ומה עושים עם העבר?

כמעט בכל הזדמנות אני חוזר, כמו קאטו הזקן, ומדבר על היחס הבלתי נסבל שלנו אל הנכסים התרבותיים של העבר, בעיקר במה שנוגע לספרים ולספרות.
במדריך שכתבתי הולך איתך בלונדון התייחסתי להבדל בין חנויות הספרים בלונדון לאלה שבתל אביב:
בניגוד לחנויות דומות בישראל, תוכל למצוא בלונדון כמעט בכל חנות ספרים באנגלית את ספריהם של צ'וסר, פילדינג, סאקי, קיפלינג ופריסטלי, בדרך כלל במקום של כבוד על המדפים. מניסיוני, כאשר אתה נכנס לחנות ספרים דומה בישראל ומבקש את אבן עזרא, מאפו, ברדיצ'בסקי ואפילו שמיר, יפנו אותך קרוב לוודאי לחנות הירקות הסמוכה.
פרט למחלת העכשוויות שבה לוקה התרבות הישראלית, קיימת כמובן הבעיה הקשה של התיישנות השפה, ולקורא של היום קשה לקרוא לא רק את מאפו ומנדלי אלא גם את שלונסקי ואלתרמן.
כמעט כל המשוררים החשובים במאה ה-20 כתבו מתוך איזו תחושת שליחות שירים וסיפורים לילדים, ואני מזכיר רק מעטים: ביאליק, פיכמן, מלצר, שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג.
גם בני דורי שגדלו על מיקי מהו של שלונסקי לא הבינו כילדים חלק גדול מהמילים שכתב, למשל:

01

היום לא הייתם רואים טקסט כזה גם בספרים למבוגרים. את המשפט "אל תלך אפוא בקרי אדוני השנטקלרי" יודעים חברי ואני עד היום בעל פה (אם כי, יש להודות, עד היום זה לא ממש עזר לנו בחיים).

02

בהרצאות אני שואל (מבוגרים, לא ילדים) מה זה דרדנאוט? ורק מי שמתעניינים במלחמת העולם הראשונה ידעו לענות לי.
ב"מיקי מהו" המילה הזאת מופיעה פעמיים.
הבית הבא מתוך מיקי מהו לא היה עובר שום עורך לספרי ילדים ("אתה מבין, אנחנו רוצים שגם ילדים דתיים יקנו את הספר..."):

03

ולא רק בגלל זילות כתבי הקודש, אפילו בגלל המילה "מחורבן" נפסלים טקסטים. הנה כך שלונסקי:

04

וזה אפילו בזמן שהיום כמעט ולא תמצאו בסלנג את המילה "מחורבן".
אני נורא אוהב את המילה "קלמבור", אפילו שהיא איננה עברית. אבל איזה בור מדאורייתא יקנה לבן שלו ספר עם מילים כאלה?

05

והנה עוד קלמבור או שניים של גדול הקלמבוראים, אברהם שלונסקי. כשאתם קוראים את זה לילדים דלגו על המילה "מפליץ".

06

אבל לנו אז זה נראה טבעי, וכמו בתחומים אחרים - למשל לבוש ואוכל - היינו פחות מפונקים והסכמנו לקבל גם דברים "של מבוגרים".
היום השפה השתנתה וגם הילדים הפכו להיות פלח שוק שדורש לקבל ספרים קלים לעיכול, תפיסה שנתמכת על ידי כמה מבקרי ספרי ילדים, שכחלק מהביקורת שלהם נוטים להשתמש בטיעון: "ילד בן חמש לא יבין את זה" ושטויות דומות. כאילו שהם עצמם מבינים הכול כשהם קוראים "ספרים למבוגרים".
והנה למרות זאת אנו עדים לכך שדווקא בספרי הילדים מה שנחשב כקלאסיקה משתמר ונקרא יותר מאשר בספרים המכוונים למבוגרים. אולי בגלל שלמשפט "קראת את הספר האחרון של..." אין כמעט תקפות אצל ילדים. ייתכן שגם העובדה שאת רוב ספרי הילדים קונים הורים יש לה השפעה. לעתים קרובות ההורים רוצים לתת לילדים את מה שהם עצמם אהבו בילדותם.
מכל מקום, מדי פעם אפשר לראות במדור "רבי המכר" (תופעה מגונה מעיקרה) ספרים כמו דירה להשכיר או מעשה בחמישה בלונים, ספרים שנכתבו לפני שנים רבות, תופעה שלו הייתה מתרחשת בספרים למבוגרים היו מורמות גבות רבות.
תמיד רציתי להחזיר לארון הספרים של הילדים את שיריהם וסיפוריהם של ביאליק, אלתרמן ושלונסקי ושוחחתי על כך כמעט עם כל מו"ל שהכרתי, בעיקר עם אוהבי ספרים מובהקים כמו אהד זמורה ועוזי שביט. הרצון הזה אין לו כמעט קשר לנוסטלגיה. להחזיר למדפים כדאי וצריך את מה שטוב, ולא בהכרח כל דבר שאנחנו אהבנו בילדותנו.
התפיסה שעל פיה בספרי ילדים האיור הוא שווה ערך לטקסט, הקלה על המו"לים להחליט להוציא חומרים ישנים בתפיסה חזותית חדשה. אני עצמי אינני בטוח שאני עומד איתן מאחורי המחשבה הזאת שבפועל פירושה שבעוד שנים אחדות יצאו האיורים שלי ושל בני דורי מהאופנה ומהספרים ויוחלפו על ידי דור חדש של מאיירים.
למה לכל הרוחות אפשר להוציא ולמכור היום את שיריו של מילן עם האיורים הנפלאים של שפארד ואילו הדפסת שיריו של ביאליק עם איוריו (הנפלאים) של נחום גוטמן נחשבת למיושנת?
היה קשה לי להתמודד עם הרעיון לצייר מחדש (כפי שהוצע לי על ידי אהד זמורה) את "ויהי היום" של ביאליק. בילדותי ביליתי שעות ארוכות עם הסיפורים הנפלאים האלה ועם איוריו של נחום גוטמן, ואחרי מחשבה החלטתי לא לאייר את הסיפורים האלה.

אלתרמן לילדים

15

חלק מהטקסטים שבחרתי לאייר ולהוציא כספרים לא היו מעולם ספרים בפני עצמם. שני השירים של אלתרמן מעשה בפא סופית ומעשה בחיריק קטן הופיעו כשירים בספר התיבה המזמרת, שהוא מייצג אמנם את אלתרמן הקל והעממי, אבל לא כוון לילדים.

07

08

העבודה על שני הספרים האלה זכורה לי כעונג אמיתי. למחבר באופן טבעי לא היו הערות. העורכים נתנו לי יד חופשית, ובחלק הטיפוגרפי שיתפתי פעולה עם דפנה ברפמן, טיפוגרפית ומעצבת מצוינת.
ייתכן שהטקסט ש"לא נועד לילדים" עזר מאוד לעורכים לקבל את האיורים, שגם עליהם היו היום רוב העורכים אומרים ש"אינם מתאימים לילדים".
הנה שני איורים ממעשה בפא סופית:

09

10

(הנה הטקסט של האיור:)

101

 

והנה שני עמודים מהספר מעשה בחיריק קטן:

11

12

השיר זה היה בחנוכה, או בשמו האמיתי נס גדול היה פה, לא ראה אור מעולם כספר בפני עצמו למרות שכמה דורות של ילדים, וגם אני בתוכם, המחיזו אותו בחנוכה וידעו לדקלם אותו בעל פה. בניגוד לפא סופית ולחיריק קטן, הוא נכתב במיוחד לילדים. ההאנשה של כלי הבית, שהיא במרכז העלילה, הביאה לי את הרעיון לצייר את הספר כמחווה לידידי היקר יוסל ברגנר, שבתקופה מסוימת אכלסו את ציוריו כיסאות, שולחנות, ארונות, כלי בית וכולי מטבח. ואכן הספר מזכיר במשהו את ברגנר מהתקופה ההיא. את הציורים הקדשתי כמובן ליוסל, ומאחר ששמעתי מפיו סיפורים רבים על יחסיו עם נתן אלתרמן (שאני לא זכיתי להכירו) ראיתי בכך מעין מחווה כפולה.

13

14

אגב, כשהמחזנו את השיר בילדותנו אני הייתי המטאטא. אהוד מנור אמר לי בריאיון שהוא כילד בבנימינה היה הקומקום.
מתוך ארבעת הספרים שאיירתי לטקסטים של אלתרמן, רק "האפרוח העשירי" היה כבר ספר בעבר, אלא שהספר ההוא, עם ציוריה של צילה בינדר, היה מעין חוברת צנועה, ואני ראיתי בספר הזה עלילה דרמטית וציירתי אותו בהתאם.

16

17

18

הילד הרע

הילד הרע של לאה גולדברג היה אולי שיר הילדים הראשון בארץ שנכתב מנקודת מבטו של ילד לא נחמד. האהבה הגדולה שרחשו בני הדור שלי לשיר הזה הייתה יכולה אולי להסביר את ההצלחה העצומה של והילד הזה הוא אני 30 שנה מאוחר יותר. השיר הקצר הזה לא זכה להיות ספר, ורק לפני שנים אחדות - כשעורכי ספרי הילדים אימצו את התפיסה שספר לילדים קטנים לא יכול להכיל יותר מ-200 מילה, וכולם החלו לפשפש בעליית הגג של ספרות הילדים העברית ולראות מה מתוך הנכסים של פעם ראוי להיות ספר בעל סיכויים להצליח ולהימכר - פנה אלי עוזי שביט מהקיבוץ המאוחד ושאל אם אסכים לצייר אותו.

חודשים אחדים התגלגלתי עם השיר הזה ולא הצלחתי לראות אותו בעיני רוחי כספר בפני עצמו, עד שהגעתי לפתרון של הצללית, פתרון די בנאלי שגם אריה נבון השתמש בו באיור היחיד שהכין לשיר הזה, שנכלל בספר צריף קטן. זה נתן לי אפשרויות חזותיות שמהן היה אפשר לבנות ספר.

19

20

עוד על ספרים שאיירתי לטקסטים של לאה גולדברג תוכלו לראות ברשומה לאה גולדברג ועוד.

הספר היחיד שחידשנו משל שלונסקי הוא אני וטלי בארץ הלמה שקוצר על ידי עורכות ספרית הפועלים מירה מאיר ועדנה קרמר. לעניין הקיצור, או יותר נכון החסרה של בתים, היו כמובן מתנגדים רבים מבין משיבי הטעם בספרות. משפחתו של שלונסקי נתנה את הסכמתה, מה גם שאת אני וטלי המקורי, שנמצא עדיין במחסני ההוצאה, אין קונים.
שלונסקי אינו "בעל עלילה" גדול, ולכן הקיצור שנעשה בדרך של השמטת בתים לא גרם נזק לספר. ניסיתי להלום את רוחו של שלונסקי, שחרוזיו הם שרשרת בדיחות ושעשועים, באיורים רבים וקטנים שגם הם מעין משחקי מילים, וריאציות על נושא שני הגיבורים - אברהם (דהיינו שלונסקי, אותו ציירתי פחות או יותר בדמות המשורר), וטלי נכדתו הקטנה.

22

23

 

24

25

על הספרים שעשיתי או שהתכוונתי לעשות לחיים נחמן ביאליק כתבתי בעבר ברשומה דברים שרציתי לעשות עם ביאליק.

4 תגובות

  • לינק לתגובה עדנה דשבסקי שלישי, 27 דצמבר 2016 15:20 נשלח על ידי עדנה דשבסקי

    דני היקר, הרשומה הזאת איננה אלא מסה רבת חשיבות ואני מזדהה עם הצורך להוציא מחדש לאור את אותם ספרים מופלאים שריפדו את ילדותנו והעמיקו את שפתנו. קלעת בול לטעמי וזכרונותיי. אני נזכרת שכאשר ילדיי היו בגן חובה ( עניין של 30-32 שנה) אספתי כמה הורים נחמדים והצגנו לילדינו את סיפור החנוכה - ''מה עשיתי לו לפרימוס, הן כלבלב קטן אני ולא מלך יווני...". מתברר שהילדים הבינו גם הבינו את השפה ונהנו גם ההורים וגם הילדים. אני שוחחתי איתך לא מעט על תפיסתי שיש לכתוב לילדים בשפה מצויינת ולא להתפשר. החריזה, ההומור ,השובבות והאיורים יגרמו להם לאהוב את הסיפור גם אם יצטרכו קצת להתאמץ. כאן נתון להורים תפקיד תווכי חשוב. אבל מי שומע לי?
    כולי נמסה מאיוריך הנפלאים ב'אני וטלי בארץ הלמה' וב'הילד הרע'. מנסיוני שלי משקל זהה ניתן לסיפור הכתוב ולאיורים הנפלאים שלך וכל אלה יחדיו יוצרים את החוויה.
    ועוד מילה, הזכרת את עלילות מיקי מהו של שלונסקי, גם אני וגם חברים רבים שלי מדקלמים אותם בע''פ עד עצם היום הזה. לצערי, ילדיי קצת פחות, אף שהם מכירים היטב את יצירות המופת האלה כי שמעו אותי לא מעט.
    בקיצור, דני, הלוואי ויימצא מו''ל שיוציא מחדש לאור את היהלומים הללו, אני אקנה אותם ללא ספק.

  • לינק לתגובה זקן עצוב שלישי, 27 דצמבר 2016 10:14 נשלח על ידי זקן עצוב

    ביומן של משה שרת הוא משתמש כאילו במילה מפליץ במשמעות של כזה מעורר פלצות.

  • לינק לתגובה Motior שני, 26 דצמבר 2016 16:49 נשלח על ידי Motior

    מאוד חיובי לשמר את המסורת - כולל הספרים הקלאסיים.

    בדרתי בגוגל מה זה דרדנאוט...

    יש לנו בבית את מעשה בחיריק, מעשה בא סופית ואת זה היה בחנוכה. אני זוכר שגם הילדים וגם ההורים נהנו כשהקראנו את הספרים לילדים

  • לינק לתגובה אפרת שני, 26 דצמבר 2016 09:26 נשלח על ידי אפרת

    תענוג.פשוט תענוג.
    לפני כמה שנים ,כשקניתי מתנה לספרית הגן בו התחנך הילד הפרטי שלי את "זה היה בחנוכה" ,הגננת בקשה להחליף את הספר כי השפה קשה מידי לילדים.היא דוקא היתה גננת מצויינת,אבל ריאליסטית ומעשית ."לא מתאים לילדים של היום" קבעה בפסקנות.
    היום,אין בכלל ספריה בגן.
    תודה על הכל,דני!

כתוב תגובה

* - שדה חובה