בין פליקס טופולסקי לרונלד סירל

מתישהו בסוף שנות ה-70, באחד הטיולים שלי בלונדון בחברת רינה וינדזור ידידתי, ראינו שמתחת לקונצרט הול אפרוץ', שזה בעצם המשך גשר הרכבת שמוביל לתחנת הרכבת ווטרלו, יש סטודיו פעיל של אמן.

נכנסנו, ואת פנינו קידמו קירות עמוסים בציורים וחלקי ציורים צבעוניים ענקיים. היו שם פיגומים ופנסי תאורה שרמזו על פעילות רבה.

את הצייר, שהיה לבוש בגלימה צבעונית, שנראה כאילו גם היא חלק מהיצירה שלו, היה קל לזהות. הוא ישב על כיסא מוגבה, על חזו תליון ענק ולרגליו נחו, כמו חיות מחמד, כמה בחורות צעירות שבלעו בצמא כל מילה באנגלית הפולנית שלו.

ככה הכרתי את פליקס טופולסקי.

01

האנגלית שלי הייתה רעה, ובכל זאת התפתחה שיחה די חד צדדית, שבמהלכה נגלתה לי דמותו של אמן: צייר, קריקטוריסט, מאייר עם אגו פולני אנגלי שבעליו לא עשה שום מאמץ להסתיר אותו.

את הפרטים הביוגרפיים של האיש אני חוסך מכם, ומפנה אתכם ל"גוגל".

טופולסקי, שהיה אז בערך בן 70, התחיל לסכם את פעילותו האמנותית על הקירות הטחובים מתחת לגשר הרכבת.

לא אגזים אם אקבע שאת המושג "וירטואוז" המציאו כמעט במיוחד לתאר את מערבולת הקווים והצבעים של פליקס טופולסקי, שנעשו ביד זריזה ומיומנת.

02

03

04

וכמו שהוא צייר, ככה הוא גם דיבר. אל מול הערצתן של הנערות שלרגליו, הציג פליקס את עצמו כגדול הציירים בלונדון, והקריקטוריסט החשוב ביותר מאז אונורה דומייה.

במהלך השיחה הוא שלף גם דפים עם רישומים של בתי משפט, שחלקם באמת הזכירו את דומייה.

05

06

07

וכאן, כשראיתי את הרישומים האלה, עשיתי טעות והזכרתי לו רישומים של רונאלד סירל.

וכעת אני מבצע פניית פרסה בזמן ולוקח אתכם לשנת 1961.

אני חייל, שנתיים אחרי שגמרתי ללמוד ב"בצלאל". אחד המאיירים שהשפיעו עלי ועל חברי בבצלאל היה רונלד סירל, שהיה אז בשיא פרסומו.

08

ב-1961, במבצע שכולם מדברים עליו עד היום, לכדו אנשי המסתורין הישראלים את הצורר הגדול אדולף אייכמן, ובישראל החוגגת נערכו לערוך לו משפט.

כפי שידוע לכל קיים איסור לצלם בבתי משפט, וכל העיתונים נערכו לשלוח ציירים לאירוע.

המגזין לייף שכר את רונלד סירל כדי לתאר את מהלך המשפט.

אנחנו, תלמידי ובוגרי בצלאל, נדחפנו בתוך הדחק האיום והצלחנו להיכנס לאולם כדי לראות לא את אייכמן, אלא את סירל, שמול עינינו צייר מראות כאלה:

09

10

11

הופתענו לראות שלא רחוק מרונלד סירל הגדול ישב בני עדן, שלמד שנתיים מעלי בבצלאל, וצייר גם הוא במהלך המשפט. הנה אחד הרישומים של בני:

12

אני חושב שמאז לא ראיתי את בני עדן, ואם מישהו מקוראי יודע משהו עליו, אשמח מאוד לדעת.

טופולסקי, ביטל בהינף אנגלי של יד פולנית את יכולותיו של סירל והמשיך להרצות על עצמו ועל עבודותיו, אשר חלק מהן שתיארו אירועים היסטוריים, היו על הקיר.

בשנים האלה ציירים רבים, שמקצועם העיקרי היה לתאר אירועים היסטוריים, נעשו כבר חסרי פרנסה. המצלמה דרסה אותם.

טופולסקי לא האמין בצילום והמשיך לתאר את מה שאירע במאה הזאת בציורים וברישומים, שכל קו מהם היה ספוג באהבה עצמית. הכישרון שלו הגדיר את עצמו בקו רוקוקואי מסולסל.

באותה תקופה קריקטוריסטים כמו סירל וסטיינברג השתמשו בסלסולים כאלה באירוניה מודגשת:

13

נפרדנו בחיבוק חם מפליקס טופולסקי, ועד לפני חודשים ספורים לא יצא לי לחזור אל המקום ההוא.

ואז, בספטמבר 2015 הלכתי לראות אם הציורים עדיין שם. והנה גיליתי שחלק מהתצוגה הענקית נעלם אבל חלק אחר נשמר בתחומי בית-קפה-מסעדה שנושא את השם טופולסקי.

15

16

17

בביקור הבא שלכם בלונדון אני ממליץ בחום על ביקור שם, בקפה המעניין הזה שמתחת לגשר.

כשנפרדנו מטופולסקי נסעתי לקובנט גרדן, שם הייתה אז - וכבר מזמן איננה - חנות ספרים נפלאה של סופר בשם ברנרד סטון (על ברנרד סטון שמת ב-2005 בגיל 80 ראוי שאכתוב בהזדמנות רשומה נפרדת).

18

אצלו הייתי מוצא תמיד ספרים חתומים בידי מאיירים ידועים, ביניהם ראלף סטידמן וטוני רוס, שאיירו לברנרד כמה ספרים.

19

20

לעתים קרובות פגשתי שם את הסופרים והמאיירים בעצמם.

ושם, בחנות של סטון, ליד פסל של פרויד, מצאתי ספר, שאמנם ידעתי על קיומו אבל לא הכרתי מקרוב את התופעה שהספר הזה מציג.

זה הספר, סיפורו של בית הספר סנט טריניאנ'ס, בית ספר לבנות, מאת רונלד סירל כמובן.

21

כמה מילים על עברו של סירל:

הוא נולד בשנת 1920 בקיימברידג'. אביו היה סבל ברכבת. סירל התחיל ללמוד אמנות בגיל 15. כשפרצה מלחמת העולם השנייה סירל התגייס, וכשהיה במחנה אימונים בסקוטלנד שלח סירל בן ה-21 למערכת ליליפוט את הקריקטורה הזאת:

22

קריקטורה מאוד עדינה יחסית למה שתראו בהמשך.

"ואז", מספרת העיתונאית קיי ווב - שעבדה בליליפוט באותה תקופה ומאוחר יותר הייתה אשתו הראשונה של סירל, "אהבנו את הציור ורצינו עוד. אבל סירל נעלם. מאוחר יותר נודע לנו שהוא נעדר ואפשר שנהרג במלחמה".

ארבע שנים מאוחר יותר, מספרת קיי, נכנס לפתע סירל למערכת ליליפוט.

ואז התברר שהבחור הוחזק במשך ארבע שנים בשבי היפני בתנאים איומים, רוב הזמן בג'ונגל קוואי. עורכי ליליפוט ביקשו ממנו שיצייר עוד קריקטורות על בית הספר, ובקריקטורה השנייה על סנט טריניאנ'ס, שפורסמה כבר אחרי המלחמה, אפשר כבר לראות רמזים לאכזריות שעתידה ללוות את הסדרה כולה. קיי ווב טוענת שמדובר בהשפעת השנים שהיה בשבי.

23

רק כשגיליתי את מה שעבר על סירל בארבע השנים בשבי היפנים, חזרתי במחשבותי לשנת 1961 והבנתי מה עבר לו בראש כשאייר במשפט אייכמן.

וכך פרסם סירל במשך שש שנים סדרת קריקטורות שהביאה להומור הבריטי מיתולוגיה הומוריסטית רוויה אכזריות, שלמרות הגבות הרבות שהורמו במהלך 70 השנים האחרונות, הקסם שלהן לא פג עד היום, ובשנים 2007 ו 2009 יצאו למסכים שני סרטים בהשתתפותם של רופרט אוורט וקולין פירת'.

24

סירל לא היה הראשון שהביא לבריטים הומור גרדומי. אבל להכניס את זה להווי בית הספר לבנות, שעד אז היה מוכר בעיקר מהסיפורים הדביקים של איניד בלייטון, זה נראה לרבים מוגזם.

כדי שתבינו לאיזו רמה של אכזריות הגיע סירל, הנה כמה דוגמאות:

25

26

27

28

29

30

בשנת 1948 יצא הספר הראשון בסדרת סנט טריניאנ'ס - ומאז יצאו עוד שבעה ספרים, האחרון שבהם בשנת 2008.

ב-1954 הופק הסרט הראשון. אליסטר סים הנפלא שיחק בתפקיד מיליסנט פריטון, מנהלת בית הספר, וגם בתפקיד אחיה.

31

מאז הופקו עוד כמה סרטים על סנט טריניאנס.

 

וכאן, עם אחד הרישומים האחרונים של סירל בסדרה,

32

אני מניח לכם להתלבט בשאלה האם מדובר ביצירה שיכולה להרחיק אלימות ממוסדות החינוך או שמא היא מעודדת ומלמדת ילדות לערוף ראשים, למשל:

33

34

ואיך היה הומור כזה מתקבל בארץ, למשל.

שימו לב שבכל הרישומים, בניגוד לצוות המורות הסדיסטיות, שסירל ממש מתעב, הבנות הן נחמדות מאוד מאוד, וזאת למרות שדווקא הן מבצעות את הזוועות העיקריות.

כדי להדגיש את הפופולאריות של "הבדיחה הלאומית" כפי שזה כונה בעיתונים הבריטים, הנה הד לסדרה בתוכניה של הברלינר אנסמבל למחזה של ברטולד ברכט הנפש הטובה מסצ'ואן. ברכט הכניס רישום של סירל לתכניה:

35

ויוצר חשוב אחר, רוברט גרייבס, אפילו כתב לסט. טריניאנ'ס המנון (הגדלה של הטקסט מתחת לתמונה):

36

אם יש לכם זמן תוכלו לצפות גם בקטע האנימציה הזה.

 

הנה כך נראה רונלד סירל ברישום עצמי בערך בזמן שפרסם את סדרת סט טריניאנ'ס:

37

6 תגובות

  • לינק לתגובה אחי שני, 01 מאי 2017 16:23 נשלח על ידי אחי

    מספרים שאף היה אסור לרשום במשפט אייכמן, והאיורים שהוא עשה ללייף נעשו בריצות תכופות מחוץ לאולם בשביל לרשום אותם מזיכרון.

  • לינק לתגובה אפרת (אחרת) רביעי, 29 יוני 2016 17:01 נשלח על ידי אפרת (אחרת)

    וואו! כמה אוצרות. איזו רשימה נהדרת

  • לינק לתגובה שולי שישי, 04 מרס 2016 17:41 נשלח על ידי שולי

    דני, תענוג ללמוד ממך . אהבתי את הומור ה"אינקויזיציה" של סירל.

  • לינק לתגובה מוטי פרידמן חמישי, 03 מרס 2016 12:12 נשלח על ידי מוטי פרידמן

    יישר כחך דני, מאלף!

    מוטעל

  • לינק לתגובה motior חמישי, 03 מרס 2016 10:32 נשלח על ידי motior

    תודה על הרשומה המעניינת והמאלפת.
    לא נראה לי שסוג ההומור הזה היה עובר בארץ היום...

    חבל שלא נכנסנו לבית הקפה מתחת לגשר כשהיינו בלונדון בקיץ האחרון. עברנו לידו מספר פעמים...

  • לינק לתגובה אפרת חמישי, 03 מרס 2016 08:45 נשלח על ידי אפרת

    איפה קטע האנימציה?
    בשביל מה שאטתה שולח יש אטת כל הזמן שבעולם!

כתוב תגובה

* - שדה חובה