של שינקן או נקניק סלמי ולא לקח כסף. במעלה המדרגות שהובילו אל הכיתה שלנו היו תלויות על הקירות עבודות של בוגרי המוסד שהיו נושאי הערצתנו ומופת שאליו שאפנו להגיע. שלמה לוי, נח אופיר, מנחם גפן, יצחק ביבס, דן רייזינגר ועוד. רוב המורים שלנו הגיעו מאירופה ודיברו בינם לבינם גרמנית. הם הביאו אתם את רוח הבאוהאוס של הארכיטקט גרופיוס.

04

בהפסקות היו יושבים בקפה פינתי, שותים קפה עם שטרודל תפוחים וקצפת. איזידור אשהיים לימד רישום. יעקב שטיינהארדט ויעקב פינס לימדו חיתוך עץ. יעקב אייזנשר לימד ציור, רודי-רודולף דויטש דיין לימד גרפיקה, מר כהן לימד ליטוגרפיה, מר לב לימד פיסול, יוסי שטרן שהיה חריג, צעיר נצחי שסירב להזדקן, לימד אילוסטרציה ואברהם רונן לימד אותנו תולדות אמנות. לרוב המורים קראנו רק בשמות משפחתם. הם לא הרבו לדבר במהלך השיעורים ולא דיברו על עצמם. לא זכור לי שהמילה אמנות על צורותיה השונות יצאה אי פעם מפיהם. הם לא לימדו אותנו אמנות, הם לימדו אותנו מקצוע וניסו להקנות לנו ידע ובקיאות שיקלו עלינו את המלאכה והעניקו לנו עוד משהו – כבוד למקצוע שבו בחרנו לעסוק.

05

לאחר ארבע שנות לימוד, בטקס חלוקת התעודות ניגש אלי חרש יעקב שטיינהארדט, הניח את ידו על כתפי ולחש לי בקולו הרך: "עכשיו הגיע הזמן שתתחיל לשכוח את כל מה שלימדנו אותך. אנחנו נתנו לך במשך ארבע שנות לימודיך חומר לשכחה ולאחר שתשכח הכול רק אז תתחיל לצייר". הייתי בן עשרים והמשפטים האלה נראו לי קצת תמוהים, אך בחלוף השנים הבנתי עד כמה תהליך השכחה היה הכרחי ונחוץ ועד כמה הוא היה קשה.
זיוה שישא, היום קרונזון, חיה ויוצרת בניו יורק. מרדכי מורה חי ויוצר בפריז. אורה אברהמי היום אורה אברהמי שוורץ חזרה לחיפה ומציירת איורים מלאי טעם. עם שמיל המיידה – היום הדר – שחי ברמת גן ועם נוגה אדלר שחיה בתל אביב אנחנו מתראים מדי פעם ובפגישותינו אנחנו מתלוננים קשות על ההווה ויחד דואגים מאוד לעתיד לבוא. יענקלה אלוני חי ויצר בירושלים באחד הבתים היפים שבעיר. לפני כארבע שנים התגלה גידול סרטני ממאיר בראשו והוא שם קץ לחייו. איברהים איברהים היגר לארה"ב ושם נשדד ונרצח באחד מרחובות ניו יורק בגלל חופן דולרים. משה הופמן, פסל, צייר, חתך עץ ומשורר נפטר ב-1983, צעיר מדי ובשיא פריחתו.

06

עם יתר תלמידי הכיתה המבוגרים לא היה לי ואין לי למעשה כל קשר. אינני יודע מה עלה בגורלו של ירמי נגיד טכנאי המטוסים שכל כך רצה להיות גרפיקאי. לא עם אריה הס משליך הסכינים האיטלקי. אני רק יודע שהתחתן שנית וחי בניו יורק. וגם לא עם הפרטיזן יודה. אני גם לא חושב שקבצני ירושלים ממשיכים ליהנות מהכריכים שהיקה אנגלהארד היה מכין להם. הוא, כמו שאר תלמידי העבר שהזכרתי למעלה, צריכים היום להיות בסביבות שנות ה-90 של חייהם אם הם עדיין חיים כמובן. ואם כן, אני מאחל להם בריאות ואושר. האמן איזידור אשהיים נפטר ב 1968.מרגוט ואיזידור אשהיים היו עריריים ולא נשאר מי שידאג לשמר את זכרם. רק 49 שנים לאחר מותו הוצגו עבודותיו ועבודותיה של מרגוט במוזיאון לאמנות של פתח תקוה. לרגל התערוכה יצא קטלוג בתמיכת מפעל הפיס. הקטלוג הזה היה בן עשרה עמודים והכיל תשעה ציורי צבע שהודפסו על נייר גרוע. התביישתי ונעצבתי וחשבתי בלבי כי טוב שהם שניהם כבר לא חיים איתנו.
באותה שנה מת האמן יעקב שטיינהארדט. אחת מעבודותיו תלויה במוזיאון הלובר בפריז. לפני שנה הוצגה במוזיאון הפראדו במדריד תערוכה מקיפה מעבודותיו של אל גרקו. לצד עבודותיו של אל גרקו בחרו האוצרים להציג גם עבודות של אמנים שהושפעו מאל גרקו או התייחסו אל עבודותיו בדרך זו או אחרת. יחד עם עבודותיהם של פיקאסו, בייקון, ג'אקומטי, קוקושקה, ג'קסון פולוק, סזאן ועוד, היו תלויים גם שני ציורי שמן גדולי ממדים של שטיינהארדט. האם מישהו בארץ יודע או ידע על כך? יוסי שטרן היה נסיך ירושלים. ציורי האקוורל ורישומיו היו מבוקשים מאד ונמכרו כמו לחמניות טריות. הוא חי כמו זיקוק די-נור שצנח וכבה. הוא נפטר ב-1992 עזוב בודד ונשכח. ציפי, אחותו של שמיל הדר, שהייתה אחות במקצועה, סעדה אותו בימיו האחרונים. אברהם רונן, לימים פרופ' אברהם רונן, נפטר רק לפני שנה. הוא ייסד את החוג לאמנות באונ' תל-אביב והיה דיקן הפקולטה. הוא היה בן 86 במותו ועל אף גילו המתקדם נראה ממש כמו בימים ההם, סטודנט נלהב, סקרן ותאב ידע וכך גם התנהג.

07

ניסיתי לשאוב ידע על מר כהן, המורה שלנו לליטוגרפיה, ועל מר לב, המורה לפיסול, אך ללא הצלחה. וגם הגוגל לא עזר לי. ובכלל רוב שמות המורים שאותם הזכרתי ומפעלם האמנותי שוקעים אט אט אל תוך תהום הנשייה וחלקם יש לומר שקועים שם עמוק כבר זמן רב. המכחולים, העטים והעפרונות עוד כמה שנים לא רבות יהיו מוצגים במוזיאוני הארכיאולוגיה מאחורי זכוכית עבה ליד כלי אבני הצור, והספרים יהיו מונחים בשכנות עם עלי הפפירוס ולוחות החמר, ובני נינים סקרנים יצטרכו להתקרב ולנסות לקרוא את האותיות הזעירות שיסבירו להם מה אלה מוצגים המוזרים שמוצגים פה.

08

אורחות ואורחים נכבדים, באתי לשאת דברים חגיגיים כראוי לאירוע חגיגי שכזה, אך יצא לי מין כמעט רקוויאם שכזה. אבל אנא שימו לב. הדגש הוא על המילה כמעט, כמעט רקוויאם, כי הרי דני פה, מאוד מאוד איתנו, חי ובועט לכל הכיוונים ומכל הזוויות.

09

ומכיוון שבאיור אנחנו עוסקים הפעם אומר רק שכמאייר לשעבר אני יכול להעיד כי לעתים היו מונחים על שולחן העבודה שלנו כתבי יד שהמאזן השנתי של בנק דיסקונט נראה לידם כמו הגן הבהאי. יכולת הדיבר של דני עם הטקסטים היא מופלאה. הוא מתסיס אותם, מעורר אותם, הופך אותם לחכמים יותר ומביא בפרשנותו האיורית את הטקסטים הללו אל מחוזות שכאלה שגם הכותבים עצמם לא משערים כי הם בכלל מסוגלים להגיע לשם. דני יכול באבחת עיפרון, מכחול או עט להצמיח גן פורח גם מ"וו החיבור". יקירותי ויקירי, אכן אמרתי רקוויאם, כמעט - כי פה סביבכם צומח במלוא פריחתו הגן הזה שדני טורח ומטפח כבר שישים שנה. אני מזמין אתכם ללכת אל הגן הזה, להיכנס אל תוכו, ליהנות מיופיו ולהתנחם בו. ובנימה אופטימית זו ראוי כי אסיים.
תודה וערב טוב.

10

11

6 תגובות

  • לינק לתגובה אורנה גרנות שני, 28 ספטמבר 2015 15:53 נשלח על ידי אורנה גרנות

    מקסים מה שאבנר כתב ואמר
    ונהדר שהוספת את התמונות "המוארות"
    התערוכה נהדרת וראויה
    כל הכבוד

  • לינק לתגובה motior שבת, 23 מאי 2015 16:52 נשלח על ידי motior

    ברכות לתערוכה
    הזכרונות מרגשים

  • לינק לתגובה יוסי שדה שבת, 23 מאי 2015 16:44 נשלח על ידי יוסי שדה

    דני הוא פלא ומבוע של יצירה.
    שאלתי אותו איך הספיק כל כך הרבה-
    והוא ענה- אני לא עושה שום דבר אחר...
    בכל זאת- הוא עשה גם את דבר אחר.
    יש הרבה אנשים שלא עושים שום דבר אחר-
    ולא עושים דבר-
    ודני מעשיר אותנו ומדהים אותנו כל בוקר מחדש.
    דני עושה את הארץ הזאת מקום יותר טוב לחיות בו.
    תודה דני.

  • לינק לתגובה עדנה דשבסקי שבת, 23 מאי 2015 11:35 נשלח על ידי עדנה דשבסקי

    כמה מעורר געגוע לימים תמימים ואחרים. ימים מלאי שחוק, חכמה, שובבות וטונות של כישרון .
    ומאחר והביטוי של הכישרון שלך, דני, עולה ומתפרץ ככל שהזמן מתקדם, אנא המשך להפתיע הן בכתב והן בעפרון, במכחול ובציפורן.

  • לינק לתגובה אפרת שבת, 23 מאי 2015 09:26 נשלח על ידי אפרת

    "אתה יכול,באבחת עפרון,להכניס גן פורח בוו החיבור."
    הוא כותב כל כך יפה,כמו שהוא מצייר.
    ובאמת אספת סביבך אוסף חברים -גלקסיה שלימה.
    תענוג לקרוא וזכות להכיר אותך,דני!

  • לינק לתגובה ענת שישי, 22 מאי 2015 00:19 נשלח על ידי ענת

    כמה מרגש...
    דני כל כך ראוי.

כתוב תגובה

* - שדה חובה