קונטיניואיטי, הקפאה ומתיחה

לעתים קרובות אני משווה את עבודתו של המאייר לזה של במאי.
וזה כולל אפילו את האודישן שהמאייר עושה לדמויות שהוא ממציא כדי לזהות מי מהן תיטיב לשחק בספר.
יותר מפעם אחת הראיתי ברשימות שלי את האיור הנפלא שהכין ולטר טרייר לאמיל והבלשים לסצנה שבה נראים ארבעה עיתונאים מראיינים את אמיל בנוכחות מפקח המשטרה:

01

אמרתי שבעיצוב הדמויות ושפת הגוף שלהן, טרייר מביא לנו טיפוסים שעל כל אחד מהם אני יכול לכתוב ביוגרפיה:

02

לא אופתע אם יתברר שטרייר הכניס פה כמה מחבריו. אם אתם זוכרים, אחד מהעיתונאים אמור להיות קסטנר עצמו. מי לדעתכם מן הארבעה הוא קסטנר?
קשה להאמין שאם הדבר היה קורה בתיאטרון או בסרט היו כל ארבעת העיתונאים ומפקח המשטרה נראים ממש כך ברגע נתון אחד. וזאת בגלל העובדה שבאיור אין זמן, וההקפאה של רגע מסוים דורשת שכל אחד מהגיבורים באיור יהיה במיטבו. דהיינו, כפי שהמאייר רוצה שהוא ייראה או יתנהג ברגע ההקפאה.
הדבר הזה, אי קיומו של זמן, הוא אחד המרכיבים החשובים של האיור (וכאן אינני כולל את ציירי הקומיקס, שלהם יש סוג כלשהו של זמן. אשתדל להביא בהזדמנות רשימה על הזמן בקומיקס).
מאייר רציני חייב להתמודד עם חוסר הזמן הזה ולנסות עד כמה שאפשר שההקפאה לא תיראה מלאכותית, למרות שבפועל היא אכן כזו.
לכאורה יכול מאייר לצלם במצלמת קולנוע 24 צילומים בשנייה ולבחור את הפריים הבודד שהכי מתאים לו. בפועל אין סיכוי שהוא ימצא, מתוך 24 הצילומים, אחד שבו כל אחד (מארבעת העיתונאים למשל) ייראה בדיוק כפי שהוא היה רוצה שנראה אותו.
לפני כשנה איירתי גרסה חדשה לסיפור העם הידוע שאנחנו מכירים בגרסתו המחורזת של ביאליק בשם אלוף בצלות ואלוף שום .
אצל עמים שונים יש לסיפור הזה גרסאות שונות. הגרסה המקובלת על החוקרים היא כי במקור זה סיפור ערבי.
אפרים סידון חרז סיפור בשם מלך המלח ונסיך הפלפל.

03

דרך האיורים בספר אנסה להסביר כמה נקודות שדיברתי עליהן לעיל.
לצורך ההדגמה אני מתייחס לאירוע שמתחיל בסעודה אצל המלך וממשיך כשהנסיך אומר למלך שמה שחסר בארוחה היה מלח. המלך וכל הפמליה לא שמעו, כמובן, על המלח. הנסיך מסביר ומראה למלך את המלח ומכין למלך ארוחה עם המלח - לשמחתו הרבה של המלך וכל אנשי הארמון.
יש להניח שבמציאות כל מה שתיארתי לעיל היה אורך כיומיים. בספר אני צריך להעביר את הסיפור בארבעה עד שישה עמודים; כך שבעצם הבחירה במה להתרכז היא חלק חשוב מהעבודה.
הנה כמה שיקולים:
מאחר שידעתי שיש פה שתי ארוחות, בחרתי לצייר רק את השנייה, ובמקום הראשונה לתאר את הבאת המאכלים. כך אפשר להראות את התכונה ואת המגוון הנפלא שאפרים כתב באופן מצחיק:

קציצות ברווזים, כנפי אווזים,
ושוקי בזים מצופי אגוזים.
קרני עיזים, במיץ תפוזים
וזנבות יחמורים שמנים ורזים.
מרק אטריות, מרק פטריות,
מרק אפונה, מרק קטניות.
מרק עדשים, מרק שורשים
מרק ירקות, מרק משמשים.
וגם כל הדגים מגדול עד קטן,
מסרדין זעיר ועד לוויתן.
מני ברבוניה ועד לכריש,
מחרימה ועד הגפילטע פיש.
ועוד לא הגענו אלי קינוחים.
אלי עוגות ואלי תפוחים
מוס, מרציפן ואבטיחים.
וכל מה שעולה על שולחן המלכים.
והיין? הידעתם כמה יין היה?
בערך ארבע ברכות שחיה...

(זהו, אגב, הטקסט המקורי של אפרים. בספר הוא מעט שונה).

הנה רישום עיפרון שהכנתי כסקיצה לטקסט הזה. למרות שתיאורי אוכל נשמעים נפלא בטקסט ובחרוזים, באיור זה קצת פחות מרשים או מצחיק, וכמו שאתם כבר יודעים, אני "מאייר של אנשים".

04

בספר זה פחות מרשים. הנה העמוד:

044

האיור הבא הוא ההתרחשות אחרי הארוחה הראשונה, בה הנסיך מסביר למלך מה זה מלח:

05

הבה נראה כמה דברים לא הגיוניים שישנם באיור בגלל החלטות של מאייר:
אין ספק שבמעמד הזה היו יותר אנשים (בעיקר ברקע). אני בחרתי להעביר את הסיטואציה רק דרך חמש דמויות.
אם הנסיך רק מראה למלך (באצבעות ובהבעת הפנים) מה זה מלח, עדיין אין סיבה לכל התגובות הדרמטיות, גם של המלך והמלכה וגם של השניים משמאל. את השניים האלה ציירתי רק כדי להמחיש את האווירה שבה "יש לנו פה נסיך שאנחנו ממש לא מבינים מה הוא אומר ואולי אפילו מדבר שטויות". אני לא חושב שאיזה מלך, אפילו טיפש שבטיפשים, יגיב בצורה כל כך דרמטית למשמע ההסבר. הוא הרי לא טעם עדיין. אבל ככה זה כשרוצים להוסיף דרמה לאיור.
באיור של הארוחה השנייה, זאת שהנסיך הכין, עם המלח, יש מעין סיכום או "מתיחה" של הסיטואציה:

06

כפי שזה נראה באיור, המלך הוא היחיד שעוד אוכל, בעוד שהשאר תוהים על קנקנו של המלח.
זה כמובן אינו עומד במבחן ההיגיון. בסרט למשל לא היה אפשר למצוא רגע כזה. מכיוון שרציתי להדגיש את התיאבון הגדול של המלך כתוצאה מהמלח - עיוותי את המציאות.
אפילו את האוכל ציירתי רק קרוב למלך, שכן שאר הכלים כבר הורדו מהשולחן. אבל איש לא מעז לקחת את הכלים של המלך כל זמן שהוא אוכל.
בניגוד לאיור הקודם, שבו מתייחסים לנסיך שמדבר על המלח כמו אל פסיכי, כאן המלח והנסיך הם גיבורי האירוע. כדי שהנסיך יהיה "גיבור" די אם אני שם אותו במרכז, בעמידה של מרוצה. איך גורמים למלח להיות "גיבור"? - מגזימים את ההתייחסות של האוכלים למלחיות.
עוד משהו שאינו עומד במבחן ההיגיון הוא הלבוש, שאמור להיות הזיהוי המיידי של הדמות.
בכמה הזדמנויות הערתי על כך שבספרים רבים, במהלך עלילה שנמשכת שנה, הגיבורים אינם מחליפים בגדים, וכמובן שגם אינם מסתפרים. החשש המובן של המאייר, שמא הילד הקורא לא יזהה את הגיבור אם יהיה לבוש בגדים אחרים, גורמים לנו, בשם ה"קונטיניואיטי", להשאיר את הגיבורים באותם הבגדים במשך חודשים (אני מקווה שלפחות את הלבנים הם מחליפים).
הרי לא יעלה על הדעת שיום אחרי יום גם המלך, גם המלכה וגם הנסיך יבואו לארוחות באותו הלבוש. ובכל זאת בחרתי, בעיקר בגלל שמדובר באגדה, להשאיר אותם עם אותם בגדים.
ועוד משהו על תרגום של טקסט כתוב לשפה חזותית: מי שמכיר את אלוף בצלות ואלוף שום בגרסה של ביאליק זוכר את הקטע היפהפה שבוא מתאר ביאליק את אכזבתו של הנסיך הראשון כשהוא מגיע למקום עליו שמע כל כך הרבה דברים:

07

גם אפרים סידון, בגרסה מוקדמת שלו, כתב משהו:

מצוקים תלולים, תהומות וסלעים - אבל הנסיך ממשיך לטפס. ואחרי שעמל, התאמץ ויגע / הגיע סוף סוף הנסיך לפיסגה. נרגש הוא הביט סביבו וגילה, / ממלכה שנראית כמעט רגילה.
למה כמעט? כי שם לדוגמה, / מוכרים בחנות רק גלידה חמה. כששמחים באותה ממלכה, אז בוכים./ כשעצוב, אנשים צוחקים ומחייכים. ובעת התעטשות נשמע מאפם, לא קול של "אפצ'י" אלא קול "ימבםבם". דווקא נשים שם שפם מגדלות, / בשבת אוכלים לחם - וביום חול חלות. זנב החמור מלפנים שם צומח / וכלב בקול "מיאו, מיאו" הוא נובח. אנשים ישנים עם עיניים פקוחות - וזה כל השוני, יותר או פחות...

מנקודת מבט של מאייר זה תענוג ממש לצייר את זה (נשים עם שפם! גלידה מורתחת!) ובאמת ציירתי כמה איורים (שלא תראו בספר):

08

09

10

11

אבל אסור לשכוח שאם אכן זאת המציאות החזותית, הרי שמעתה כל סצנה שאצייר, ושבה יש אנשים שמחים למשל, ויש סצינות רבות כאלה, אני חייב לצייר אותם בוכים, ולצייר פה ושם שפם לנשים. לו הייתי עושה זאת זה היה מסיט את הקוראים מהעיקר.
אמור מעתה: לא כל מה שנכתב במילים עובר טוב בתרגום לאיור.
אגב, קראו שוב את הטקסט של ביאליק. אצלו יש רק דבר אחד שנראה מוזר וזה: ועץ יערם גדל מנופו .
בכל השאר אין שום שינוי ויזואלי. אילו ביאליק לא היה כותב את הקטע על העץ היה אפשר לחשוב שבעצם לא היה שום דבר מוזר באי הזה והכול היה בראש של הנסיך (שכבר התעייף מאוד מכל הטיול בכל מיני ארצות מוזרות, שבאף אחת מהן לא היה אפילו סניף של חב"ד).
ועוד משהו:
בסצנה שבה נותן המלך לנסיך השני תעודה "נסיך הפלפל", ומעניק לו שק של מלח, הנסיך מגיב ממש נורא:

12

ייתכן שבמציאות, נסיך היה שומר על ארשת פנים מנומסת ואין שום היגיון לצייר אותו כפי שציירתי בלי שהמלך או המלכה ישאלו אותו: "מה קרה לך?"
אבל אותי כמאייר מעניין יותר הילד הקורא מאשר המלך האידיוט (למרות שסידון מציין בתוקף שציירתי אותו דומה לי).
מצד שני, אם תסתכלו טוב על המלך עם האצבע המצביעה, הוא בהחלט יכול להיות כמי ששואל: "תגיד, יש לך כאב שיניים?"
ועוד זווית בעניין ה"קונטיניואיטי", מספר אחר:
בשנת 2002 נתבקשתי לאייר ספר שכתבה יונה טפר, סיפור אגדה מקסים המתרחש בסין בשם שבע אבני הנסיכה.

13

גיבורת הספר היא הילדה סו-לי.
הנה כמה איורים שלי מתוך הספר שבהם מופיעה הנסיכה:

14

15

16

17

18

19

יונה אהבה מאוד את האיורים אבל ממש לפני שהספר ירד לדפוס היא הראתה לי שגיל הילדה סו-לי שונה מציור לציור.
"ובת כמה היא סו-לי?" שאלתי אותה.
"אני בכוונה לא כותבת", אמרה יונה. "אני רוצה שכל ילד ידמיין את הגיל שמתאים לו".
"אז הדרך היחידה להראות את זה באיור היא מה שעשיתי" הייתה התשובה שלי.
לסיום, בכל הזדמנות שיש לי אני ממליץ בפני חברי על הספר הזה:

20

דו שיח בין שני במאי קולנוע גדולים. פרנסואה טריפו משוחח עם אלפרד היצ'קוק על סרטיו. אני מציע לכל מי שיוצר (ולאו דווקא קולנוע) לקרוא ולשנן את הספר הזה.
עוד הרבה אתייחס לספר הזה ברשימות בעתיד. כאן אני מביא רק את דעתו של היצ'קוק על מי שהוא מכנה "חובבי הסבירות וההיתכנות" - צופים או אפילו מבקרי קולנוע שמנסים להחיל את ה"היגיון" שבחיים על יצירה אמנותית. בכל הזדמנות שם היצ'קוק ללעג את הגישה הפשטנית הזאת. מה שקורה במעבר בין המציאות לקולנוע, אומר היצ'קוק, זאת האמנות.
ברשימה זאת ניסיתי להסביר משהו על המעבר בין המציאות לאיור.

8 תגובות

  • לינק לתגובה אפרת (אחרת) שני, 02 ינואר 2017 11:47 נשלח על ידי אפרת (אחרת)

    דני! מבריק ונפלא!

  • לינק לתגובה זקן עצוב ראשון, 01 ינואר 2017 23:06 נשלח על ידי זקן עצוב

    מה שקורה במעבר בין המציאות לקולנוע, אומר היצ'קוק, זאת האמנות.
    משפט נפלא, מתאים להיצקוק וטריפו, אבל אני יכול לחשוב על כמה וכמה במאים של בי-מובי שהמעבר בין מציאות לקולנוע הפיל להם את הסרט, אולי , כי לא היה להם תקציב לשכור איש קונטינואיטי..

  • לינק לתגובה פיני ראשון, 01 ינואר 2017 16:49 נשלח על ידי פיני

    ממש רשימה מפולפלת, שפתיים יישק.
    תודה.
    (הכי כיף להיות כל יום חכם יותר מאתמול)

  • לינק לתגובה motior שבת, 31 דצמבר 2016 22:08 נשלח על ידי motior

    תודה על עוד רשומה נהדרת :-)

    לפעמים אני באמת תופס את עצמי מחפש הגיון בסרטים מסוימים...

  • לינק לתגובה רות אלמגור-רמון שבת, 31 דצמבר 2016 19:57 נשלח על ידי רות אלמגור-רמון

    דברים מרתקים הנקראים בהינף אחד ובהנאה מרובה!!

  • לינק לתגובה אפרת שבת, 31 דצמבר 2016 19:44 נשלח על ידי אפרת

    אתה צריך מאד להיזהר עם הידע העצום שאתה מחלק לקוראיך, כי יש סיכוי לא רע שילמדו ממך ויחקו אותך.
    [אין שום סכנה כזו. שילמדו,כן. שיחקו - אין אפשרות לחקות את הכישרון ,החיוניות ועצמת היצירה שלך].
    תודה שאתה חולק איתנו את העושר הזה.

  • לינק לתגובה דני כספי שבת, 31 דצמבר 2016 19:14 נשלח על ידי דני כספי

    נהדר.
    כל כך טעים, שלא צריך מלח

  • לינק לתגובה אורית שבת, 31 דצמבר 2016 16:30 נשלח על ידי אורית

    אתה גאון. זהו.

כתוב תגובה

* - שדה חובה