מבוסס על סיפור אמיתי

לכרכור, הכפר שבו נולדתי וגדלתי, הים לא הגיע. זה לא מפתיע, כי גם דואר לא הגיע כמעט. גם ברכה לא הייתה בכרכור. מי שרצה ללמוד לשחות הלך עד פרדס חנה הסמוכה, ושם, כך סיפרו לי, הייתה ברכה בתוך פרדס. אני לא למדתי לשחות. מים בכמות גדולה יותר מאמבטיה תמיד הפחידו אותי. אם הייתי זקוק להוכחה כמה שהדבר הזה מסוכן, אז מתי שהוא בגיל שלושים ומשהו לא נזהרתי, נכנסתי לסירה בירקון וטבעתי. ידידתי נאווה כורש הצילה אותי, ומאז אני נזהר משנה זהירות ממים רבים. וזה למרות שאני גר מטרים ספורים מהים התיכון.

הפעם אני רוצה לשתף אתכם בשתי אהבות גדולות שלי, שני ספרים שעוסקים בשחייה. את שניהם כתבו סופרים שאני אוהב ומעריך, את שניהם איירתי ושניהם באיורים שחור-לבן, מה שמעניין אותי במיוחד לעשות. את הספר הראשון כתב אלי שרייבר, הידוע בשמו חתולי. בכל הזדמנות אני טוען שחתולי הוא אחד הסופרים החשובים שחיים פה, וזה רק עניין של זמן עד שכל קוראי הספרים בארץ יבינו את זה. הספר נקרא נמרודי למד לשחות. זהו ספר לילדים אבל ללא צבעים.

01

נמרודי (שזה שמו של נכדו של חתולי) הוא ילד משועמם, שהשעמום גורר אותו להרפתקאות מסמרות שיער. אבל הוא בשלו – משעומם!
למרות שהספר כתוב בפרוזה (הפרוזה של חתולי היא שירה), הנה שיר ששרה אימא של נמרודי:

02

רוצים דוגמה להרפתקה שתסמר את שערכם? - נמרודי נוסע לטיול בספינה שנקלעת לסערה וכדי שהיא לא תטבע יש להשליך ממנה משקל. נמרודי מתנדב לקפוץ לים ונבלע על ידי לוויתן. כל זה קורה ליד יפו. הנה הקברניט ששואל, מי מתנדב:

03

את נמרודי במעי הלוויתן ראיתם בציור עטיפת הספר. אבל הנה הלוויתן שמקיא אותו לחוף:

04

אל תטעו לחשוב שזה שיא העלילה או שאני מתכוון לגלות לכם יותר. אבל הנה איור שבו משוחח נמרודי עם מני (זה שמו של הלוויתן):

05

לסיום, הנה מכתב של נמרודי לאימא, שמודפס בגב העטיפה:

06

מאוד הייתי רוצה שמה שכתבתי פה יריץ אתכם לקנות את הספר, רק חשוב לי שתדעו שאין לי כל הכנסות ממכירות כאלה.
הספר הזה של חתולי יצא לאור בהוצאת מסדה בשנת 2012. כשנתיים אחרי "נמרודי" קיבלתי כתב יד לספר שכתב יוסי גודארד. שם הספר בכתב היד היה לב של אריה. יוסי גודארד הוא איש יקר ומוכשר. כשהיה איש רדיו וטלוויזיה אהבתי מאוד את התוכניות שהוא היה אחראי להן. לפני שנים אחדות איירתי ספר ילדים שכתב בשם הענן שהלך נגד הרוח. השם לב של אריה שונה עד מהרה להמרוץ אחר המדליה ההודית. קראתי את הספר והתאהבתי בו. זה מה שיקרה גם לכם.
זהו סיפור אמיתי שגיבורו הוא יעקב גודארד, אביו של יוסי, שהיה בשנות ה-30 של המאה ה-20 אלוף הארץ בשחייה, והיה מוכר גם כאחד המצילים המיתולוגים של תל אביב ובת ים.

07

כשאני רואה בפרסומות של סרטים או ספרים שמדובר ב"סיפור אמיתי" אני שואל את עצמי, מה בעצם אכפת לי? (בעניין זה ראו סיפור של סאקי שאני מביא בסוף הרשימה). אם זה טוב, אז מה אם זה לא אמיתי. במקרה של הסיפור של גודארד העובדה שיש תעודות, צילומים ואפילו קטעי עיתונים, חיזקה אצלי את התענוג (למרות שכל אלה, תעודות וכו', לא מובאים בספר).
התוכן, בלי לקלקל לכם את הקריאה: בשנת 1934 מתקיימת בהודו "האולימפיאדה של אסיה" ויוצאת לשם גם נבחרת ארצישראלית, כמה ספורטאים וכמה עסקנים. מחוסר תקציב, משמיטים את השחיין יעקב גודארד מהנבחרת וגודארד מחליט להגיע להודו בכוחות עצמו... אני לא ממשיך ומציע לכם לקרוא ולהתענג עד הסוף המפתיע.
זה צילום של גודארד המציל בבת ים:

08

הנה כמה איורים שעשיתי לספר הזה:

09

10

11

12

13

והנה סקיצה לעטיפה שעשיתי, אבל היא לא התקבלה:

14

כשכתבתי את המשפט על ה"סיפור אמיתי" עלה בזכרוני אחד הסיפורים הנפלאים שאני מכיר. מדובר בסיפור של סאקי (ה.ה.מונרו) שתרגמתי כאן והוספתי איורים:

 

מספרי הסיפורים

מאת ה.ה. מונרו (סאקי)

בלונדון היה סתיו. זאת העונה המבורכת שבין הקשיחות של החורף והצביעות של הקיץ. עונה אמינה, שבה קונה האדם פקעות ודואג לזכות הבחירה שלו מתוך אמונה שלמה באביב ובחילופי הממשלה.

מורטון קרוסבי ישב על ספסל בפינה מבודדת בהייד פארק, נהנה מתוך עצלות מעישון סיגריה והתבונן בשיטוט איטי של זוג אווזי שלג. הזכר שביניהם נראה כמו מהדורה לבקנית של הנקבה האדמדמה. בזווית העין הבחין קרוסבי בעניין מסוים בסיבובים מהוססים של דמות אדם שחלפה על פניו פעמיים או שלוש בהפסקות קצרות והולכות כמו עורב זהיר העומד לנחות ליד פירור מזון. בסוף התהליך הטילה הדמות את עצמה על הספסל במרחק של דיבור נוח מהיושב המקורי. הבגדים המוזנחים, הזקן האפור והתוקפני והעין הבוחנת והמשתמטת של האורח, העידו על השנורר המקצועי, האדם שמוכן לבלות שעות במעשיות משפילות ובספיגת עלבונות ובלבד שלא ימצא עצמו בהרפתקה בדמות חצי יום של עבודה מהוגנת.
זמן מה תקע האורח מבט לחזית בעיניים מאומצות ואז בקע קולו בנימה בעלת משמעות עמוקה של מי שיש לו סיפור שכדאי לכל בטלן להקשיב לו.
"איזה עולם מוזר", הוא אמר.

15

מכיוון שההצהרה לא פגשה תגובה הוא חזר עליה בצורת שאלה: "אני מעז לחשוב שגם אתה אדוני מוצא שהעולם מוזר?"
"ככל שזה נוגע לי", אמר קרוסבי, "הצד המוזר שלו נשחק במהלך שלושים ושש שנה".
"אה", אמר אפור הזקן, "אני יכול לספר לך דברים שלא ייאמנו, דברים נפלאים, דברים שקרו לי באמת".
"בימינו אין דרישה לדברים נפלאים שקרו באמת", אמר קרוסבי בנימה שיש בה כדי לייאש. "הסופרים המקצועיים עושים את זה הרבה יותר טוב. הנה לדוגמה, השכנים שלי מספרים לי דברים מדהימים שלא ייאמנו על הכבשים, הפרות והכלבים שלהם, ואני לא מקשיב להם. לעומת זאת את 'כלבם של בני בסקרוויל' קראתי שלוש פעמים".
אפור הזקן נע בחוסר נוחות על המושב ואז פתח בנושא חדש.
"אני מניח שאתה נוצרי מאמין", אמר
"אני חבר נכבד ואם מותר לי לומר, גם בעל השפעה בקהילה המוסלמית של מזרח פרס", אמר קרוסבי כשהוא מפליג אל עולם הדמיון והבדיה.
"פרס, בחיים לא הייתי אומר שאתה פרסי", אמר הזר בנימה תוקפנית משהו.
"אני לא", אמר קרוסבי. "אבי היה אפגני".
"אפגני!" אמר הזר שהתשובה גרמה לו להלם קל שהשתיק אותו לרגע אבל מיד התאושש ואמר, "אפגניסטן, אה... היו לנו כמה מלחמות עם המדינה הזאת, ואם מותר לי לומר, עדיף שבמקום להילחם היינו מנסים ללמוד ממנה כמה דברים, ארץ עשירה מאוד. אני מניח שאין בה עוני כלל".
הוא הרים את קולו במילה "עוני" בנסיון להוכיח רגש חזק.
קרוסבי הבין את הפתיחה אבל התעלם מהרמז.
"בכל זאת יש בה מספר עניים מוכשרים מאוד", הוא אמר. "אם לא הייתי מדבר בזלזול על דברים מופלאים שקרו באמת, הייתי מספר לך את הסיפור על איברהים ואחד עשר הגמלים שלו, הגמלים שנשאו מטען של נייר סופג. גם שכחתי איך זה נגמר".
"סיפור החיים שלי עצמי מוזר מאוד", אמר הזר, שהפגין חוסר עניין לשמוע את סיפורו של איברהים. "לא תמיד הייתי כזה כמו שאתה רואה אותי".
"טוענים שאנחנו משתנים לגמרי במהלך שבע שנים", אמר קרוסבי, כהסבר להצהרה הקודמת.
"אני מתכוון שלא תמיד הייתי במצב קשה כזה כמו עכשיו", המשיך הזר העקשן.
"זאת אמירה די גסה", אמר קרוסבי בחומרה. "אם לקחת בחשבון שעכשיו אתה משוחח עם מי שנחשב לאיש השיחה המעניין ביותר על הגבול האפגני".
"לא התכוונתי לזה", מיהר אפור הזקן להגיב. "השיחה איתך היא מעניינת מאוד. התכוונתי למצב הכספי העלוב שאני נמצא בו. אולי לא תאמין אבל כרגע אין לי פרוטה ואני לא רואה שום סיכוי להשיג כסף בימים הקרובים".
"בעיר יום שבדרום אפגניסטן, ושבמקרה היא גם עיר הולדתי", אמר קרוסבי, "היה פילוסוף סיני אחד שנהג לומר שאחת משלושת הברכות האנושיות היא חיים ללא כסף. שכחתי מה הן השתיים האחרות".

16

"אה, אני מתאר לעצמי", אמר הזר בקול שלא הסגיר התלהבות לזכר אותו פילוסוף. "אבל האם הוא גם חי לפי התורה לה הטיף? זה המבחן".
"הוא חי באושר עם אמצעים כספיים מועטים ביותר", אמר קרוסבי.
"אז אני משער שהיו לו חברים שעזרו לו בנדיבות כשהיה בקשיים כמו אלה שיש לי כעת".
"בעיר יום", אמר קרוסבי, "אין צורך בחברים כדי לקבל עזרה. כל תושב של העיר יעזור לאדם זר כדבר המובן מאליו".
אפור הזקן היה עכשיו מעוניין באמת. השיחה פנתה סוף סוף לאפיק הרצוי.
"אם מישהו למשל הנתון בקשיים שאינו ראוי להם היה מבקש מאזרח של אותה עיר עליה אתה מדבר הלוואה קטנה כדי להתגבר על ימים של חסרון כיס, חמישה שילינג למשל או אולי קצת יותר, האם היה מקבל את זה כמובן מאליו?"
"הייתה לזה הקדמה מסוימת", אמר קרוסבי. "האיש היה לוקח אותו לבר יין ומזמין אותו למשקה ביד רחבה, ואז לאחר שיחה קלה ברמה גבוהה, היה נותן לו את הסכום המבוקש ומברך אותו ביום טוב. זאת דרך עקיפה לבצע פעולה פשוטה. אבל במזרח כל הדרכים קצת עקיפות".
עיניו של השומע זהרו.
"אה", הוא קרא, כשבדבריו חבוי לגלוג קל. "אני מניח שאתה זנחת את כל המנהגים האציליים האלה מאז שעזבת את העיר".
"אף איש שגר פעם ביום", אמר קרוסבי בחום, "שזוכר את הגבעות הירוקות המכוסות עצי משמש, והשקדים והנחלים הקרירים שגולשים מההרים המושלגים מתחת לגשרי העץ הקטנים, אף אחד שזוכר את הדברים האלה ונוצר אותם בלבו לא יזנח לעולם אפילו מנהג אחד מחוקיה הבלתי כתובים. מבחינתי הם מחייבים כאילו אני עדיין גר שם באותו בית מקודש של ילדותי".
"אז אם נניח אני הייתי מבקש הלוואה קטנה למשל", החל אפור הזקן כשהוא מתרפס ומתקרב לשכנו על הספסל ותוהה במהירות כמה הוא רשאי לבקש "אם הייתי מבקש ממך נניח..."

17

"בכל זמן אחר בהחלט", אמר קרוסבי, "אבל בחודשים נובמבר ודצמבר אסור לאיש מבני הגזע שלנו לתת או לקבל הלוואות או מתנות. למען האמת אנו משתדלים אפילו לא לדבר על זה, זה מביא מזל רע. לכן נפסיק עכשיו את השיחה הזאת".
"אבל עכשיו עדיין אוקטובר", קרא ההרפתקן ביבבה כועסת כשקרוסבי קם מעל הספסל. "יש עוד שמונה ימים עד סוף החודש!"
"נובמבר האפגני התחיל אתמול", אמר קרוסבי בחומרה, וכעבור רגע הוא פסע כבר על פני הפארק כשהוא משאיר את בן שיחו כועס ורוטן על הספסל.
"אני לא מאמין לאף מילה מהסיפור שלו" מלמל לעצמו. "ערימה של שקרים מההתחלה עד הסוף. חבל שלא אמרתי לו את זה בפרצוף, קורא לעצמו אפגני!"
הנהימות והרטינות שמולטו מפיו ברבע השעה הבאה הצדיקו את האמת שיש באמירה העתיקה ששני חברים למקצוע לעולם לא יסכימו זה עם זה.

7 תגובות

  • לינק לתגובה שולי שלישי, 15 דצמבר 2015 20:00 נשלח על ידי שולי

    כמה הנאה בסיפורים ובאיורים ! ובאשר לחתולי וליוסי : אתה מקיים את האימרה "ספר לי על חבריך ואוכל לספר עליך"

  • לינק לתגובה אבישי ליוביץ שלישי, 15 דצמבר 2015 15:50 נשלח על ידי אבישי ליוביץ

    סאקי שייך לליגה העילית של מספרי ספורים הומוריסטיים קצרים. ממליץ במיוחד בחום רב על:
    "החלון הפתוח" שרבים מבני דורי למדו בשעורי אנגלית
    "שיטת שארץ-מטרקלומה"
    ו"צעצועי השלום" אותו אפשר לקרוא באנגלית במרשתת בפרויקט גוטנברג בקשור
    https://www.gutenberg.org/ebooks/1477

  • לינק לתגובה תרזה איזנברג שלישי, 15 דצמבר 2015 12:28 נשלח על ידי תרזה איזנברג

    משובב לב ונפש, דני. האיורים והסיפורים. הסגנון הפרוע של חתולי וההפתעה בסיפור של מונרו.
    תמיד יש חשק לרוץ לחנות ספרים ולקנות את את הספרים שאתה מספר עליהם.
    תודה!!

  • לינק לתגובה עדנה דשבסקי שלישי, 15 דצמבר 2015 10:02 נשלח על ידי עדנה דשבסקי

    האיורים שלך, דני, נפלאים נפלאים נפלאים!
    התמוגגתי על הסיפור של מונרו, וזה מעורר תיאבון להומור אנגלי מושחז עטוף באיצטלה של סיפור טוב.
    גם אני חושבת כמוך שעוד יבוא יום וחתולי יוערך כערכו. יופי של רשימה.

  • לינק לתגובה פיני שלישי, 15 דצמבר 2015 09:06 נשלח על ידי פיני

    יש סיפורים לא אמיתיים באמת ויש סיפורים לא אמיתיים בכלל,
    אין לזה שום קשר למידת ההשפעה או ההנאה שהם מביאים לעולם, בדרך כלל רק אחד משניהם.

    ראהלמשל את ההבדל בין הסיפור הנפלא על כלבם של בני בסקוויל ובין הסיפר המדהים על יציאת מצרים ומתן תורה....

  • לינק לתגובה motior שני, 14 דצמבר 2015 22:08 נשלח על ידי motior

    הסיפור האמיתי האחרון מאד אמן למרות שהוא משעשע :-)

  • לינק לתגובה אפרת שני, 14 דצמבר 2015 16:49 נשלח על ידי אפרת

    הליוויתן שציירת לחתולי דומה מאד ללוייתן שציירת לקיפלינג.וקיפלינג בכלל התכוון ללוייתן מהאוקיינוס ההודי,בעוד חתולי התכוון ללוייתן מהים התיכון ,כמו מהסיפור האמיתי על יונה הנביא שבלע אותו דג גדול.
    נהדר ,כרגיל, תודה!

כתוב תגובה

* - שדה חובה