ציירים כמאיירים

גם אם כיום - כאשר האיור והציור חדלו להיות אויבים כפי שזה היה לפני כמה עשרות שנים - עדיין מדובר לדעתי בשני עיסוקים שונים.
אבל ממש כמו שיש מאיירים רבים שמדי פעם גם "מציירים", כך קורה שיש ציירים שמדי פעם מאיירים. לפעמים זה בעיתונים, בעיקר כשחשוב להם להביע בציור דעות פוליטיות.
ברשימה הזאת אנסה להתייחס לציירים שמאיירים ספרים.
למשל די הופתעתי כשהתברר לי שפיקאסו צייר בחייו כ-34 אלף איורים!
מה מניע ציירים לפנות לאיור?
חשוב להבין שאין דומה מקרה של אמן ידוע כמו פיקאסו - שבשיא תהילתו התחבר לטקסט קלאסי כמו ליזיסטראטה והכין לו איורים שאמנם יוצאים בספר - לדינאמיקה הרגילה של מאייר מן השורה שמאייר טקסט שנכתב בתקופתו.

01

02

מכמה סיבות: הראשונה היא שאריסטופאנס לא נשאל, לא נתן את הסכמתו ולא הביע את דעתו על האיורים. סיבה שנייה היא שפיקאסו לא עמד בשום דיאלוג (כך לפחות זה נראה) או דרישות מצד המו"ל. אדרבה, כל מו"ל היה קופץ משמחה לו פיקאסו היה מציע לו לאייר כל טקסט קלאסי. מה שקורה במקרה כזה הוא שפיקאסו מחליט (כמו ציירים רבים אחרים) לעשות רישומים בנושא מסוים, במקרה זה ליזיסטראטה, או מטמורפוזיס של אובידיוס, ואז הוא אומר לעצמו: "אם כבר יש רישומים למה שלא נוציא ספר?" וככה כולנו יוצאים נשכרים.
בהזדמנות קרובה אעלה לאתר רשומה על פיקאסו כמאייר ספרים. לכן אני לא מתכוון להביא כאן מידע על הספרים הרבים שאייר. הנה עוד שני איורים נפלאים שלו שקשה אולי לזהות בהם את סגנונו.
מדובר בשניים מתוך 31 החיות שצייר להיסטוריה של הטבע של דה בופון.
הנה השור והתרנגולת:

03

04

המזמין שלו, סוחר האמנות הידוע אמברוז ויליאר, נתן לו יד חופשית לחלוטין ולא דרש שיהיה שום קשר לטקסט של דה בופון.
וכאן יש לי העונג להביא ארבע חיות שצייר אבנר כץ בקרנבל החיות, ספר שיצא לאחרונה כספר אמן בהוצאת סדנת ההדפס ירושלים. את הטקסט כתב ירון לונדון.
זה ציור של פרא:

05

והנה האריה:

055

זה הפיל:

06

וזה החמור:

066

מדובר בהדפסים שנעשו בסדנת ההדפס בירושלים.
יש ציירים רבים שבשיא הצלחתם מחברים את עצמם בתודעת הציבור עם טקסטים שאין עליהם ויכוח. זה מה שקרה למשל, כשמארק שאגאל צייר את נביאי התנ"ך:

07

08

או אפילו את משלי לה פונטיין:

09

יש לי הרגשה שהעורב והשועל הם מכתריאליבקה.
גם כשהוא מאייר את נפשות מתות הוא רוכב על סוס מנצח:

10

11

אוגוסט רודן למשל, הכין גם פסלים רבים בנושאים קלאסיים יווניים או רומיים, וכשהוא הכין רישומים הם יצאו כאיורים בספר. למשל האיור הזה לכתבי אובידיוס:

12

באיורים שהכין פול קליי לקנדיד של וולטייר אפשר להבחין בתפיסה שונה מעט.
לכאורה גם כאן יש טקסט שנכתב 150 שנה לפני שקליי מחליט לאייר אותו, והוא כבר קיבל מעמד של "קלאסי". אבל אם להאמין לקליי, כשהטקסט הגרמני מגיע לידיו הוא משנה את חייו. קליי מרגיש צורך לתת לו ביטוי באיור, מכין לשם כך סקיצות רבות ומחפש סגנון או קו שיהלום את תחושותיו.
קליי הוא מחפש ויזואלי סדרתי, ובעניין זה אפשר לכנותו מדען.
הרישומים לקנדיד הם ייחודיים אצלו:

13

14

15

קומבינציה נוספת בין טקסטים לציירים/מאיירים היא החיבור המוכר שבין ציירים למשוררים או פילוסופים.
שני משוררים הוגים, שציירים הרבו לצייר להם, הם מלרמה וגיום אפולינר.
בחלק מהמקרים מדובר אפילו בידידות, כמו בין מלרמה ואדואר מאנה, שצייר לו את אחר הצהריים של פאון:

16

17

או בין ראול דופי לאפולינר:

18

19

כשמדובר ביחסים בין סופר לצייר שחיים באותה תקופה, הדוגמה המובהקת שמרבים להזכיר אותה היא האיורים שעשה דלקרואה לפאוסט של גתה.
דלקרואה היה בן 25 כשאמר לעצמו: "למה לא לנצל את הספרים הטובים?" גתה היה בן 74. השניים לא נפגשו מעולם, אבל גתה לא רק שאהב מאוד את הליטוגרפיות של דלקרואה, הוא אפילו אמר לחברים שדלקרואה הפתיע אותו: "הוא מכריח אותי לחשוב מחדש על הסיטואציות שהמצאתי":

20

21

כאן אני חייב להתערב ולהביע את דעתי כמאייר.
הלוואי שכל הסופרים שאני מאייר להם יגיבו כפי שהגיב גתה למאייר הצעיר ממנו ב-50 שנה.
דלקרואה, כפי שיודע כל מי שמתעניין קצת בציור, הוא מאייר בנשמתו. חלקים מההיסטוריה הצרפתית אנחנו מכירים בזכות הציורים שלו, וגם אם אין לו מקום בין מקדמי האמנות, הוא מתפקד כבמאי קולנוע ריאליסטי משובח.
רוב הסופרים נרתעים כשהם רואים שהמילים שלהם הפכו לדמויות, רהיטים, וילונות וכו'.
דלקרואה, כמו שתגיד כל גננת, "לא משאיר שום דבר לדמיון", ודווקא זה מה שמעורר את דמיונו של גתה.
והנה עוד שני איורים מתוך פאוסט, כולל סקיצה של הרכיבה של פאוסט ומפיסטופולס:

22

23

מכאן אני עובר מיד לדוגמה הכמעט הפוכה לכל מה שהבאתי לעיל, ואני מתכוון לאנדי וורהול כמאייר.

24

המודל שאני מביא כאן שונה מהשאר, כי מדובר באמן שאז עדיין לא קנה לו שם בעולם האמנות, איש צעיר שהתפרנס מעיצוב גרפי ואיור, ולכן הטקסטים שאותם אייר הם לא מה שנקרא קלאסיקה. למשל ספר הילדים הידוע ביותר, התרנגולת האדומה הקטנה:

25

26

27

בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 צייר וורהול ספרים רבים. הנה כמה איורים שלו מספרי ילדים:

28

29

30

31

32

33

34

35

אני לא יודע אם מוצאו הסלובקי של וורהול מביא אותו מיד לאיורים של לאדא וצ'אפק, אבל אין לי ספק שוורהול הכיר אותם היטב. הנה שני איורים של יוזף צ'אפק (האח של קארל):

36

366

אין לי ספק שהילד הזה של וורהול:

37

...מהספר של משחקי הקלפים:

38

...מזכיר במשהו את אמיל של טרייר:

39

*

בשנת 1935, 13 שנים לאחר שהספר יוליסס של ג'יימס ג'ויס ראה אור, פנה מו"ל אמריקאי בשם מק-קי לאנרי מאטיס וביקש ממנו שיצייר לו איורים, ואף שלח לו תרגום לצרפתית של הספר. מאטיס בן ה-70, שהיה אמן עסוק מאוד, לא טרח לקרוא את הספר. "אה", אמר לעצמו, "אני הרי מכיר את סיפור יוליסס והאודיסיאה". תמורת 5000 הדולרים שמק-קי שילם לו הוא צייר 26 רישומים ליצירה של הומרוס.

40

41

הספר יצא אצל מק-קי במהדורה מיוחדת עם הרישומים של מאטיס. אם אתם שואלים אותי זה קרה כי גם מק-קי לא קרא את הספר. או שמא מק-קי, שידע את הקשר בין יוליסס של ג'ויס לאודיסיאה, חשב שיש פה אינטרפרטציה מעניינת. אין הרבה עדויות על איך שג'ויס הגיב, פרט לזה שמאטיס חתם על 1500 ספרים וג'ויס רק על 250. הספרים החתומים נמכרים עד היום בסכומים גבוהים.
ופרט לספרים נמכרים עד היום הדפסים חתומים ולא חתומים של הרישומים האלה.
כאן אולי המקום להסביר שאצל חלק מהציירים (פיקאסו למשל), התמריץ לאייר ספרים הוא בדיוק זה - כלומר, סוג של פרסום לאיורים שיימכרו אחר כך כהדפסים חתומים.

*
ישנן עוד דוגמאות רבות. בעתיד אשתדל להביא עוד מהן.

6 תגובות

  • לינק לתגובה עדנה דשבסקי רביעי, 10 אוגוסט 2016 22:58 נשלח על ידי עדנה דשבסקי

    הרשומה הזו המרתקת בנויה כהרצאת מבוא ללימודי איור בבצלאל. עונג צרוף ומשובב עיניים.
    קסמו לי איוריו של פיקסו. מנחשת שהם נעשו בצעירותו. איזה שפע של ידע נמסך בקלילות מתוך כל רשומה. פשוט נפלא!!!

  • לינק לתגובה אדיבה רביעי, 10 אוגוסט 2016 10:15 נשלח על ידי אדיבה

    אושר עושר ואושר
    תודה לך דני היקר, אמן התוכן והצורה
    ואם כבר
    תעלו למוזיאון ישראל בירושלים, לתערוכה של פיקאסו ובעיקר הכירו את הרישומים שלו.

  • לינק לתגובה יוסי שדה רביעי, 10 אוגוסט 2016 08:54 נשלח על ידי יוסי שדה

    איזה ים של ידע חבוק באישיותו של דני, והוא מחלק איתנו מידי פעם, טיפה, אולי כפית, מהים הענק הזה. אשרינו.
    ההבדל בין איור לציור הוא בעיני המתבונן. מרגע שיצא הדבר לאויר העולם, השופט הוא כל אחד, ודעתו של היוצר אינה מחייבת עוד.

  • לינק לתגובה Motior רביעי, 10 אוגוסט 2016 06:52 נשלח על ידי Motior

    האיורים של קליי באמת מאוד יחודיים והסיפור של מאטיס ויוליסס משעשע.
    הכי הפתיעו אותי האיורים של וורהול... תודה על ההעשרה

  • לינק לתגובה אפרת שלישי, 09 אוגוסט 2016 19:41 נשלח על ידי אפרת

    כרגיל מאיר עיניים ומרחיב אופקים.לא הייתי מעלה על דעתי שאלה איורים של דלקרוא .בציורים שלו עושים אפילו שימוש עכשיו,להקת פופ ידועה [בקרב הנוער] "קולדפליי,השתמשה ב"חירות מובילה את העם,לאלבום ישן שלהם,שנקרא "ויוה לה וידה".זה סוג של חידת היגיון למצוא קשר בין אלבומים מוזיקליים ,לחן,מילים,קונספט,לבין מה שרואים על העטיפה.כמו באיור.
    גם לא הייתי מנחשת שאנדי וורהול אייר מה שהבאת פה.
    ובעניין מאטיס מאייר את ג'יימס ג'ויס,זה מוכיח כנראה המון דברים.בין היתר שכשרוכשים מעמד ,כבוד,עצמה וביטחון,הולכת עם זה גם זחיחות.אולי זה מה שקרה פה.
    והאיורים של אבנר כץ הכי טובים.

  • לינק לתגובה זקן עצוב שלישי, 09 אוגוסט 2016 19:27 נשלח על ידי זקן עצוב

    אנחנו מכירים הרבה שנים ושוחחנו על כך ועד היום אני לא מבין את ההבדל האיכותי בין איור לציור. למשל פיקאסו, אבנר כץ, מרק שאגל, דלקרואה, אנדי וורהל, נחום גוטמן וגם אתה.
    שתסביר?

כתוב תגובה

* - שדה חובה