תן חיוך


בשנת 1989, עשרים שנה לפני שהוצאתי מהדורה חדשה של ילקוט הכזבים מוער ומאויר, איירתי ספר שנקרא תן חיוך.

01

כותרת המשנה שלו היא: "מיטב הכזבים שלא הכזיבו בעיתונות הצבאית".
בחרתי להעלות את הרשימה הזאת כעת, בעקבות ההודעה על עיתון במחנה שעומד להיסגר לאחר 81 שנות פעילות.
במונחים מקומיים 81 שנים זה נצח +.
אני מניח שיש ביניכם רבים שלא יודעים שבמחנה עדיין יוצא, וזה מזכיר לי שסבא שלי היה נזכר בחברים שלו רק כשקרא מודעת אבל על מותם, ואז היה אומר "ער לייבט נאך...?" (הוא עוד חי...?)
הנה הצעה לדוקטורט בנושא תקשורת: איך קרה שבמדינה שמתפארת שהצבא שלה הוא צבא העם, תחנת הרדיו של הצבא היא תחנת הרדיו הכי אהובה על הצעירים ועיתון של הצבא הוא אבר מדולדל?
אין לי מושג אם במחנה מפרסם עדיין מדור "כזבים", אבל בשנת 1989 יזם ידידי זאב ענר והוציא את ספר הכזבים תן חיוך עם איורים שלי.
זאב ביקש מארבעת אלופי הכזבים - דן בן אמוץ, חיים חפר, שאול ביבר וחיימק'ה לבקוב לכתוב הקדמות לספר. הנה קטע ממה שכתב בן אמוץ:

02

והנה הקדמה/מקאמה של חיים חפר:

03

חיים לבקוב ושאול ביבר מיוצגים פה רק בפורטרטים.

04

05

בספר ילקוט הכזבים המוער ניסיתי להסביר את ההבדל בין בדיחה לכזב:

06

אם לבדוק את תן חיוך על פי הטקסט הקצר הזה אכן מדובר בכזבים, שכן כמעט כל גיבור יש לו שם. אבל בגלל דרך הסיפור אני מרשה לעצמי לקבוע שמדובר בספר בדיחות. רוב הסיפורים הם קצרים ועיקר האקספוזיציה היא בדיאלוגים, מה שמאפיין דרך סיפור של בדיחות.
הספר חולק לשמונה נושאים:

07

08

09

10

11

12

13

14

מתוך שלל הסיפורים הקצרים שבספר אני מרשה לעצמי להביא לכם 13 סיפורים על פי טעמי האישי.
שני הקטעים הראשונים הופיעו עם האיורים שכאן. לכל השאר הוספתי איורים היום, 27 שנים לאחר שהספר יצא.

15

16

17

18

19

20

21

22

23

24

25

26

27
והנה 15 איורים מהספר, בלי הטקסט אליו התייחסו:

31

35

בימים שאיירתי את הספר הזה רכשתי מכונת צילום שחור-לבן וזה מיד הכניס כל מיני טקסטורות לאיורים שלי, התקופה שאני מכנה א-סימטריות טקסטוראלית .
בסוף כל כזב בספר מופיע בסוגריים (כפי שהיה נהוג בעיתונים) שם האיש ששלח את הכזב. כמה שמות בולטים שם במיוחד.
השולח הכי אובססיבי היה, כפי שכמה מכם אולי זוכרים, מישהו בשם ראובן גרינברג. נדמה לי מהזיכרון שהוא היה רב סמל. כמה פעמים מופיע שמו של העיתונאי המצוין אמיר אורן, ופעם מצאתי אפילו את שמו של חיים שקד. האם זה אתה, חיים שקד ידידי?
ומהתורמים לגיבורים.
בניגוד לילקוט הכזבים, אין בספר הזה גיבורים מוכרים, שהפכו להיות אנשי ציבור ומנהיגים. אבל יש כמה שמות שמופיעים לעתים קרובות.
אחד מהם הוא זורמן .
מי זה זורמן?
קשה להבין על פי הסיפורים מי הוא, ואפילו מאיזה חייל היה. פעם הוא חכם ופעם הוא טיפש. פעם הוא בצנחנים ופעם בחיל הים. מעניין איך נולד הזורמן הזה, והאם הוא קיים במציאות.
ועוד מילה על הכינויים:
אם לשפוט על פי הכינויים, השפה העברית נשמעת דלה ומשעממת. כמעט בכל כינוי צריך שיהיה גרש. אם על הגימ"ל - ג'ינג'י, ג'ג'ו, ג'מוס, ג'וקי, ג'ונגו וצבינג'י.
או על הצד"י - צ'וקי, מוצ'צ'ו, וינצ'ו, טרונצ'ו, צ'וץ', צ'טלק, צ'רני, צ'יף, פנצ'ר, פאנצ'ו ופונצ'ו.
רק לעתים רחוקות תמצא כינויים עתירי דמיון שיש בהם השפעה ברוכה של חנוך לוין, כמו ציפורקאלאך, פאפאגאי, זוּבלה או טר"ש חומוס.
ולסיום.
אם הצבא כבר לא מביא לנו דברים מצחיקים כמו פעם, אז החיים עושים את זה, ואם לא החיים אז הדואר.
השבוע קיבלתי בדואר את הספר הילדה שאני אוהב שכתב יהודה אטלס ואני איירתי, שיצא בדרום קוריאה.

36

אנחנו לא כל כך טובים בלקרוא קוריאנית, אבל מסתבר שגם בקוריאה אין יודעים לקרוא עברית. הנה מה שנכתב בעמוד הקרדיטים:

37

מישהו אמר להם כנראה בטלפון את סדר האותיות בשם הספר, אבל שכחו להגיד להם את סדר המילים.
בכתב ראי זה נראה ככה:

38

במכתב שהגיע יחד עם הספר נכתב שם הספר ככה:

388

כמו שכבר אמרו חכמים, "פנים רבות לה לאהבה".
הדואר, כשבא לו כמובן, וזה קורה לעתים רחוקות, מביא עוד מכתבים. אחד מהם הוא מחברת נטוויז'ן:

39

אם לא שמתם לב לכתובת שלי הנה היא בהגדלה:

40

אגב, אם חשבתם שזה אומר שהם לא מטלפנים, אז הם כן.

8 תגובות

  • לינק לתגובה תרזה איזנברג ראשון, 26 יוני 2016 15:39 נשלח על ידי תרזה איזנברג

    אוי כמה צחקתי!!!! ירדו לי דמעות.

  • לינק לתגובה יוסיע שדה ראשון, 01 מאי 2016 17:02 נשלח על ידי יוסיע שדה

    כמה נפלא שאפשר להתרפק על העבר, ולגלות שהוא היה מצחיק פסטוראלי.

  • לינק לתגובה פיני חמישי, 28 אפריל 2016 13:24 נשלח על ידי פיני

    על פי ההבדל בין כזב לסתם שקר או בדיחה.
    ברור איך תסווג את כל הסיפורים המתחילים ב:
    "במוצאי שבת פרשת ויאמר, ציווה מורינו הבעל שם טוב לעגלון לרתום את סוסו ו..."

  • לינק לתגובה זקן עצוב רביעי, 27 אפריל 2016 18:04 נשלח על ידי זקן עצוב

    זה היה כל כך מצחיק פעם

  • לינק לתגובה עדנה דשבסקי רביעי, 27 אפריל 2016 13:06 נשלח על ידי עדנה דשבסקי

    שוב העלית לי באוב נשכחות. במשך שנים רבות קיבלנו בדואר את עתון במחנה, כיוון שאחותי היתה קצינה בקבע. וגם בשנים שנשלחה כקצינה לאפריקה העיתון הגיע לביתנו ורק אבי ואני אהבנו לקרוא בו. אני אהבתי את ילקוט הכזבים והאיורים שלך כעת מתוודעים אלי מחדש, אז לא ידעתי מי זה דני קרמן. אגב, בין הבדיחות שנשלחו מעת לעת היה חתום משה בוכבינדר. לימים הוא היה המפקד שלי במדור הפסיכוטכני של צה''ל.... עולם קטן, אבל נחמד.

  • לינק לתגובה אפרת רביעי, 27 אפריל 2016 10:01 נשלח על ידי אפרת

    כמה נחת!
    מזה שיש לנו כזה צבא מקצועי ומפואר
    מזה שקוראים אותך בקוריאה ואוהבים שאתה ילדה
    מזה שאתה גר במאפו 12 דני לא להתקשר

    וגם רואים את השפעת המדיה הדיגיטלית על האמן,לא רק שכשהוצאת את הספר ב1989 בדיוק היתה לך מכונת צילום,אלא גם את זה שבשנת 2016 ידעת לגזור [לא ישר] להדביק[גם לא ישר] על נייר לאקוורל שעליו ציירת [מאד יפה] את האיורים,לצלם[או שזה לא אתה מצלם] להעביר למחשב[גם לא אתה],לסרוק,לגרור,לפתוח,להשתשמש בכל המילים האלה של הפעלים האלה שאין לי מושג מה הם אומרים.
    תודה,דני!

  • לינק לתגובה יצחק רביעי, 27 אפריל 2016 10:00 נשלח על ידי יצחק

    מרדוך שזרק את הלוקס ולא חיסל את אחותו כי ההורים אהבו אותה יותר מידי, חי בערוב ימיו באושר רב באפריקה וגם חגג את יום העצמאות על שולחן החגיגה השנתית של סטף וורטהיימר, במסגרת האחווה בין הקצין הטכני של חטיבת הראל לקצין הטכני של "יפתח"

  • לינק לתגובה motior רביעי, 27 אפריל 2016 09:09 נשלח על ידי motior

    קיבלתי את הספר הזה מתנה מהצבא או מהאגודה למען החייל בשירותי הסדיר לפני שנים רבות. הוא מצוין :-)
    ו"אוהב שאני הילדה" זה ספר על טרנסג'נדר?

כתוב תגובה

* - שדה חובה