חגורת הצניעות, או: מי אתה פיטיגרילי

*הרשימה מוקדשת לחברי דוד חסיד שמתפלא שהאנגלים לא שמעו על פיטיגרילי

כשהיינו ילדים, אפשר לומר אפילו נערים, השם פיטיגרילי היה מעורר בנו התרגשות. למרות 600 השנים שהפרידו בינו לבין בוקאצ'ו, אנחנו חשבנו שהם ממש חברים. שניהם כתבו סיפורים רווי תשוקה מינית ושניהם עשו זאת בהומור. הקומבינציה הזאת של מין והומור קשה לסופרים, ועד היום אין סופרים רבים שמנסים להתמודד עם זה.
אנחנו הילדים קראנו את פיטיגרילי, כמו את בוקאצ'ו, כשההורים לא היו בסביבה. כמעט כל הספרים שיצאו בשנות ה-50 בכריכה רכה נחשבו בעיני ההורים כמזון קלוקל שיהרוס את חיינו, והם כינו אותם בכינויי זלזול. וכשהם אמרו "ספרונים" או "פנקסים" ידענו שצריך להרחיק את הסחורה הזאת מעיניהם.
בשנות ה-70 שהיתי תקופת מה באיטליה, וכששאלתי אנשים בני גילי אם גם הם אהבו את פיטיגרילי, הופתעתי לשמוע שרק מעטים הכירו את השם הזה.
באחד הספרים של נטליה גינצבורג (נדמה לי שזה היה בכל אתמולינו הנפלא) מזכירה גינצבורג את פיטיגרילי, היהודי הביישן שהיה מגיע לביתם, ושוב הופתעתי (באופן כללי, מי שיודע מעט מופתע הרבה).
אז מי היה פיטיגרילי?

01

הוא נולד בטורינו בשנת 1893 בשם דינו סגרה, לאב יהודי ולאם קתולית. הזוג נישא רק כשדינו היה בן שמונה, והוא הוטבל כקתולי. בגיל 23 סיים לימודי משפטים. הוא היה עיתונאי וסופר וייסד עיתון ספרותי שפעל 14 שנה, עד שב-1938 הוחרם על ידי המשטר הפאשיסטי בגלל יהדותו של סגרה.
במהלך חייו פרסם 47 ספרים, שחלק מהם זכה להצלחה וחלק נאסר לקריאה גם על ידי הוותיקן וגם על ידי המשטר הפאשיסטי. ברוב הספרים הוא השתמש בשם העט פיטיגרילי.
קוקאין נחשב לספר שפרסם אותו. הוא נכתב בפריז. בין השאר הספר יצא לאור בהוצאת תמוז בתרגומו של אליעזר כרמי, אני איירתי אותו ועיצבתי את העטיפה.

02

דווקא מוסוליני, כך אומרים, אהב מאוד את ספריו, ופיטיגרילי שלח לו פעם ספר עם הקדשה: "לבניטו מוסוליני, האיש שמעל לכל תואר". אבל המשטר הפאשיסטי ניסה להרוס את פיטיגרילי וגייס לשם כך את מי שהייתה בעבר אהובתו, המשוררת עמליה גוליילמינטי, ובמשפט שנערך הצליח פיטיגרילי לשבור אותה על דוכן העדים.
בסופו של דבר, אולי מתוך פחד או פגיעות, החליט פיטיגרילי לשתף פעולה עם התנועה הפאשיסטית והפך להיות מרגל בשירות ה OVRA, המשטרה החשאית של המשטר הפאשיסטי; אבל זמן קצר אחרי זה הוא עצמו הואשם כבוגד ונקבע שהוא יהודי לכל דבר.
בכתיבה שלו, שמוגדרת כמובן כאירונית, ויש שמכנים אותה צינית, הוא לועג לכל הבורגנות, האיטלקית והצרפתית, שבין המלחמות. לדבריו אם אתה מסיר את המעטפת הדקה של המוסרניות, תגלה שם סדום של ממש. את הדיון בשאלה האם אורח חייו שלו הושפע ממה שחשב - כלומר האם גם הוא העדיף לסלק כל צורה של מוסר מחייו - אני משאיר לאחרים. לאותם אחרים יש גם תיאוריות על היחס המורכב שלו ליהדות, שנבע מחוויות קשות שחווה בילדותו.
לנו הביא פיטיגרילי ממש אושר כי הוא באמת היה מצחיק, וכמעט שלא הכרנו ספרים אירוטיים אחרים. בארץ ישראל יצאו בעברית הספרים החשובים שלו, קוקאין והאדם המחפש את האהבה (באיטלקית: L’esperimento di Pott – הניסוי של השופט פוט):

03

אנחנו אהבנו בעיקר את שני קבצי הסיפורים, 18 קראט בתולים וחגורת הצניעות.

04

אם אצל אוסקר ויילד למשל, הקורא או הצופה מרגיש שהספר/מחזה נכתב כדי שוויילד יוכל מדי פעם לשלב בו את אחת מאמרותיו השנונות, אצל פיטיגרילי כל העלילה מורכבת מאוסף של אפוריזמים - אולי פחות מבריקים מאלה של ויילד - שפה ושם נאלץ הסופר להכניס ביניהם כמה מילות קישור, ואני מתייחס בעיקר לסיפורים הקצרים שלו. כמה ממבקריו טוענים שחלק מהאמרות השנונות שבסיפורים שלו הוא שאל מאחרים.

מתוך הספר חגורת צניעות בחרתי להביא סיפור אחד בשלמותו, שהוספתי לו איורים:

05

06

11

07

12

08

09

13

10

הספר יצא בהוצאת שביט. (לצערי בספר שאצלי לא מצאתי את שם המתרגם)
לסיום אני מביא לכם קטע מהעמוד הראשון של האדם המחפש את האהבה. המדובר הוא בנאום הסיכום של השופט פוט:

14

הספר יצא בהוצאת יהלום בשנת 1949 בתרגומה של אביגיל ויטורינו.

3 תגובות

  • לינק לתגובה תרזה איזנברג שלישי, 15 דצמבר 2015 13:18 נשלח על ידי תרזה איזנברג

    היה שובב פיטיגרילי. ונשכח. וכרגיל אתה מעלה מן האפר, מפעם לפעם, את הפנינים הנשכחות, ומריץ אנשים לחפש אותן בחנויות ...

    וגם אתה שובב גדול, דני. העטיפה שעיצבת ל"קוקאין" תוכיח.

  • לינק לתגובה אהוד גבריאלי שלישי, 08 דצמבר 2015 14:14 נשלח על ידי אהוד גבריאלי

    שלום לדני קרמן, נהניתי מעלילות פיטיגרילי המזכירות לי ימי נעורים רחוקים. אני כנראה מהבודדים בארץ (מלבדך, כמובן) שעדיין מחזיק באוסף ספריו כרך של פיטיגרילי שלא הזכרת ברשימתך. הספר, בכריכה רכה שנשמרה לא רע עד היום, נקרא "עלבון המוסריות" (כולל סיפורים נוספים), תורגם לעברית בידי א. מאריו ויצא לאור בהוצאת "כרמי את נאור", להערכתי בראשית שנות החמישים. (כשמספרי הטלפונים בת"א הסתפקו בחמש ספרות). להזכירך, מצוי אצלי עוד ספר שגילית בו עניין בשיחה שהייתה לנו לפני זמן רב בדירתך - "מאורעות פין" של מרק טוויין, שיצא לאור בהוצאת "אחיספר" בוורשה ב 1926, כשלג'ים עוד קראו דזשים.

  • לינק לתגובה motior ראשון, 06 דצמבר 2015 18:42 נשלח על ידי motior

    גם אני לא הכרתי...
    נראה לי שהספר קצת איבד מחינו במהלך השנים, אם כי הקטע מ-"האדם מחפש אהבה" בהחלט מעורר עניין לקרוא את הספר

כתוב תגובה

* - שדה חובה