משפטה של ליידי צ'טרלי

ב-20 באוקטובר 1960 נפתח באולם מס' 1 ב"אולד ביילי" משפט שתוצאותיו שינו את פניה התרבותיים של אנגליה, את פני הספרות, ויש גורסים שגם את פני הפורנוגרפיה.
הגיבור המרכזי היה מת כבר 30 שנה, ומדובר בדייוויד הרברט ריצ'ארד לורנס, או בקיצור ד.ה. לורנס.

01

ד.ה. לורנס נולד באיסטווד נוטינגהמשייר בשנת 1885 ומת בפריס בשנת 1930.
פרט ליכולותיו בספרות ובשירה, שאין לי כלים להעריך, הוא הצטיין בעיקר בחוסר יכולת לשבת במקום אחד וכל חייו הקצרים היו מסכת של נסיעות.
כשהיה בן 27 פגש את פרידה פון רייכטהופן, שהייתה נשואה לפרופסור ויקלי שהיה מורה של לורנס.
לפרידה היו שלושה ילדים, והיא עזבה אותם ואת בעלה ונסעה עם לורנס לגרמניה ולמקומות נוספים.

02

על פרידה עצמה ראוי שאכתוב רשומה נפרדת.
ב-1914 חזרו השניים לאנגליה, ולורנס נחשד בריגול בשל דעותיו הפציפיסטיות ובעיקר בגלל מוצאה של פרידה.
ב-1919 עזבו לורנס ופרידה את אנגליה לצמיתות.
כששהו בפירנצה כתב לורנס את "מאהבה של ליידי צ'טרלי". יש כמובן דעה האומרת שפרידה, שהייתה ממוצא אצילי, היא אבטיפוס של הליידי בספר (עוד פרטים לאחר סיפור המשפט).
הספר פורסם אמנם ב-1928, שנתיים לפני מותו, אבל מדובר בגרסה מצונזרת.
רק ב-1960 הוציאה הוצאת פינגווין גרסה מלאה באנגליה.
חמש שנים קודם לכן, תוקן באנגליה החוק של פרסום תועבה. על פי חוק זה החליטה התביעה הציבורית לתבוע את הוצאת פינגווין. האירוניה הייתה שאפילו יוזם החוק, רוי ג'נקינס, חשב שהתביעה היא טיפשית, וחלק גדול מהציבור ומאנשי הספרות היו כמובן נגד.
המשפט ארך שישה ימים.
נציג התביעה, מרווין גריפית' ג'ונס, שלא הכחיש שלורנס הוא סופר חשוב, מנה את המעשים והמילים שלורנס מתאר בספר:

13 פעמים יש תיאור של יחסי מין
המילה FUCK מופיעה בו 30 פעם
המילה CUNT מופיעה בו 14 פעם
המילה BALLS מופיעה בו 13 פעם
המילה SHIT והמילה ARSE מופיעות בו שש פעמים
המילה COCK רק ארבע פעמים.

האנגלים בבית המשפט בטח נורא נהנו מהספירה הזאת.
הסנגוריה הביאה עדים רבים וחשובים וביניהם: הסופר א.מ. פורסטר,

03

הסופרת רבקה וסט,

04

ואפילו את הבישוף של ווליץ' - ג'ון רובינסון.

05

מה שהכריע כנראה את המשפט היה כנראה המשפט הבא שאמר התובע ג'ונס:

אחת הדרכים לבחון את הספר, ולבחון אותו מנקודת ראות הליברלית ביותר, היא לשאול את עצמכם את השאלה, לאחר שקראתם את הספר בתשומת לב, האם תרשו לבנים הצעירים שלכם - ולבנות הצעירות שלכם - מפני שבנות יכולות לקרוא כמו הבנים - לקרוא את הספר. האם זה ספר שתשאירו בביתכם ללא השגחה? האם זה ספר שהייתם רוצים שהאישה שלכם תקרא, או שהמשרתים יקראו?

הדבר המעליב ביותר במשפט הזה היא הפנייה. כלומר התובע פונה אל הגברים . וזה מזכיר לי שברדיו, כבר חודשים רבים אני שומע פרסומת של איזה בית אבות. מישהו שם אומר לנו שיש פתרון מצוין "להורים שלכם". אני למשל כבר מזמן בגיל הזה של "ההורים שלכם" ולמיטב ידיעתי גם זה שמדבר שם הוא בגיל הזה. אבל הפנייה היא לצעירים, שכן הזקנים לא נחשבים, בדיוק כמו הנשים באנגליה של 1960.
המושבעים, שחלק מהם אפילו לא קרא את הספר, ישבו שלוש שעות וחזרו עם ההחלטה "לא אשם".
למרות שאנגליה המשיכה להיות שמרנית עוד איזה עשר שנים - אפשר להגיד עד המצאת הגלולה - המשפט הזה היה סמל לסופה של תקופה שבה המדינה ויסתה את המוסריות האישית בנוסף על ההתנהגות הציבורית.
בארץ, למי שלא זוכר, יש דבר שנקרא "המועצה לביקורת סרטים ומחזות". עד 1991 זאת הייתה צנזורה גם על מחזות, ומאז רק על סרטים.
הנה כמה איורים שעשיתי לכתב העת "קשר" בנושא צנזורה:

06

07

08

09

בשנת 2006 כשהוצאת פינגווין חגגה 70 שנה להיווסדה יצא לאור הספר הצנוע הזה:

10

וכעת עוד כמה דברים על לורנס:

11

(כאן ^ למעלה בקריקטורה של דייוויד לוין).

בין שאר העיסוקים שלו היה לורנס גם צייר. כמובן שגם בציורים שלו היה הרבה עירום.
לורנס עצמו הודה שהוא לא יודע לרשום, "אבל", אמר, "אני יודע לעשות תמונות".
בשנת 1929, שנה לפני מותו, הציגה גלריה וורן בלונדון תערוכה של ציוריו.

12

13

צופים רבים הגיעו אבל הביקורות היו איומות.
המבקר של הדיילי אקספרס כתב: "הקומפוזיציה המכוערת, הצבע ודרך הציור של העבודות הן מגעילות מספיק, אבל הנושא של כמה מהתמונות גרמו לרוב הצופים לסגת בגועל".
והמבקר של הדיילי טלגרף כתב: "לפגוש בחבר, ובעיקר בחברה בגלריה וורן, היה, אם להתבטא בעדינות, מביך מאוד".
זה היה יותר מדי בשביל האנגלים. שוטרים נשלחו לקחת את הציורים ובאותה הזדמנות לקחו גם ספרים שלו וגם אלבום חשוד עם רישומים של ויליאם בלייק. האלבום של בלייק הוחזר לאחר כמה ימים כשהתברר להם שהפושע המדובר כבר מת כמאה שנה.
בסופו של דבר הוגלו הציורים המתועבים מאנגליה והיום רובם נמצאים במלון לה פונדה שבעיירה טאוס שבניו מקסיקו, שם חיו לורנס ופרידה בשנים האחרונות.
הנה עוד שני ציורים שלו:

14

15

לסיום, אני מבקש להציג לכם עוד צייר אחד ושמו גארי שיד.
לורנס שהה זמן מה באוסטרליה וכתב שם ספר בשם קנגורו. גארי שיד - צייר, מאייר וקולנוען אוסטרלי - גילה עניין בלורנס כשקרא מכתבים שלורנס כתב ממסעותיו בפפואה ניו גיני, והכין סדרת ציורים בהשראת קנגורו.
הנה כמה מהם:

16

17

4 תגובות

  • לינק לתגובה תרזה איזנברג ראשון, 06 נובמבר 2016 14:46 נשלח על ידי תרזה איזנברג

    הציורים של שייד נהדרים בעיני.
    ומובן שהפנייה אל בעלי התבונה והבגרות - הגברים במקרה של משפטו של לורנס והילדים של הקשישים במקרה של איזה בית אבות - מרגיזה מאוד. (נדמה לי שכר לא משמיעים את הפרסומת הזאת.)

  • לינק לתגובה אפרת שלישי, 01 נובמבר 2016 19:54 נשלח על ידי אפרת

    מחכה בכיליון עיניים לרשימה על פרידה.
    לא יודעת לשפוט אם היה צייר טוב או לא ,אבל הציורים שלו לגמרי שלו,לא דומים לשום דבר מהתקופה,אני חושבת.
    איך אתה מגלה פתאם את ה"תוספות" האלה,כמו ההפניה לצייר האוסטרלי שייד? ביקרתי בדף שלו שצירפת פה,ויש לו יופי של התייחסויות למאסטרים של תולדות האמנות,למשל דה וינצ'י וולסקז.הוא מאד מעניין.איך הגעת אליו מהרשימה על לורנס?

  • לינק לתגובה פיני ראשון, 30 אוקטובר 2016 02:56 נשלח על ידי פיני

    משפט המחץ: "האם תרשו,,, לילדים או לילדות...".
    לא מרשים אותי במיוחד, יש ספרים שקראתי שלא הייתי נותן לחברים או למבוגרים ממני לקרא.
    גם בגלל שאני באמת מעריך את עצמי יותר מהם ומסוגל להכיל יותר,

  • לינק לתגובה motior שבת, 29 אוקטובר 2016 13:53 נשלח על ידי motior

    אני בוודאי לא הייתי מרשה למשרתים שלי לקרוא את הספר הזה!

    לא הכרתי את סיפור המשפט... תודה.

    ואני מסכים צשלורנס לא היה צייר גדול, בלי קשר לנושאי הציור.

כתוב תגובה

* - שדה חובה