היחיד והעדר. או: בהשתתפות פול ניומן, יוסי בנאי ואחרים...

אצל שחקני קולנוע או תיאטרון, ההבדל בין מצב שבו שמם מופיע על כרזת המופע לבין מצב שבו הם אחד מה"ואחרים..." הוא כמו ההבדל בין חיים טובים למוות גרוע.
באחד הספרים של ארל סטנלי גרדנר, כשאשר שואל פרי מייסון את פול דרייק אודות מישהו שדרייק נתבקש לחקור עליו, משיב לו דרייק: "אם אתה שם אותו בקבוצה של שלושה אנשים, הוא נבלע בהמון".
ברשימה מאייר אוהב ילדים? ניסיתי להסביר שברוב הספרים, ילדים מאוירים הופכים להיות סטריאוטיפים שאין להם שום ייחוד, בעיקר דווקא ילדים שהם גיבורי הספרים.
האם זה בגלל שהמאיירים רוצים שהילדים הקוראים יוכלו להזדהות בקלות עם הגיבור? האם זה בגלל שזה מה שרוצים המחברים? העורכים?
אם לא כתוב בטקסט במפורש שמדובר בילד מכוער, אז באיור כמעט תמיד הילד יהיה יפה.
ברשימה הזאת אני מבקש לעמוד על הייחוד שיש לכל אדם באיור, מתי יש לו זהות ברורה ומתי הוא הופך באיור למקבילה של "ואחרים" בכרזת התיאטרון.
אם תרצו, נושא הרשימה הזאת הוא: איך אני (במקרה הזה) מרגיש כשאני מצייר את דמותו של גיבור הספר, לעומת איך אני מרגיש כשאני מצייר את דמותו של סטטיסט מקרי כלשהו (הרי גם הוא מישהו, לא?)
יש מאיירים שאינם מאמינים בדבר הזה שנקרא רקע.
הקריקטוריסט הצ'כי המצוין יז'י סליבה מתרכז רק בעיקר, וכמעט שאין אצלו רקע באיורים:

01

הרי היה אפשר להניח שיש שם גם עוד דברים ברקע, או עוד אנשים. למשל ככה:

02

אבל במקרה שלו, הראש של סליבה עובד כמו תוכנת פוטושופ שמעלימה את הפרטים הלא חשובים, כדי להדגיש את העיקר. אני מכנה מאיירים כאלה "מאיירים פָּסָלים" (ודאי שמתם לב שלפְּסָלים ברוב המקרים אין רקע).
אתם יכולים להשוות את זה לכל סוג של יצירה ותראו שיש מי שמאמינים רק בחזית ויש מי שמשתפים באופן פעיל או פחות פעיל גם את הרקע, כולל סקרנים מזדמנים. היחס לרקע או לסביבה קשור בין השאר למטרת האיור. באיור רעיוני, כמו האיורים של סליבה, שאינו איור לעלילה או לסיפור, המאייר בדרך כלל לא מתייחס לסביבה. זאת בניגוד לאיור ספרותי, שעוסק בסיטואציות.
את האיור הבא, הכנתי לרשימה של רות בונדי ב"דבר השבוע" בנושא הומור:

03

ניסיתי כמובן לתת ביטוי לאנשים מסוימים, בדרך כלל כאלה שמתפרנסים מהומור, שמרגישים צורך להצחיק בכל רגע, מה שנקרא מצחיקים כפייתיים.
במקרה הזה הרקע, דהיינו הקהל, הוא חלק מהעניין. הוא נחוץ כדי להדגיש את האפטיות של השומעים.
הנה שוב האיור הזה שבו הדגשתי וסימנתי באותיות כמה פרטים כדי שאוכל להתייחס אליהם:

04

את A ציירתי בדמותי. סתם צורך כזה שיש ליוצרים לפעמים להכניס את עצמם. כמו אצל קרמן, אצל היצ'קוק וגם אצל חיים באר לפעמים.
אבל מה קורה שם למעלה, בשורות הזולות (B)?
הרי לא מתוך עצלות ציירתי אותן ככה.
בקלות, בעוד כמה דקות של עבודה, הייתי יכול לצייר את זה ככה, כלומר לתת ממש פרצוף לכל אחד:

05

אבל מה היה קורה אז?
המתבונן היה רואה תמונה שלמה, בלי "וכו'" ובלי "אחרים", גודלו של הקהל היה ברור. היה אפשר אפילו לספור את האנשים.
המשמעות של B היא: יש עוד ומדובר במספר לא מוגדר של אנשים.
אלא שכאן אני מגיע לאחד הדברים המשמעותיים ביותר בתהליך העבודה.
האם C ו-D למשל צוירו כשהבטן והיד שלי הן באותו מתח (או באותו שחרור אם תרצו) כמו E או F? ובכלל, כשאתה מצייר את הפרטים הפחות חשובים, האם אתה פחות מרוכז (בהנחה שבכלל נחוץ ריכוז, או חוסר ריכוז, ליצירה) מאשר כשאתה מצייר את החיוך של הגיבור?
כמעט מתחייב להראות כאן דוגמאות של הקריקטוריסט הנפלא אלבר דיבו, שההמון שהוא מצייר הוא סימן ההיכר של האיורים המורכבים שלו. הנה זה למשל:

06

ברוב האיורים ההמוניים שלו לא משתמש דיבו במושג וכו'.
בניגוד לדוגמה הזאת, שהיא חריגה אצלו:

07

בדרך כלל אחרון הפרטים בהמון מקבל אצלו תשומת לב דומה לפרטים שבחזית.

08

למשל האיש הזה שזכה פה להגדלה ולתשומת לב:

09

כמו בקולנוע גם באיור יש גיבורים, גיבורי משנה וסטטיסטים.
ברשימה שהעליתי באפריל 2013 דיברתי על גיבורי משנה ועל כך שכמעט תמיד אנחנו, המאיירים, מעדיפים אותם על פני הגיבורים הראשיים.
ברשימה הזאת הבאתי כמה דוגמאות של סטטיסטים ואיך מאיירים שונים מתייחסים אליהם. (ההבדל, מבחינת המאייר, בין "גיבור משנה" ל"סטטיסט" הוא ש"גיבור משנה" מוזכר בטקסט, וסטטיסט הוא, כמעט תמיד, תוספת של המאייר).
בספר "אמיל והבלשים" אייר ולטר טרייר את התהלוכה שנוצרה בעיר כאשר הילדים מלווים את השוטר שמוביל את גרונדיס הגנב למשטרה.
קסטנר כותב, ובעברית זאת שורה ממש מתחת לאיור, שהיו שם כתשעים או מאה ילדים:

10

אני זוכר שעוד כשהייתי ילד ולמדתי לספור, ספרתי מיד כמה ילדים יש באיור הזה וגיליתי שיש שם בדיוק 55 ילדים וזה כולל את העיגולים האלה בקצה העליון של התהלוכה.

11

אבל הקורא, מקבל תחושה של כ-100 ילדים וזה קצת בגלל העיגולים האלה בסוף השיירה, שהם כבר ה"וכו'" או ה"ועוד".
כשאנחנו מתבוננים באיורי הצבע בספרים לקטנים ולפעוטות, או טף, או מה שתרצו, שם מסתבר ממעטים המאיירים להוסיף דמויות "לא רלוונטיות". בין השאר מפני שבאיורים בשטחים מוגדרים לפעמים גם במחשב, די קשה להשתמש בחופש כדי להראות שיש בסביבה עוד משהו חוץ מהעלילה העיקרית, וכמובן שאינני נכנס כעת לתחום הפסיכולוגי ולתפיסות האומרות שאסור מאוד להעמיס על ילדים קטנים, ועוד דברי הבאי שאני לא מבין בהם.
באחד מספרי הילדים הנפלאים של כל הזמנים, מדלן של במלמנס, מכניס המחבר (שיש לזכור שהוא היה קודם כל צייר) כמה אנשים שרק מספקים אווירה ואין בהם כדי לקדם או להדגיש את העלילה.
בציור הזה:

12

והנה עוד כמה פריזאים מקריים ממדלן:

13

המאייר הקנדי המצוין פייר פראט משתמש במגוון טכניקות מקוריות שמשפיעות על עיצוב הדמויות שלו.
בספר שלו בעקבות הכובע הוא מצליח לתת ביטוי ציורי נפלא לקבוצת אנשים מקרית באוטובוס (או ברכבת) ולמרות שאיש מהם לא מוזכר בטקסט, תוכלו לראות שכל אחד מהם הוא "מישהו":

14

כולל הנזירות האלה:

15

או היהודי הזה:

16

תקדישו לו קצת זמן, לפראט, הוא שווה את זה.
עוד מאייר שאני אוהב הוא רוז'ה דיבואזן, מאייר וסופר שוויצרי אמריקאי שגם הוא, כמו במלמנס בן תקופתו, מושפע מהציור הפוביסטי ואוהב את מה שמכנים "האיש הקטן".
בספר המצוין שלו האריה המאושר:

17

הוא נהנה לצייר את האנשים שבורחים מהאריה, כולל תזמורת צבאית:

18

הדגש שלו בכל המקרים הוא על תנועה, כי הדמויות שלו, במקרה הזה, אם להודות על האמת (ואני ממש אוהב אותו), הן סטריאוטיפיות.

19

דיבואזן נולד בשנת 1900 ומת ב 1980, וכתב וצייר ספרים רבים על חיות. הנה קטע איור מהספר שלו ורוניקה, על היפופוטמית שרוצה לעזוב את הביצות ולהגיע לעיר:

20

אפשר להיווכח כאן במגע האופייני של דיבואזן שלא משלים קווי רישום, כמו גם כאן:

21

כעת אני לוקח אתכם עוד יותר רחוק בהיסטוריה של האיור, למאייר הענק ויליאם הית רובינסון. אמנם הדוגמאות שאביא כאן הן לאו דווקא מספרים (כלומר דמויות שמופיעות בטקסט), אלא מאיורי המכונות המפורסמים שלו ורוב הדמויות אינן קהל מקרי או סטטיסטים, אלא מעין בורג נחוץ במכונה שלו. במקרה זה מדובר במפעל לייצור חצאיות סקוטיות אבל כמעט כל דמות פה היא מחקר פסיכולוגי וחזותי.
כמו הפועלים באיור הזה:

22

שהגדלתי כמה מהם:

23

**איך קרה שעדיין לא הקדשתי לרובינסון רשימה נפרדת?**

כל המאיירים האנגלים, ולא רק הם, הושפעו מהתפיסה החזותית של ויליאם הוגארת, שהפרטים אצלו חשובים יותר מהסך הכול.
אבל כדי לא להאריך וכדי לסיים בגדול מכולם, אני מזמין אתכם לבדוק איך מביים טומי אונגרר את הסטטיסטים שלו.
במובן זה אונגרר הוא אולי המאייר המעניין ביותר.
כל שבע הדמויות הבאות לקוחות מאיור אחד של אונגרר מהספר החיה של מר ראסין:

24

25

26

27

28

29

אף אחת מהן לא נזכרת בטקסט.
והנה עוד כמה דמויות מקריות שלו מאיורים אחרים מאותו ספר:

30

31

32

33

34

35

8 תגובות

  • לינק לתגובה תרזה איזנברג שני, 29 אוגוסט 2016 15:59 נשלח על ידי תרזה איזנברג

    נפלא נפלא נפלא

  • לינק לתגובה זקן עצוב חמישי, 07 יולי 2016 19:30 נשלח על ידי זקן עצוב

    וגם סידרת הכרזות של מישל קישקה

  • לינק לתגובה עדנה דשבסקי שני, 04 יולי 2016 21:21 נשלח על ידי עדנה דשבסקי

    תודה לך דני, שהבאת הפעם ברשומה את הרקע לחזית ואת הדמות לא קיפחת.
    עולם עצום של ידע יש לך על גבך.

  • לינק לתגובה אפרת שני, 04 יולי 2016 14:50 נשלח על ידי אפרת

    1- תתקשר לחבר שלך יז'י,יש לו היום יומולדת.
    2- מאד יפה לצייר "וכו".גם לנגן את זה,ולמשוך סופים של משפטים ולכתוב שלוש נקודות....
    3- הפראט הזה,ראיתי את הרישומים שלו באקוורל באתר שלו,יש שם אחד עם שני עצים ,הימני כהה,רואים רק גזעים שלהם.זהו,אני רק אניח את זה כאן.חפש לבד.

  • לינק לתגובה אפרת (אחרת) ראשון, 03 יולי 2016 12:47 נשלח על ידי אפרת (אחרת)

    נפלא!

  • לינק לתגובה Motior ראשון, 03 יולי 2016 06:56 נשלח על ידי Motior

    מצוין!
    נהניתי מהרשומה וכעת אני מחכה לרשומה על רובינסון :-)

  • לינק לתגובה אדיבה שבת, 02 יולי 2016 22:55 נשלח על ידי אדיבה

    עוד פינוק מראשו היצירתי של דני קרמן
    תודה איש יקר שופע טוב ומעמיק רק טוב
    אהבתי כל כך

  • לינק לתגובה יוסי שדה שבת, 02 יולי 2016 22:28 נשלח על ידי יוסי שדה

    איזה ארץ ניפלאה יש לנו עם דני קרמן.

כתוב תגובה

* - שדה חובה