מר שרלוק ומיסטר הולמס

חלק הרשומה הזאת נכתב מזמן והוא לקוח משיחת רדיו אצל יובל מסקין.
בימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע הסרט מר הולמס. כל סרט שנעשה מהסיפורים שכתב קונן דויל, גם הפחות טובים ביניהם, היה טוב יותר מההרפתקה הטיפשית של מר הולמס. כדאי לדעתי לראות את הסרט, בזכות המשחק והנופים וכמה הברקות בדיאלוגים, ובעיקר כדי לראות את הילד הנפלא. אבל לי קשה לקבל את זה שהולמס, שבכל תקופת פעילותו בחר על פי יוצרו להתמודד עם תעלומות פשוטות יחסית - מן ההיבט הספרותי אני מתכוון - השאיר לזקנתו דווקא את הקשקוש חסר השחר הזה.
מעולם לא הצלחתי להסתיר את אהבתי ללונדון ולספרות שקשורה בלונדון, אולי עד כדי סטייה. למרות שארתור קונן דויל הוא סקוטי במוצאו רוב הפעילות הספרותית שלו נעשתה בלונדון.

01

שרלוק הולמס לא היה אמנם הבלש הראשון בספרות האנגלית אבל הוא הידוע ביותר, ובעיני אנגלים רבים הוא גם היה קיים. קיים מספיק כדי שבלונדון ברחוב בייקר סטריט במספר B-221 - הכתובת שקונן דויל בחר להושיב בה את הולמס - יש מוזיאון שכביכול משחזר את הבית שבו גר. הדמות שלא הייתה, לא גרה בשום מקום. ובוודאי שלא גרה ברחוב של המוזיאון, שכן בימיו של הולמס קטע הרחוב הזה לא היה נקרא בייקר.
מי שצייר את רוב הסיפורים על שרלוק הולמס היה המאייר סידני פייג'ט, והוא גם זה שלאחר שנמאס לו לצייר את הולמס חבוש צילנדר או "בולר הט", המציא לו כובע מיוחד, שמאז החלו ליצר כמוהו.

02

אגב, גם דמותו של הולמס בסרטים ובמחזות עוצבה בעצם על ידי פייג'ט, שבעצמו היה נראה כך:

03

לדעתי הוא הכניס הרבה מעצמו בדמותו של הבלש.

04

לטענתו של פייג'ט, המודל לאיור של הבלש היה אחיו וולטר, שהיה מאייר אף הוא והקהל האנגלי הכיר את איוריו מאחת המהדורות של רובינזון קרוזו. לאחר שסידני מת, צייר גם וולטר כמה ציורים לסיפורי שרלוק הולמס.
בכמה הזדמנויות יצא לי לצייר את שרלוק הולמס, בעיקר בסידרה של כל הסיפורים הקצרים שלו, שיצאה בהוצאת זמורה-ביתן-מודן (מאז יצאה הסדרה בינתיים במהדורה חדשה בלי האיורים שלי). בחרתי לצייר שם את הולמס נאמן למקור, כלומר גבה קומה, רזה, בעל אף נשרי. הנה האיורים מעטיפות הסדרה:

05

בעטיפות לספרים אחרים נראה שרלוק שלי ככה:

10

11

12

בספר סופר-ספר, שעשיתי ביחד עם בני תומר, ספר שיצא בהוצאת עם עובד, מופיע שרלוק הולמס בכמה עמודים:

13

14

15

16

בספר הזה הבאנו גם מכתב שכתב קלוביס סנגריל, ידידו הדמיוני של קונן דויל ובו הוא מגיב על הרעיון של הסופר ליצור דמות של בלש. השם קלוביס סנגריל נלקח מגיבור סיפורו של סאקי.

17

בשיחת רדיו, בפינה בתכניתו של יובל מסקין (28/5/11), סיפרתי על אהבתי הגדולה לספר כלבם של בני בסקרוויל. להלן הפינה, ששיבצתי בה כמה איורים של סידני פֵיג'ט:

היום אני מתכוון לדבר על ספר שכולם מכירים, כלבם של בני בסקרוויל, ולנסות להציג כמה דברים פחות מוכרים. לפני ימים אחדים הייתי בפגישה עם ילדים בבית ספר ברעות, וראיתי שיש להם מנהג יפה: בכל יום שישי מגיע אחד ההורים ומקריא לתלמידים מתוך ספרים שאהב בילדותו. אחת האמהות החליטה לקרוא להם מתוך כלבם של בני בסקרוויל. אז החלטתי לשתף אותך יובל ואת המאזינים בכמה הרהורים על הספר, שהוא בעיני אחד משיאי ספרי ההרפתקאות של כל הזמנים. ג'ון לה קארה - שכתב את ההקדמה לספר המוער שיצא לאור לפני שנים אחדות בהוצאת אריה ניר - גם הוא אוהב את הספר וטוען שהשפיע על כתיבתו.
בעברית הוא זכה לכמה תרגומים. כבר ב-1937 יצא בהוצאת אמנות תרגומו של יונתן רטוש, שאז עדיין נקרא אוריאל הלפרין. ב-1883, בסיפור הבעיה הסופית, הורג ארתור קונן דויל את שרלוק הולמס. עשר שנים מאוחר יותר הוא מחזיר אותו לחיים. בתוך הזמן הזה התפרסם בהמשכים הספר כלבם של בני בסקרוויל, שנחשב לחשוב ביצירותיו של דויל.
למי שזקוק לרענון, מדובר בקללה עתיקה שרובצת על משפחת אצולה באזור הביצות דארטמור, שבמחוז דבון בדרום מערב אנגליה. כמו בכל הרומנים הגדולים על שרלוק הולמס, העלילה הבלשית מתייחסת לאירוע מן העבר. כאן מדובר באירוע שהתרחש כמעט 200 שנה קודם לכן. זהו סיפור נורא, רווי אלימות ואולי אפילו אונס ברוטאלי, שבמרכזו עמדו הוגו בסקרוויל, בעל אחוזה אלים ומושחת, וכלב מפחיד שהורג אותו. הבסקרווילים החדשים, כלומר בני תקופתו של שרלוק הולמס, הם כבר אנשים אחרים, טובים ונדיבים. אבל שוב מסתבר שאחד מהם מוצא את מותו בגלל מפלצת בדמות כלב. יורשו הצעיר של המנוח, שמגיע מאמריקה, אמנם לא מאמין באמונות טפלות ולא מתייחס לשמועות ולאזהרות, אבל דורשי טובתו מבקשים משרלוק הולמס שיהיה בסביבה כדי להגן עליו. ואכן מסתבר כי ישנם חורשי רעה, וכנראה שגם הכלב הנורא קם לתחייה. כל מי שגר בסביבה הופך לחשוד. לפי התיאוריה של לה קארה, הולמס אולי בלש טוב יותר, אבל ווטסון יודע לספר יותר טוב. וכאן, בספר הזה, הולמס כמעט שלא מופיע. לאחר ביקור קצר באחוזת בסקרוויל שבדארטמור, הוא מתנצל שהוא עסוק ומשאיר את משימת ההגנה על בסקרוויל בידי ווטסון. בסופו של דבר מסתבר שאחד השכנים, מר סטפלטון, הוא הרוצח, שמנסה להשתמש בכלב מורעב כדי להחיות את האגדה הישנה ולהפחיד עד מוות את היורש החדש. הסיבה פשוטה: הוא עצמו היורש הבא, וברגע שימות הבסקרוויל הנוכחי האחוזה תהיה שלו. הקוראים התמימים חושבים שהולמס נעלם מהעלילה. אלא שהוא מחופש למין חסר בית, שחי בבקתה בלב הביצות האיומות של דארטמוּר.

18

מכיוון שהייתי שם, אני יכול לבשר לך, יובל, שהיום אזור דארטמור קצת פחות מפחיד מהתקופה שבה הנציח אותו קונן דויל, אבל עדיין שורה על האזור רוח גותית, ואפשר לדמיין איך התרחשו הדברים אז. העובדה שבספר הולמס נוכח מעט מאוד, הקשתה כאמור על הבמאים בסרטים. איך עושים סרט שבו הגיבור כמעט שלא נוכח? אגב, דוגמה לאיך לעשות זאת הוא הסרט האדם השלישי, שזהו בדיוק הגימיק שלו. בכל מקרה, זאת כנראה הסיבה שרוב הבמאים שניסו, עיוותו משמעותית את העלילה של קונן דויל. העלמת הולמס היא טריק גאוני, מכיוון שווטסון, שכל הזמן כותב לו מכתבים שבהם הוא מדווח על מה שקורה, מדווח לו בין השאר על האדם המסתורי מהביצות, כלומר על שרלוק הולמס עצמו, בלי שהוא יודע במי מדובר. זה הופך את הזר, כלומר את הולמס עצמו, לאחד החשודים, טריק שקשה למצוא כמוהו בספרות הבלשית.
אם יש ספר מספריו של דויל שהשפיע על אגתה כריסטי, זה הספר הזה, שבו נפרשים לפני הקורא מספר רב של חשודים פוטנציאליים והקורא צריך לאמץ את מוחו ולנסות את כוחו בפתרון התעלומה.
בקיצור, דויל טווה עלילה נפלאה מכל הבחינות: נוף גותי עם אזורים ששוקעים בהם למוות; שורה של דמויות צבעוניות שבקשרים ביניהן יש עלילות משנה, שבדרך כלל אין רבות כאלה בספרים של שרלוק הולמס; נביחות מקפיאות דם בלילות; אסיר נמלט; משרתים חשודים, ועוד ועוד. יש רק בעיה אחת, שלהפתעתי החוקרים הרבים של שרלוק הולמס לא הרבו לעסוק בה. שרלוק הולמס מציל אמנם את הבסקרוויל האחרון מהכלב הנורא, וחושף את המזימה שרקם חוקר הטבע החובב סטפלטון, הוא היורש הבא של טירת בסקרוויל, אבל אפילו ווטסון הטוב, אבל הלא-כל-כך מבריק, מבין שיש בעיה. בעמוד האחרון, כשכולנו מתפעלים מהדרך שבה נרקמת ונפתרת העלילה בצורה כל כך חכמה לכאורה, שואל ווטסון את הולמס:
"נותר רק קושי אחד. אילו נעשה סטפלטון הנהנה החוקי, כיצד היה מסביר את העובדה שהוא, היורש, התגורר בזהות בדויה ובלי ידיעתו של איש, סמוך כל כך לאחוזה? כיצד יכול היה לתבוע את זכותו עליה מבלי לעורר חשד וחקירה?"
"זהו קושי עצום, (משיב הולמס) וחוששני שאתה דורש יותר מדי בצפותך שאפתור אותו. העבר וההווה מצויים בתחום חקירתי, אבל מה עשוי אדם לעשות בעתיד היא שאלה קשה לפתרון."

*

אני חייב להודות שאני ממש מעריץ את הדרך ה"גורדית" של קונן דויל לפתרון בעיות. את ה"דאוס אקס מקינה" של הולמס.
וזה מזכיר לי שבתקופה ההיא, חלק גדול מהספרים יצאו בהמשכים בכתבי עת. באותה עת סיפרו על מישהו (על דיקנס, אבל כנראה שזה לא היה הוא), שבסוף אחד הפרקים הוא הכניס את הגיבור שלו לבור עמוק בלי שום סיכוי לצאת והשאיר את הקוראים שלו במתח נוראי. את ההמשך הבא הוא פתח כך: וכשיצא ג'ורג' מהבור....

4 תגובות

  • לינק לתגובה שמוליק חמישי, 12 נובמבר 2015 10:15 נשלח על ידי שמוליק

    איזה כיף לקרוא בעברית על שרלוק הולמס. אין מספיק טקסטים כאלה בעברית באינטרנט, כן ירבו.

  • לינק לתגובה יוסי שדה. שלישי, 03 נובמבר 2015 21:56 נשלח על ידי יוסי שדה.

    תודה דני.
    סוף סוף הבנתי את התיסבוכת של הבסקרוויליאדה. שהציקה לי שנים רבות.
    חידה נוספת- מה גורם לילד מכרכור, ושמו דני, להתענין בארתור קונן דויל, ובספרות אנגלית בכלל, ולכתוב ספרים על לונדון, לא על כרכור?
    איפה הסופר הגאון, שאינו נופל מארתור קונן דויל, שיפתור את התעלומה?

  • לינק לתגובה גיל אלקבץ ראשון, 01 נובמבר 2015 16:04 נשלח על ידי גיל אלקבץ

    אגב, סידרת הטלוויזה המופלאה מכילה רובד שלם ל אירוניה בהתייחסותה למקור: כל פרק מתייחס לאחד הסיפורים של קונן דויל אבל באופן אירוני עד כדי הפיכת המשמעות המקורית. אחד הפרקים ,אגב (על שוד שפרופסור מוריארטי מבצע), מתייחס בכלל לסרט ישן שעלילתו לא נכתבה על ידי קונן דויל. מבחינה זו הכותבים של הסידרה. שאחד מהם משחק את מייקרופט, לא נופלים בתחכומם מקונן דויל עצמו.

  • לינק לתגובה motior שבת, 31 אוקטובר 2015 17:43 נשלח על ידי motior

    נהניתי מאוד מהמכתב של קלוביס סנגריל :-)
    שרלוק הולמס זכה לתחייה מחודשת בזכות סדרת הטלוויזה עם השחקן בעל השם המוזר (לא פחות משל שרלוק) בנדיקט קאמברבנץ' (או משהו דומה...)
    בזכותה הילדים שלי גם אוהבים את שרלוק וקראו גם את המקור.
    כשהיינו בלונדון הקיץ ביקרנו גם במוזיאון (שאגב נמצא במספר אחר ברחוב בייקר ולא 221...)

כתוב תגובה

* - שדה חובה