דומייה - הגאון חסר הדמיון

כשכתבתי את הרשומה על נדאר והזכרתי את אונורה דומייה, חשבתי שלמרות שדומייה מוכר יחסית כאבי הקריקטורה המודרנית, בכל זאת יש מקום להקדיש לו רשימה מיוחדת, בעיקר על רקע המציאות שלנו.
הנה דומייה כפי שצילם אותו נדאר:

01

והנה קריקטורה שלו שצייר קארזָ'ה:

02

העיתונות הסאטירית והנשכנית בצרפת התחילה עוד בימי המהפכה. אבל מי שהכניס את הקריקטורה ליומיום של הצרפתים לא היה דומייה אלא שארל פיליפון, שהיה מבוגר מדומייה בשמונה שנים.

03

גם הפורטרט הזה הוא של נדאר כמובן.
פיליפון, שהיה גם איש עסקים, מוכר היום פחות בזכות הקריקטורות שלו, אבל כתבי העת שייסד, ובעיקר "לה קריקטור", היו במה למאיירים הומוריסטים רבים, ביניהם גרנדוויל הנפלא, שעשה
בין השאר את האיורים המצוינים למסעי גוליבר.

04

05

לגרנדוויל וציורי החיות הנפלאים שלו אקדיש בקרוב רשימה מיוחדת.
וכמובן אונורה דומייה, שהקריקטורה הראשונה שהדפיס ב"לה קריקטור" הכניסה אותו לכלא לשישה חודשים. זהו המלך לואי פיליפ, אותו צייר דומייה בדמותו של גרגנטואה של רבלה:

06

הקשר הזה, פיליפון-דומייה, היה מעניין. למרות שפיליפון כמעט גילה את דומייה והדפיס את הקריקטורות שלו בכתבי העת שלו שנים רבות, הוא אמר עליו (כך מעיד בודלר): "מה שחסר לדומייה זה דמיון".
היום קשה לדעת אילו מהקריקטורות של דומייה התבססו על רעיונות של פיליפון. אין ספק שהיו רבות כאלה. פיליפון עזר ברעיונות לרבים מהציירים שעבדו בשבילו.
האם חוסר הדמיון של דומייה (וכפי שאתם רואים, אני מסכים למה שאמר פיליפון) הוא זה שגרם לדומייה להיות מה שהוא?
הקריקטורה שהביאה לדומייה את הפרסום העצום שלו התפרסמה בעיתונו של פיליפון באפריל 1834. מדובר בציור הזה:

07

דומייה צייר כאן טרגדיה איומה. מדובר בשיאה של התקוממות אזרחית שהחלה בעקבות חוקים לא אהובים, כולל חוקים להגבלת חופש הביטוי. חיילי הממשלה פרצו לבית שממנו נשמעו יריות והרגו ללא הבחנה גברים, נשים וילדים. זה היה ברחוב טראנסנונה (Transnonain) וכל מה שדומייה עשה, זה לצייר את מה שראה.
אם האירוע הזה היה קורה כמה עשורים מאוחר יותר, היה מגיע לשם צלם ועושה פחות או יותר מה שעשה דומייה.
האם דומייה צייר בדיוק מה שראה? קשה לדעת.
אבל כאן באה התכונה העיקרית של דומייה, שבזכותה אנחנו מכירים את הסצנה הזאת, ואני מתכוון לווירטואוזיות המדהימה שלו. בנוסף אליה היו לו גם זיכרון חזותי, וכמובן האמפתיה וההזדהות, תכונות שהיום לא תמיד מפעילות קריקטוריסטים.
ואגב זיכרון חזותי, דומייה היה אחד הבודדים בזמנו שכמעט ולא השתמש בדוגמנים.
מי שעוקב אחרי התפתחותו של דומייה יבחין שסוג הרישום ברחוב טראנסנונה עדיין קפוא ואין בו את הקו המרפרף, האופייני כל כך לדומייה המאוחר.
היום הציור המזעזע הזה לא היה נחשב קריקטורה. אם זו קריקטורה אז הרבה רישומים של גויה היו יכולים להיקרא כך. הסיבה היחידה שהוא נחשב לקריקטורה והציור הבא לא, היא רק בגלל שדומייה נחשב לקריקטוריסט וגויה לצייר.

08

וכאן אנו מגיעים לסוגיית ההגדרה, שרבים טוענים שאין לעסוק בה: איך אנחנו מתייחסים ליוצר שהעולם התרבותי סוגד לו כחלוץ וכגדול הקריקטוריסטים של העידן המודרני, אבל הוא עצמו היה מיוסר בגלל שלא הכירו בו כצייר.
מי שרוצה להבין את סוג ההומור החזותי של דומייה, חייב לזכור שחלק מאבני הבניין של הקריקטורה של ימינו, ובעיקר הכוונה לדאדאיזם וסוריאליזם, לא היו עדיין בעולם המושגים של דומייה ושל בני זמנו.
מאחר שמה שנקראו אז "רעיונות" היו במונחים של היום ביטויים מאוד ספרותיים. כלומר רעיון הובע בעיקר דרך הסיטואציה בתוספת משפט כלשהו. אין להיות מופתעים מכך שדומייה, או ג'ון טניאל (שהיה צעיר מדומייה ב-12 שנה), לא ראו שום בעיה לקבל רעיונות מאחרים.
אחת הקריקטורות הידועות של דומייה היא משנת 1834 ומדובר באיור הזה:

09

הרעיון לא היה שלו, אלא כמובן של פיליפון שהתכוון לרמוז על טיפשותו של לואי פיליפ במשחק מילים - הביטוי une bonne poire - בצרפתית, אגס טוב, שפירושו "פראייר".

10

הדימוי הזה, אגס, תפס מיד בכל פריז. כמעט כל הקריקטוריסטים שהתקיפו את לואי פיליפ השתמשו בו, ובכל הרחובות היה אפשר לראות אגסים אמיתיים ומצוירים. כתוצאה מכך פיליפון בילה כמה חודשים בכלא.
ועוד משהו על עולם הדימויים של הקריקטוריסטים:
בכל הזדמנות שאני מביע את דעתי על עולם הקריקטורות הפוליטיות אני אומר שמה שיכול להישמע כמו קלישאה בנאלית במאמר כתוב, כמו למשל "עבודה סיזיפית", מתקבל אצל הצופה בקריקטורה מצוירת כרעיון מבריק. הנה מה שצייר דומייה על התקציב שהשנה הקרובה (1869) תצטרך להסתדר איתו:

11

קשה להגיד שיש פה משהו מפעים, חוץ כמובן מיכולת הרישום הווירטואוזית שלו.
ומשהו על הקו שלו:
מכיוון שדומייה היה מהראשונים שאיוריו הודפסו בליטוגרפיה, אפשר להגיד שהיה מהראשונים שמותר לנו להתייחס לקו שלו כ"קו אישי", מכיוון שהוא עצמו צייר על האבן, בניגוד למשל לבן דורו גוסטב דורה, שאת הרישומים שעשה על הנייר, או אפילו על פלטת הנחושת, העבירו חרטים מקצועיים לפלטה.
אז איפה בכל זאת נמצאת הגדולה של דומייה?
עיקר כוחו לדעתי הוא בסיטואציות שהוא ממציא וביכולת שלו להעביר בהן את דעותיו באופן ברור ונחרץ, דרך שפת גוף, הבעות ויחסים בין הדמויות. כמו באיור הזה:

12

הכיתוב: הערצה ללא גבול של ציור חדש בסטודיו של האמן.

היכולת שלו להבליט מיד את האמירה שלו בעזרת הקומפוזיציה היא תכונה שאולי בעולם האמנות החזותית לא תמיד תקבל ניקוד גבוה, אבל היא זאת שבגללה קיימת היום (לטוב ולרע) הקריקטורה העיתונאית.
הנה עוד כמה עבודות. ובכוונה בחרתי רישומים שלו שמתייחסים לעולם הציור:

13
הכיתוב: אמן נוף אחד מעתיק את הטבע, והשני מעתיק מהראשון.

14
הכיתוב: ניסיון לגרום לילד להצטלם בעזרת פרי.

15
הכיתוב: יותר מדי תמונות של ונוס בסלון!

16
הכיתוב: הו, כן, יקירתי. אני מבטיחה לך שהג'נטלמן אכן מצייר נוף.

17
הכיתוב: הציור היה מתאים לו היה מעט יותר רחב.

וכמה מילים שלא קשורות דווקא ליצירה שלו.
בסוף ימיו היה דומייה עני וראייתו נחלשה, ומכל החברים שלו נותר אחד, קמיל קוֹרוֹ.

18

קורו, שהיה אדם אמיד, נתן לו בית קטן בכפר, וכאות תודה נתן לו דומייה את הציור הזה:

19

ואמר: "אתה האדם היחיד שממנו אני יכול לקבל מתנה כזאת מבלי להיות מושפל".
לקראת סוף ימיו רצו להעניק לו את אות לגיון הכבוד, והוא סירב.
לסיום עוד מבט על הוויכוח התרבותי.
בשנת 1987 כתב אורי קרמן, בני, עבודת תזיס על דומייה בבית הספר תלמה ילין.
המנחה שלו היה אבנר כץ.
אני מסיים את הרשימה הזאת בקטע קצר שכתב אורי לתיאור העבודה הזאת של דומייה שפורסמה ב 1864, שכותרתה: "ויכוח ספרותי ביציע השני":

20

התמונה הבאה שנעסוק בה (תמונה מס' 20) היא הדפס משנת 1864, מתוך הסדרה "סקיצות מהתיאטרון", בו מתואר ריב אלים ביציע של תיאטרון. ברישום הזה לועג דומייה ל"תרבותם" של הצופים. התמונה עמוסה בפרטים באופן יחסי. בחזית ארבע דמויות – שתיים מהן מתאבקות, אחת מנסה להפריד בין הניצים, ועוד אחת שנראית כאילו נקלעה למקום לגמרי במקרה. מסביב נראים ראשים של מספר דמויות נוספות הצופות בעניין במתרחש.
העבודה מאוד דינמית ומלאת תנועה גם מבחינה סיפורית וגם מבחינת הקומפוזיציה. הריב סוער מאוד, ואחד מהניצים נראה כמו עומד להפיל את חברו מעבר למעקה היציע, כאשר הכובע של האחרון כבר בדרכו למטה. מלבד זאת, המבטים של כל הדמויות בציור מופנים כלפי שני המתאבקים, כאשר במיוחד בולטים ארבעה מארבע הפינות, אשר ממקדים את העין במרכז, בלי להשאיר ספק בנוגע למקום ההתרחשות העיקרי שבציור. הדמויות של שני המתאבקים, ושל זה המנסה להפריד ביניהם, יוצרים תנועה אלכסונית דינאמית. מצד שמאל למעלה לכיוון המרכז למטה. התנועה האלכסונית בנויה מהמבטים והזרועות, ומובלת גם בעזרת האור.
דומייה עושה כאן שימוש כמעט חופשי באור, כלומר הוא אינו מתייחס למקור אור יחיד ואינו שומר על היגיון מסוים בהובלת האור. הוא משתמש באור בצורה הנוחה לו, כל עוד אינו יוצר עיוותים בולטים מדי בהארת הדמויות. השימוש החופשי שעושה דומייה באור מתבטא בכך שפניהן של כל הדמויות כמעט מצוירות באור, וכן הידיים של הדמויות החשובות. זה מחזיר אותנו אל עניין האזורים הרגישים והאזורים האדישים שדנו בו קודם לכן. פניו של התוקף, מלאי ההבעה, ממוקמים קרוב מאוד למרכז קבוצת האנשים המהווה חלק גדול מן הקומפוזיציה, ומצויים באור. פנים אלה הם האזור המפורט ביותר בציור. אנו רואים חלק מפניו של הנתקף ,למרות שהדמות ברובה עם גבה אלינו, וזאת משום שהבעת הבהלה שלה חשובה לתיאור. בגלל מורכבותה של העבודה בולטת כאן היכולת הווירטואוזית של דומייה ברישום תנועה וכן ביצירת הבעות פנים.

4 תגובות

  • לינק לתגובה אפרת חמישי, 26 ינואר 2017 22:07 נשלח על ידי אפרת

    אני רוצה לקרוא את כל היבודה של אורי.
    גם את הערות המנחה.
    תודה על התענוג הזה.

  • לינק לתגובה יורש שלישי, 24 ינואר 2017 23:29 נשלח על ידי יורש

    מאוד מענין, מרשים, מסביר ומעשיר . שפע של אינפורמציה
    שקשה להגיע אליה ואל שכמותה, וודאי שלהדיוטות אולם גם
    למקצוען. יש כמובן חשיבות מסוימת לאינפורמציה, אבל העיקר
    מבחינתי ולדעתי הוא במיקבץ המוצג של הדוגמאות הרלוונטיות.
    מבקש להביע הערכה רבה לידע, למידת הבקיאות ולטירחה שבארגון כל אלה והבאתם לידיעתנו.
    חש העדר ממש הגינות בקבלת החומר הזה אך ורק כעוד פריט באוקיינוס האינפורמציה שסביבנו מבלי להגיב ולהביע הערכה !!!
    האינפורמציה

  • לינק לתגובה זקן עצוב שלישי, 24 ינואר 2017 23:17 נשלח על ידי זקן עצוב

    אני אוהב את דומייה וגם את הניתוח של אורי וגם את המנחה שלו

  • לינק לתגובה motior שלישי, 24 ינואר 2017 22:15 נשלח על ידי motior

    מעניין מאוד - תודה

כתוב תגובה

* - שדה חובה