ההבלים שהתגלגלו מיריד ליריד

אם מישהו יבחר לחשוב שהסיבה שאני מעלה את הרשימה הזאת היא בגלל מה שקורה כאן ועכשיו, טוב יעשה אם ינטוש את הקריאה כבר עכשיו ויעבור לחדשות או לאיזו סדרת ריאליטי.
צמד המילים יריד ההבלים (Vanity Fair), שדוברי האנגלית אוהבים כל כך, הגיע לתודעת קוראי האנגלית בשנת 1678 כאשר ג'ון בניאן כתב את מסעות הצליין.

01

זהו אחד הספרים המצליחים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית, שהיום מעטים בכלל זוכרים אותו ומעטים אם בכלל קוראים אותו.
יריד ההבלים - במחסני המוח של רוב הקוראים, שולח אותנו קודם כל לספר בשם זה של ויליאם מייקפיס תאקרי, ספר שעלילתו מתרחשת אמנם בתקופה הג'ורג'יאנית ובמלחמות נפוליאון, אבל ראה אור בהמשכים בין השנים 1847 - 1848, כ-11 שנים לאחר מועדון הפיקוויקים של דיקנס.

 022

דיקנס ותאקרי היו באופן טבעי מתחרים, וכשיצא לאור ספרו השני של תאקרי, פנדניס, הקפיד תאקרי שהחוברות בהן הודפס הסיפור יהיו בצבע צהוב בולט, להבדיל מדייוויד קופרפילד שהיה בצבע טורקיז.

02

כמה מילים על היחסים בין דיקנס לתאקרי, שניהם בני אותו גיל.

05

דיקנס כבר היה סופר ידוע שזכה לתהילה ב"מועדון הפיקוויקים" ואילו תאקרי לא היה מוכר כל כך, בעיקר כי כל מה שכתב לפני "יריד ההבלים", ראה אור בשמות עט.
כשדיקנס איבד את המאייר המקורי של הפיקוויקים שהתאבד, בשלב הראשון הציעו לו את תאקרי כמאייר שותף. השותפות הזאת לא התקיימה, אבל השניים הפכו לידידים. זאת למרות שלכל אחד מהם היה מה להגיד על כל מה שהשני כתב.
מסחרית דיקנס הצליח יותר. לעומת זאת אצל המבקרים לפעמים היה יתרון קטן דווקא לתאקרי.. אבל כאשר דיקנס נפרד מאשתו והתאהב בשחקנית הצעירה אלן טרנן (אל תחמיצו את הסרט הנפלא "האישה הנעלמת"), חרד לשמו הטוב והתברר לו שתאקרי מפיץ פה ושם רכילות על העניין - היריבות הרדומה הפכה כמעט למלחמה. דיקנס עצמו לא רצה לזהם את ידיו ועטו, ומי שהתקיף את תאקרי היה העיתונאי והסופר אדמונד ייטס (לא לבלבל עם המשורר האירי ויליאם באטלר ייטס) שכאן אפשר לראות את הקריקטורה שלו מה-Vanity Fair:

06

הפעם לא מדובר בספר של תאקרי, אלא בעיתון בריטי שפרסם בין השאר עשרות קריקטורות מצוינות, שמיד ארחיב עליהן.
כתב העת הראשון בשם Vanity Fair היה דווקא מגזין אמריקאי הומוריסטי, שיצא לאור בין השנים 1859-1863 ושאל את שמו מהספר של תאקרי.
בשנת 1868 החל לראות אור באנגליה שבועון חברתי ספרותי בשם זה, שיצא לאור עד 1914.

07

למרות שאת רוב החומר כתב העורך תומס גיבסון באולס, פה ושם השתתפו גם אחרים, ביניהם לואיס קרול ופ. ג'. וודהאוס. אבל הסיבה העיקרית שבגללה זוכרים את כתב העת הזה היא הקריקטורות של אנשי שם מהתקופות הוויקטוריאנית והאדוארדיאנית.
בואו למסע קצר בין המאיירים הבולטים של ה-Vanity Fair.


קארלו פלגריני
הכינוי שלו היה APE, באיטלקית: דבורה.
פלגריני היה הקריקטוריסט הראשי של Vanity Fair במשך 20 שנה, מ 1869 ועד מותו ב-1889.
הוא נולד בסיציליה, הגיע לאנגליה בגיל 25, ולפי סיפוריו היה חסר בית וישן ברחובות. מי שהכיר אותו ושמע את סיפוריו על הימים בהם נלחם לצד גריבלדי, ידע שלא חייבים להאמין לכל דבר שסיפר על עצמו. זה כנראה שירת אותו יפה מאוד כשצייר.
הציור הראשון שצייר ל-Vanity Fair היה של בנג'מין ד'יזראלי:

08

זה היה הדפס האבן הצבעוני הראשון שהודפס בכתב עת באנגליה.
ההצלחה של פלגריני הייתה עצומה. ההדפסים שלו נתלו בכל מקום: בפאבים, בחנויות, בבנקים ובמשרדים. הנה כמה קריקטורות שלו.
למשל קריקטורה בה צייר את אוסקר ויילד:

09

והנה עוד שלוש דמויות אופייניות:

10

12

הקריקטורות שלו ומאוחר יותר של לסלי וורד היו "הפנים של אנגליה" אבל הניסיונות שלו מאוחר יותר לצייר גם פורטרטים ריאליסטים בהזמנה היו כישלון. הנה פלגריני כפי שצייר אותו אדגר דגה, אותו העריץ:

13

יום אחד יגלו אנשי הקולנוע איזה גיבור נפלא וצבעוני יש להם, הומוסקסואל חבוי עם אנגלית רצוצה שכאשר הוזמן לארוחות בבתי אצילים היה מביא איתו צלחת פסטה, ונהג לישון כשסיגר בפיו.


לסלי וורד
אחרי פלגריני הפך לסלי וורד להיות הקריקטוריסט הראשי של ה-Vanity Fair של ראשית הדרך. הוא חתם בשם העט SFY והיום, כשמתייחסים להדפסים של הדמויות הידועות מבית ה- Vanity Fair קוראים להם "הקריקטורות של ספיי" גם כשהם לא של וורד. למרות שהדמויות והקריקטורות של וורד יש בהן קצת יותר הגזמה גרוטסקית מאשר באלה של פלגריני, ההגזמה היתה מינימלית ואם נשווה אותו לקריקטוריסט בן זמננו, נניח למשל ג'ראלד סקארף, אפשר להגיד שהוא כמעט ריאליסט. הנה פורטרט עצמי שלו:

14

אבל זה מה שהם אהבו האנגלים אז, הגזמה זהירה ומסר שבא לידי ביטוי בעיקר בעמידה ובלבוש ולפעמים גם קצת בהבעה. זה התאים לאנדרסטייטמנט שלהם (העיקר שלא יהיה וולגרי). בשנת 1918 הוענק לו תואר "סר" ונאמר שם שוורד הוא הראי המדויק של התקופה. וזה נכון, שכן בין ציוריו אין למצוא עניים ושיכורים כמו אצל קרוקשנאק למשל.
הנה כמה מהקריקטורות של ספיי:

15

זהו^ הלורד ארל גריי שאנחנו מכירים מהתה האנגלי.

16

וזהו^ מארק טוויין. כמעט לא קריקטורה.


מאייר זר אחר שצייר כמה קריקטורות היה ג'יימס טיסו. טיסו היה צרפתי אבל בתקופה מסוימת של חייו חי בלונדון ותרם ל-Vanity Fair כמה קריקטורות.
הנה פורטרט עצמי שלו:

17

והנה הוא כפי שצייר אותו דגה:

18

והנה מתיו ארנולד שצייר טיסו:

19

והנה דרווין שלו:

20

גם טיסו כמעט שלא הגזים והקריקטורות שלו הן למעשה יותר פורטרטים. אצל הצרפתים נחשב טיסו כאמן ציורי האופנה.


עוד איטלקי שעורך ה-Vanity Fair אימץ היה אדריאנו ססיוני. מדובר בצייר ופסל שבאיטליה מוצג במוזיאונים חשובים, אבל במשך שישה חודשים כשהיה בלונדון, אייר כמה קריקטורות ל-Vanity Fair.
אצל ססיוני אפשר להבחין בתופעה מעניינת: כשהוא צייר דמויות אמיתיות גם הוא לא הגזים. הנה למשל וילקי קולינס:

21

אבל כשהוא צייר סתם פוליטיקאי אנונימי העלה את ההגזמה בכמה דרגות:

22

23

 

האמן הבא שאציג לכם זכה לאחרונה לפרסום, שאצל האנגלים חשוב הרבה יותר מאשר פרסומו כאמן. האיש הוא ולטר סיקרְט יליד גרמניה.

24

הבחור הזה, שהיה נצר למשפחת ציירים, התחיל את דרכו כשחקן. כשהיה בן 21 התחיל ללמוד ציור. הוא היה שוליה של ויסלר והסתובב הרבה בצרפת ובוונציה. סיקרט קיים יחסים אמנותיים ואחרים עם נשים שעסקו בזנות (אני מציין זאת כרמז לפרסום המאוחר שלו). סיקרט תרם פורטרטים רבים ל-Vanity Fair. הנה למשל ישראל זנגוויל עוזרו האנגלי של הרצל:

25

והנה מקס בירבוהם, שעליו ארחיב בהמשך:

26

אבל לפני מקס בירבוהם האחד והיחיד, אספר לכם שבשנת 2002 פרסמה סופרת המתח פטרישיה קורנוול ספר בשם דיוקן של רוצח, שבו היא טוענת שסיקרט היה ג'ק המרטש.
גם לפניה טענו הסופרים סטפן נייט וג'יין אוברטון דברים דומים, אבל ג'ק המרטש הוא כל כך חשוב בעיני האנגלים, שמה נחשבים כבר שלושה סופרים...


ומכאן לדמות האחרונה שאני מציג היום, שבעיני חשיבותה לתרבות האנגלית ולתרבות בכלל גדולה משאר הדמויות שלעיל, מלבד תאקרי ודיקנס.
ומדובר כאמור במקס בירבוהם.

27

והנה הוא בפורטרט עצמי עדין יחסית:

28

כקריקטוריסט היה למקס בירבוהם יתרון ענק על כל קודמיו ב-Vanity Fair. הוא לא למד ציור ובורך בהומור נפלא. בשעה שצייר שכח באופן גאוני ממש את קיומם של פרופורציה ואנטומיה. הדבר הראשון שבולט בפרצופו ובאישיותו של המצויר הפך אצלו מיד לצורה.
תראו איך הוא מצייר את אוברי בירדסלי:

28

שבמציאות נראה כך:

29

לא הייתה לו שום החלטה מוקדמת באיזה כלי הוא יצייר, והיד שלו הלכה באופן אוטומטי לכלי שייתן שירות מדויק יותר לצורה. שום קריקטוריסט בזמנו לא הגיע למיידיות מוחלטת בדרך שבה העביר את העיבוד שלו אל הנייר.
לכן היו רבים, בעיקר כאלה שגדלו על הרישום האקדמי, שפשוט לא יכלו לשאת את ה"שרבוטים" שלו:

30

31

32

33

34

בירבוהם היה קריקטוריסט, שדרן רדיו, סופר, מבקר ומסאי, וכששידר ב-BBC בתקופת מלחמת העולם השנייה נאמר עליו שהוא הקול השפוי היחיד שנשמע באירופה". כמו יוצרים רבים שנחשבים למי שמסמנים את התרבות האנגלית רוב חייו חי בירבוהם מחוץ לשדה שלו.
בעניין זה אפשר להזכיר את אדוארד ליר, נואל קוארד, פ. ג'. וודהאוס ורוברט גרייבס.
מלקולם מגריג' שלא אהב את בירבוהם, האשים אותו שהוא יהודי. ובירבוהם ענה "ממש חבל, אבל לא". שתי נשותיו היו יהודיות. ומלקולם מגריג', חייבים לזכור, הפך נוצרי אדוק וביקר בחריפות גם את חבורת מונטי פייתון.
מכיוון שהרשומה התארכה לפתע, אפסיק לספר על בירבוהם כרגע, אבל בהזדמנות אקדיש לו רשומה מיוחדת.

עוד כמה מילים על הספר יריד ההבלים:
בשונה מדיקנס, תאקרי הוא סאטיריקן אמיתי. גם אם יריד ההבלים אינו סאטירה מובהקת, כמעט בכל עמוד בספר מתייחס תאקרי לדמויות קיימות, למקומות, ובמקרים מסוימים גם לדמויות ספרותיות.
כשהוא מקונן, למשל, על נהגי המרכבות הגזעיים שנעלמו הוא כותב: איפה טוני ולר הזקן, הוא עוד חי? טוני ולר, להזכירכם, הוא דמות ממועדון הפיקוויקים של דיקנס:

35

דומה ללורנס סטרן בטריסטראם שנדי גם תאקרי פונה מדי פעם לקוראים, כמו למשל בשורות בהן הוא כותב על בקי - היא רבקה שארפ, גיבורת הספר*

36

הנה ה"מוסרן" שעל הכריכה, כלומר הוא עצמו באיור שלו:

37

כאשר מתנצל תאקרי בפני קוראיו על כך שלא הביא את הנאצות שיצאו מפי הגנרל, הוא אפילו נוקב בשמו של המו"ל שלו:

38

ומשהו על תאקרי המאייר.
כפי שאולי הובן, תאקרי גם אייר את יריד ההבלים, ויש פרשנים שגורסים שכדי להבין היטב את כוונותיו של תאקרי הסופר, יש לשים לב היטב גם למה שמספר תאקרי המאייר.
בסוף הספר מפתה בקי את ג'וס, אחיה חסר הביטחון של אמיליה חברתה, והוא מת ממחלה לא ברורה לאחר שביטח את חייו בסכום גדול לטובת בקי. באחד האיורים לפרק זה מצייר תאקרי את בקי עומדת מאחורי וילון כשהיא מחזיקה בקבוק קטן:

39

(צר לי שאיכות האיור רעה).

וכך מגיעים חוקרים רבים למסקנה שבקי, שבמהלך הסיפור הופכת כל הזמן לרעה יותר, מגיעה לשיאה כשהיא רוצחת את ג'וס, למרות שזה לא כתוב בטקסט.
למי שרוצה להכיר טוב יותר את לונדון ובעיקר את העיר כפי שנחוותה בעידן הוויקטוריאני, אני ממליץ לקרוא (שוב) את יריד ההבלים.
כל הקטעים שצוטטו הם מהספר בתרגומה של אסתר כספי, שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 1987.

40

חבל מאוד שהמו"ל לא שם על העטיפה איור מקורי של תאקרי, אלא עיבוד מכוער במיוחד של איור שלו.

-------------------------------------
* תאקרי לא היה אוהב שאני כותב "גיבורת הספר", שכן הוא נתן ליריד ההבלים את כותרת המשנה: סיפור ללא גיבורים:

41

6 תגובות

  • לינק לתגובה עדנה דשבסקי רביעי, 17 אוגוסט 2016 12:31 נשלח על ידי עדנה דשבסקי

    רשומה מרעננת. שמחתי לפגוש את פלגריני ( לא השחיינית האיטלקייה.. ) ואת ססיוני, כי יש לי כאיטליופילית מכורה חיבה עמוקה לכל מה שנוגע לאיטלקים מוכשרים. אני אבדוק היכן אוכל להשיג את Vanity Fair לתקרי, ואמתין בנחת לרשומה על בירבוהם. היה זה הפעם מתאבן לא רע לבאות.

  • לינק לתגובה אפרת שלישי, 16 אוגוסט 2016 11:42 נשלח על ידי אפרת

    פטרישיה קורנוול אפילו מוסיפה כותרת משנה לספר שלה "דיוקנו של רוצח-ג'ק המרטש"- תיק סגור".
    מי זה מלקולם מגריג'?
    מחכה לרשימה הנפרדת על בירבוהם,למרות שכל דמות שאתה מזכיר פה שווה רשימה נפרדת משלה, בירדסלי,דגה,ויילד,מרק טווין,כולם בעצם.עליו הבטחת אז לו אני מחכה.
    כל רשימה היא כמו בובות מטריושקה רוסיות,אבל במקום שיהיו יותר ויותר קטנות,הן נהיות יותר ויותר גדולות ובכל אחת יש עוד יותר גדולות וככה טובעים בתענוג.
    תודה!

  • לינק לתגובה דבורה שני, 15 אוגוסט 2016 21:51 נשלח על ידי דבורה

    מרתק, מהנה ומעשיר - תודה גדולה

  • לינק לתגובה זקן עצוב שני, 15 אוגוסט 2016 12:50 נשלח על ידי זקן עצוב

    היום אני ממש מתחנף: נופת צופים! תודה דני, האיורים נפלאים בעיני. אני אחפש את יריד ההבלים ואנסה בהזדמנות זו גם לברר אם הביטוי דומה לביטוי הטעון שלנו - מושב ליצים

  • לינק לתגובה מוטי פרידמן שני, 15 אוגוסט 2016 11:10 נשלח על ידי מוטי פרידמן

    הבל הבלים הכל הבל אמר קיין והרים עליו אבן..

  • לינק לתגובה Motior שני, 15 אוגוסט 2016 08:10 נשלח על ידי Motior

    נהדר.
    רשמתי לפניי לקחת את "יריד ההבלים" מהספריה בקרוב (וגם את מועדון הפיקוויקים)

כתוב תגובה

* - שדה חובה