יחסי סופר מאייר ומחירהּ המר של ההצלחה

 

01

אני יודע שכולנו זקוקים להירארכיה.

אז הסופר תמיד יותר חשוב מהמאייר וזה נכון אפילו במקרים, ויש רבים כאלה, בהם האיור הוא טוב

בכמה רמות מהטקסט.

ואז, אם נרצה או לא, מגיעה השאלה שקשורה ליחסים בין הסופר והמאייר.

נסיון העבר מוכיח שאין שום קשר בין טיב או איכות היחסים בין שני היוצרים האלה ובין איכותה של התוצאה.

והמקרה הידוע הוא כמובן "אליס בארץ הפלאות", והיחסים בין לואיס קרול הסופר (משמאל) וג'ון טניאל המאייר.

02

את העותק האקסקלוסיבי שהעניק לאליס אייר קרול בעצמו, אבל לאחר שהתייעץ עם מומחים, הוא החליט שראוי שייקח מאייר מקצועי עבור הספר שאמור לצאת לאור. טניאל כבר היה אז מאייר וקריקטוריסט ידוע בזכות המעמד המיוחד שהיה לו בפאנץ' (יום אחד עוד יוענק לו התואר "סיר").

04

05 

אני מניח שאם קרול היה אז בעל שם הוא היה נפרד מטניאל מיד לאחר שראה את הסקיצות הראשונות. אבל טניאל היה ידוע, וקרול חרק שיניים. טניאל מצידו לא התרשם כל כך מהחומר הכתוב שקיבל מהמגמגם המוזר הזה מאוקספורד, אבל הוא חשב לעצמו: "אני מקצוען וככזה אני צריך לדעת לצייר כל דבר". הוא אכן היה מקצוען, וגם בחור טוב עם אגו לא מפותח במיוחד (למרות שהיה בכיר הקריקטוריסטים בפאנץ', את רוב הרעיונות לקריקטורות הוא קיבל בשמחה מחבריו לשולחן המגזין).

ולשאלה הקנטרנית, "הרי כשכתב קרול את 'אליס בארץ המראה' הוא היה כבר סופר נחשב, אז למה הוא המשיך את הקשר עם טניאל?" התשובה היא: הוא אכן התלבט, אבל לא רצה לקחת סיכון אחרי ההצלחה הענקית. טניאל לעומת זאת, כשיתבקש ליצור ל'ארץ המראה' צרעה חבושה פאה, הוא יכתוב לקרול שעולם האמנות לא פיתח כלים לעשות דימוי ויזואלי של הדבר המופרך הזה.

טניאל צייר ספרים רבים וכ-2300 קריקטורות לפאנץ', ולו היה רואה שבערך שלו בוויקיפדיה מראים כמעט רק איורים מ"אליס", היה מורט את שפמו.

מי שמכיר את הספר סילבי וברונו יודע ששם כבר בחר קרול במאייר הארי פרניז.

06

כאן כבר נוצרו יחסי ידידות, אם אכן המילה ידידות נמצאה במילון הרגשי של קרול. בזיכרונותיו מספר פרניז: "קרול אמר לי שמכל 94 האיורים שטניאל עשה לו לשני ספרים, רק אחד הוא אוהב, וזה האיור של המפטי דמפטי".

07

 

למרות היחסים הטובים בין קרול לפרניז, פרניז המאייר הקפיד הרבה יותר מטניאל שקרול לא יראה דבר ממה שהוא עושה עד שזה יהיה גמור. פרניז אפילו התייחס לכך בקריקטורה. פרט לנושא המעניין, אפשר ללמוד מהקריקטורה הזאת הרבה על דמותו של קרול:

08

 

עוד קומבינציה אנגלית מוכרת היא מילן-שפארד, שהביאו לעולם את פו הדוב.

09

מקובל לחשוב שהשניים היו ידידים קרובים. על היחסים ביניהם אמר שפארד: "בכל פעם שנפגשנו הייתי צריך להתחיל את יחסינו כאילו זאת הפגישה הראשונה".

כשמילן כתב את השירים שמאוחר יותר קובצו בספר "פעוטים היינו", הוא פרסם אותם פאנץ'. אחד העורכים הציע לו את שפארד שהיה אז קריקטוריסט מוערך ב"פאנץ'", אבל מילן לא התלהב. הוא סבר שאין לשפארד את הסגנון והיכולת שהוא רצה.

לבסוף הוא שוכנע, והנה אחד העמודים מכרך הפאנץ' שנמצא אצלי על המדף.

10

העובדה שספר שהיום נחשב לספר ילדים קלאסי התחיל את חייו בכתב עת סאטירי למבוגרים, היא מעניינת במיוחד. אבל זה נושא לרשימה אחרת שאכין בקרוב.

ב-22 במרץ 2006 אצר טים בנסון בגלריית הקריקטורות הפוליטיות שבפאטני, לונדון, תערוכת קריקטורות של ארנסט שפארד, שכותרתה הייתה, האיש ששנא את פו.

11

במאמר שכתב לכתב העת B.B.C News, סיפר בנסון שבשנותיו האחרונות כינה שפארד את פו הדוב, "הדוב הטיפשי הזה".

בנסון טוען ששפארד הצהיר שהדבר שהוא הכי מתחרט עליו היה שהסכים לאייר את פו הדב. לטענת שפארד, ההחלטה הזאת גרמה בסופו של דבר לכך שהאיורים הללו האפילו על האוצר הענק של הקריקטורות הפוליטיות והאחרות שעשה במשך הקריירה הארוכה שלו (שפארד מת בגיל 96 בשנת 1976), ואף השכיחו אותו.

12

13

14

15

16

גם אם בנסון, שרוצה מאוד למכור קריקטורות פוליטיות, מגזים בביטוי "הכי מתחרט", אין ספק ששפארד נמנה על שורה ארוכה ומכובדת של יוצרים, במקרה זה מאיירים, שהיו רוצים מאוד שהעולם יעריך אותם על יצירות ומפעלים רבים ותחת זה קנו שם עולם בגלל ספר אחד או ערוץ יצירה אחד.

אונורה דומייה למשל, ממש תיעב את הקריקטורות שלו, אותן עשה לדבריו רק כדי להתפרנס.

17

היום לא רק שהוא נחשב לאבי הקריקטורה המודרנית, אלא שכמעט שלא מתייחסים אליו כאל צייר או פסל.

מדי פעם אני משתמש במה שאמרה פעם המאיירת הנהדרת אורה איתן למראיין, כשנשאלה לאיזה סופרים היא אוהבת לאייר? אורה ענתה: "לסופרים מתים". זאת עדיין תשובה מצוינת, למרות שכולנו מאחלים לכל הסופרים אריכות ימי, כמובן.

אבל לפעמים גם עם המתים זה לא קל. ללאה גולדברג איירתי שלושה ספרים, כולם אחרי מותה. 

18

אבל במהלך ציור הספר הראשון שאיירתי לה, שמגר הנגר,

19

היו לי דין ודברים לא קלים עם מי שהייתה היורשת הרוחנית שלה. אינני זוכר בדיוק את פרטי הוויכוחים, אבל גם אם הייתי זוכר לא הייתי מביא אותם כאן. בכל מקרה קל זה ממש לא היה.

הנה שני איורים מהספר הזה:

20

21

יוסי אבולעפיה, המאייר הנפלא שעובד הרבה עם הוצאות ספרים בארצות הברית, מספר ששם בהוצאות הגדולות מקפידים שהסופר והמאייר לא ייפגשו בכלל.

אז על איזה רקע או פשוט למה יש ויכוחים בין סופר ומאייר?

הדבר העיקרי הוא המיתוס שספר מאויר הוא "שיתוף פעולה הדדי" בין הסופר למאייר. זה נשמע אמנם יפה, אבל זה נכון רק לעתים רחוקות. וגם אז, כשזה קורה, זה לא מתכון לאיכות.

כמו בתחומים רבים, כששני יוצרים באים כל אחד עם הציפיות שלו והם נפגשים "באמצע", זה מביא קודם כל לבינוניות.

כדאי להבין שהמילה הדדיות לא כל כך נכונה כאן. נראה לי (וזה לא בדיוק באופן מדעי) שעל כל עשר הערות שסופר מעיר למאייר על האיורים, יש אולי הערה אחת שהמאייר מעיר לסופר על הטקסט. ככה שאין מה לדבר על הדדיות.

כותבי זיכרונות שיצא להם לעבוד עם ביאליק יודעים לספר עד כמה הוא היה מעורב באיור בספרים אותם כתב או הוציא לאור, ואכן ביאליק מצטייר כנודניק לא קטן.

הנה מה שכותבת איילה גורדון בספר החשוב שלה "איורים עבריים":

22

 

אז צריך לזכור כמובן שביאליק היה גם עורך ומוציא לאור (על היחסים בין המאייר והפונקציות האלה לא עמדתי ברשומה הזאת), ועדיין אני שמח שאת שני הספרים שאיירתי לכתבי ביאליק עשיתי לאחר מותו.

מניסיוני אני יכול לספר שבדרך כלל היו לי יותר ויכוחים עם סופרים או סופרות שנמצאים בתחילת דרכם, שעדיין חושבים שהתפקיד של הסופר הוא להגיד למאייר מה ואיך לצייר, מאשר עם סופרים ותיקים.

מעודי לא שמעתי מסופרים ותיקים שאלה בנוסח: "אז אני צריך להגיד לך מה לאייר או שאתה מחליט בעצמך?"

שאלה כזאת או דומה אני שומע מדי פעם מסופרים שכתבו את הספר הראשון.

יש סופרים לא מעטים שמאמינים ש"יופי" הוא יסוד חשוב במכירת הספר. ואין הכוונה ליפי או לטיב האיורים אלא ליפי המצוירים.

הנה משפטים שאף פעם אל תגידו למאייר (אם אתם סופרים, אני מתכוון):

- למה ציירת ילד כזה מכוער? ילדים לא מזדהים עם ילד כזה (וכאן היא מראה לי צילום של הילד שלה, גיבור הספר כמובן, שנראה הרבה יותר מכוער מהציור).

- למה האימא לא יפה? אתה יודע שהאימא הזאת היא בעצם אני? (כן, אני יודע! ואני גם יודע איך את נראית, לכן שיפרתי אותך באיור).

- איך ציירת את הסבא והסבתא? היום סבים וסבתות כבר לא נראים ככה (כן, אני יודע, אני בעצמי סבא כבר 25 שנה ויש לי ראי בבית).

 

ולסיום אני חוזר לפו הדוב, אבל לא לשפארד אלא למילן.

ובכן, גם מילן עצמו חשב ש"פו" עשה לו נזק בכך שקיבע אותו בנישה של "הסופרים לילדים", מה שמראה לכם שגם מי שכתב את "פו הדב" האמין בהירארכיה ורצה מאוד שנזכור אותו דווקא כסופר ומחזאי למבוגרים. אבל כשהוא הבין לאן משייכים אותו הוא כבר לא היה "מבוגר", אלא "זקן"

ואם פתחתי את הרשימה בכך שכולנו זקוקים להירארכיה, אז בהירארכיה: זקן = ילד, רק בלי הסיכוי להיות פעם מבוגר.

 

 

 

 

 

6 תגובות

  • לינק לתגובה אפרת שבת, 30 ינואר 2016 17:27 נשלח על ידי אפרת

    פתחתי את הלינק לספר של שפארד עם איורים מהמלחמה,איזה יופי!קודם כל שיש בכלל הפתעות כאלה שנמצאות במקרה,שנית על האיורים הפנטסטיים[אלה עם החיילים הגרמנים שקופצים על החברים השמנים שלהם בשביל לדלג מעל שדה מוקשים] ושלישית בגלל בכריכה המצויינת של הספר שיצא לאור עכשיו.
    וגם- הולכת להשתמש בקריקטורה של היטלר עוקב אחרי עקבות של קומוניסטים בשיעור היסטוריה.איזה כיף לי!
    אתה מחלק תארים למי שלומד אצלך?או לפחות גמול השתלמות למורים.?

  • לינק לתגובה דורית שישי, 29 ינואר 2016 18:38 נשלח על ידי דורית

    כל כך לגמרי

  • לינק לתגובה motior שישי, 29 ינואר 2016 07:38 נשלח על ידי motior

    תודה על המידע המעניין - לא היה לי מושג על היחסים האלה בין הסופרים ןהמאיירים המזוהים כל כך עם ספריהם...

  • לינק לתגובה מיכל אביבי חמישי, 28 ינואר 2016 20:44 נשלח על ידי מיכל אביבי

    מרתק ומעניין, מחכה לקרוא עוד ועוד. למדתי והחכמתי והיה כיף אמיתי. תודה!

  • לינק לתגובה אדיבה חמישי, 28 ינואר 2016 19:11 נשלח על ידי אדיבה

    דני אהוב
    שוב התעקשתי
    אוצרות חמדה אתה מפזר בשפע.
    עונג צרוף.

    במהלך הניסיון הקצרצר שלי עם ספרות ילדים וקשר עם מאייר אני כולי הערצה אל העם החכם הזה שהופך את המילים לתנועה מוסיפים ריח ועם והנה עולם שלם.
    תודה על המסע שהולך אותי הפעם
    אוהבת מאד מאד
    אדיבה

  • לינק לתגובה עדנה דשבסקי חמישי, 28 ינואר 2016 18:03 נשלח על ידי עדנה דשבסקי

    דני, שוב אני חוגגת בכל פעם שאתה מדליק את פנס לעבר מילן ושפארד. כידוע לך, נערצים עלי השניים ולגבי כל אחד טעמי עימי.
    חשבתי לעצמי שדווקא בנסיננו המשותף לא התערבתי כהוא זה בעבודתך, ולא היה מאושר ממני כשראיתי את הסקיצות. עד היום אני לא יודעת אם בכתיבתי -אני ניחשתי אותך, או באיוריך - אתה ניחשת אותי. אבל לפחות בענייני היררכיה שבין הכותב למאייר, אני רואה עצמי הרחק למטה במדרגה הנמוכה וחסרת הנסיון (והברק).
    מכל מקום אהבתי את הרשימה, ונהניתי הנאה מרופה מאיוריך לספריה של לאה גולדברג שלא הכרתים.
    מצפה לרשימה הבאה בקוצר רוח.

כתוב תגובה

* - שדה חובה