ידיים ובדים

לפני רשומה זו חשוב לי להבהיר שלא מדובר במחקר אלא בהתרשמות בלבד.
שיטוט במוזיאונים של מדריד הביא אותי לכתוב את הרשומה השולית הזאת. עיקרה הפניית תשומת הלב לשני יסודות - ידיים ובדים, שנתנו לווירטואוזים שונים הזדמנות להראות את יכולותיהם.
אז אתחיל בידיים.
פרט לפרצוף, היד היא האבר הכי מצויר והכי מורכב בגוף.
חמישה גלילים מחוברים למשטח מרובע פחות או יותר, ולכל גליל כמה פרקים.
הסך הכול הזה יכול ליצור מצבים אין סופיים שמאפשרים לגוף האנושי לתפקד ביעילות.
המורכבות של הדבר המסובך הזה קסמה תמיד לציירים ולפסלים, ואני לא נכנס כעת לפרטים היסטוריים.
בניגוד לסתם אדם - שאם אינו שחקן או רקדן או שדרן טלוויזיה, הוא לא מודע בכל רגע למיקום שלהן - הציירים, שתפקידם היה שלהם להקפיא מצב, התאהבו בידיים.
אפשר להגיד שדווקא הצילום, שנתפס כמשהו מאוד אובייקטיבי וריאליסטי, גרם לכך שהידיים ירדו מגדולתן באמנות (אבל זה נושא לרשימה נפרדת).
יש אינסוף אפשרויות לצייר יד, אבל כל אחת מהן חייבת לכלול את המרכיבים שדיברנו עליהם, ושנדע שזאת יד.
לכל היותר אפשר להחסיר אצבע אחת, כמו שעושה וולט דיסני בכמה סרטים, כדי להקטין את כמות העבודה על האנימציה. ואפילו היום, מאייר מצוין כמו ירמי פינקוס מחסיר אצבע, כמו במקרה הזה של נפתלי בנט:

01

02

אני ניסיתי פעם לצייר ספר שלם שבכל יד היו שש אצבעות וזה כמעט עבר. אבל ממש בשלב ההכנה לדפוס, אחד העובדים עלה על זה ונאלצתי לבטל את הניסוי.
ציור של יד, בעיקר בהקצרה, הפך להיות הפגנת כוח של אלה שהיכולת הווירטואוזית שלהם הובילה את הציור, אבל לא רק שלהם.
היד המצוירת שהכי מדברת אלי היא היד של הנדריקה סטופלס, המשרתת של רמברנדט שהפכה להיות בת זוגו:

03

04

אין טעם לנסות ולהסביר למה אני אוהב את היד הזאת, שעל ידה אני מבלה הרבה זמן ב"נשיונל גלרי". רק חשוב להעיר שרמברנדט ממש לא ניסה להראות את כוחו בציור ידיים כדי להעצים דרמה, כמו רובנס למשל:

05

או קראוואג'ו:

06

שהם הרבה יותר תיאטרלים ממנו.
וכמובן הצניעות שלו בולטת במיוחד בהשוואה לבן דורו פרנץ האלס:

07

הידיים הכי מצוטטות באמנות הן אלה של אלוהים ואדם בקפלה הסיקסטינית של מיכלאנג'לו. וכמותן גם הידיים של משה או דוד בפסלים שלו:

08

09

099

אבל יש משהו אצל מיכלאנג'לו שאני מאמין לו שהוא לא עשה כדי להראות שהוא יודע לצייר ולפסל ידיים. הידיים שלו הן פונקציונליות אפילו שהן מודגשות.
ואילו אצל לאונרדו הידיים ממש משוחחות זו עם זו:

10

שלא לדבר על הרב שיח הנפלא של הידיים בסעודה האחרונה:

11

מי שעוד הרבה לצייר ידיים היה דירר. במקרה זה אני מתכוון בעיקר לידיים שצייר כדי ללמוד. אפשר להגיד את זה גם על הידיים של רודן ולכן זה ממש לא שייך לרשימה הזאת.
אבל לדירר אגיע עוד מעט כשאדבר על הבדים.
הניאו קלאסיציסטים והרומנטיקנים נתנו הרבה לידיים לדבר.
הנה ידיים של ז'אן לואי דוד למשל:

12

מעניין שדווקא דלקרואה, שגם הוא די תיאטרלי, לא עושה עניין גדול מידיים, וזה אולי מסביר את הצילום הנפלא שלו שעשה נדאר, שבו הוא מסתיר את היד.

13

גם בציורים הסאטיריים של הוגארת, יש שימוש מעניין בידיים. אבל הוגארת כמעט לא מצייר ידיים שלוחות באופן דרמטי לאוויר. הידיים שלו עושות תמיד משהו, או מחזיקות משהו.
הנה צרור ידיים מאחד הציורים בסדרה הנהדרת "נישואין על פי המודה":

14

(בקרוב אעלה רשומה על הסדרה הזאת)
ואם אנחנו כבר באנגליה אז גם הפרה רפאליטים אהבו ידיים. הנה ציור של דנטה גבריאל רוזטי:

15

והבדים בציור הזה מביאים אותי לחלק השני של הרשימה:

הבדים
לכל אורך ההיסטוריה של האמנות, האמנים מילאו את הבדים שלהם בבדים. הפסלים עשו בדים מאבן, החרטים והמאיירים, שכלי הביטוי שלהם היה חיתוך עץ, הפליאו לעשות בדים מעץ.
הבד, בניגוד או בשונה מהידיים, לא דורש מהאמן שום אחריות חוץ ממה שמכונה אסתטיקה.
כדי להסביר את ההבדל אפשר לקבוע (אם כי לא בוודאות גמורה) שאת הידיים היה מצייר המאסטרו עצמו ואילו את הבדים לפעמים היה מבצע איזה שוליה, או עובד מקצועי שהתמחה בבדים ובקפלים.
באופן טבעי הראשון שיוזכר כאן הוא דירר (זה לא שלפניו לא ציירו בדים).
האיש המוכשר הזה היה כל כך מכור לבדים, שבציור הזה שבו סנט מייקל נלחם בדרקון, קשה להבדיל בין מייקל, הדרקון והבדים...

16

הם כל כך אהבו לצייר קפלים בחיתוכי עץ החברים האלה מהמאה ה-15, וגם קודם, עד שזה הפך ממש לחלק מכתב היד שלהם, כמו זה (שאני לא בטוח שאפילו יודעים מיהו) שצייר את הקפלים כמעט רק בקווים ישרים:

17

פעם באיזו רשומה, התייחסתי לכך שבעבר בד היה יקר ערך (מכיוון שבדים היו עבודת יד) ולכן יש בכמות העצומה של הבדים והקפלים בציור גם מעין הפגנת עושר או שפע.
זה המקום להזכיר שגם שקיפות הייתה דרך להפגין יכולת, כמו אצל בוטיצ'לי באביב:

18

הרבה ציירים בתקופה הגותית הכניסו הרבה בד והרבה קפלים בציורים שבהם נראה ישו התינוק. בדרך כלל בחלק התחתון של אימא שלו, כמו בציורים האלה של רוברט קמפין:

19

20

זה מעניק רוך (ככה לפחות הם חשבו) לתינוק, וגם עושה את החלק התחתון של הבתולה יותר בתולי.
וכמו שאתם רואים בציורים האלה, אין שום קשר בין הבד וקפליו לאנטומיה של הדמויות. אדרבא, הבד בא לטשטש את האנטומיה.
בוולאס קולקשן שבלונדון אני עומד מול הנדנדה של פראגונר:

21

...ומנסה לבדוק איך בדיוק נראית העלמה המתוקה הזאת בלי בגדים, ולא מסיבות ארוטיות, פראגונר לא מעביר בי רגשות כאלה, ומסתבר שהירך שלה היא בערך חצי מהגוף.
פראגונר אהב מאוד בדים מכל סוג.

22

בכלל, רוקוקו הולך טוב עם בדים, גם אם הם מאבן.
וכאן מתבקשת ההבחנה בין בדים שתופסים הרבה נפח בציור מכיוון דקורטיבי אבל אין להם כל קשר לאנטומיה, כמו אצל דירר והגרמנים:

23

24

לבין מה שרואים אצל אל גרקו למשל:

25

או אצל רמברנדט:

26

אני מתכוון בציורים שבהם הלבוש יושב נכון על האנטומיה ומלמד אותנו משהו על הדמות.
כשאירופה נכבשה על ידי האר נובו על נגזרותיו השונות, הפך הלבוש ממש לחלק מהגוף, כמו שרואים אצל אוברי בירדסלי למשל.

27

28

ולפני סיום אני רוצה להראות לכם מה יוזף לאדה הנפלא עושה עם ידיים ובדים, ותאמינו לי הוא הכיר את תולדות האמנות לא פחות טוב ממני.
לפני שנים אחדות הכרתי בפראג בחורה מעניינית שעשתה דוקטורט בספרות אנגלית בקיימברידג'. השיחה התגלגלה ללאדה כמובן ולכמה שאני אוהב אותו. והיא אמרה: "אוי, כמה פחדתי מהציורים שלו כשהייתי ילדה. הוא היה חותך את האצבעות, זה נורא!"
ואני אמרתי לה: "את יודעת כמה הרצאות עשיתי על הידיים האלה?"
הנה קצת ידיים של לאדה:

29

30

לאדה, אמן הקו המדויק, הרשה לעצמו להשתעשע בקפלים או בקמטי הבד. הוא ממש המציא שפה של קמטים.
כאן אני מביא שמונה וריאציות על המכנסיים של שוויק:

31

13 תגובות

  • לינק לתגובה רוחמה ש. חמישי, 16 פברואר 2017 07:17 נשלח על ידי רוחמה ש.

    דני יקירי, ממש התרגשתי לקרוא את הבלוג הזה. בגלל קוצר זמן שלפני נסיעתי, אני מגיבה מאוחר קצת. אבל כ״כ יפה, מקיף ונוגע בפסגות האומנות.

  • לינק לתגובה עדנה דשבסקי ראשון, 12 פברואר 2017 12:05 נשלח על ידי עדנה דשבסקי

    דני, כרגיל ריתקת אותי בשיעור מזורז על תולדות האמנות. אני באמת זוכרת את עצמי מתרשמת עמוקות ממראה ידיים. בהקשר זה אזכיר את מנגן הגיטרה של פיקסו מהתקופה הכחולה. פשוט מרתק, וככל שהאמן נפלא מהמאה ה15 ועד היום , יש בציור הידיים וירטואוזיות. ואכן כך הדבר גם לגבי בדים. בהאג יש מוזיאון המאורציוס ושם שפע עבודות של הציירים ההולנדיים מהמאה ה-17. מוצגים שם הגדולים שבהם כמו רמברנדט, וורמיר, ואן דייק, והמשחקים בבדים של קטיפה ותחרות שבו את עיניי , נהגתי כשהיינו בהולנד לבקרם אחת לשבוע. אלפי תודות על הרשומה העשירה הזו. את בור סוד שאינו מאבד אף טיפה.

  • לינק לתגובה אפרת (אחרת) ראשון, 12 פברואר 2017 09:40 נשלח על ידי אפרת (אחרת)

    ממש חיכיתי לרשימה הזו. נפלא

  • לינק לתגובה אלעאי אלון ראשון, 12 פברואר 2017 09:09 נשלח על ידי אלעאי אלון

    לפני שנים, בתערוכה בונציה פרופסורית לאמנות גרמה לי להתגלות מביכה. היא הסבירה. שיש לבחון מוצג בתערוכה על ההקשר שלו, כולל השידה שעומדת מתחתיו, המשקוף של הדלת לצדו, השטיח שפרוש על הרצפה ועוד.
    במאמריך אתה מעורר אצלי שוב ושוב מחדש את הבושה הנעימה של בורות וחוסר תשומת לב שמתוקנות במידה כלשהי. אסיר תודה.
    אלעאי

  • לינק לתגובה זקן עצוב שבת, 11 פברואר 2017 23:17 נשלח על ידי זקן עצוב

    יפה אבל לא שלם. חסרות לי כמה ידיים: יד רוחצת יד, יד מחזיקה סיגר, יד הנפץ, יד של מירי רגב, יד עם גביע של דום פרניון, כפיים, יד של שוטר יורה במורה בדואי, יד שופכת אקונומיקה בעמונה, יד משליכה בקבוק תבערה לבית פלשתיני, יד חותמת על אשראי לדנקנר, יד מצביעה בעד חוק ההסדרים, יד שקושרת זקן סיעודי למיטה, יד שמכה ילד בנוקדים, בית ספר יד לבנים בפתח תקווה, יד שמנגבת חומוס במחנה יהודה עם מעשן הסיגרים, היד של מצגר ושל פינטו, היד של המשיח המת-החי, יד מנשקת מזוזה, יד של הרב עובדיה מעניקה סטירה, ובכלל איך אפשר בלי היד של טרומפלדור

  • לינק לתגובה פיני שבת, 11 פברואר 2017 20:10 נשלח על ידי פיני

    מאוד מעניין.
    סבתא שלי, לימדה ציור בבית הספר היסודי, והיא אמרה לי פעם, שמאוד קשה לצייר ידיים נכון, ולכן היא מלמדת איך להסתיר אותן.

  • לינק לתגובה אפרת שבת, 11 פברואר 2017 15:31 נשלח על ידי אפרת

    שיעור בתולדות האמנות.
    תודה כל כך גדולה שאין לך מושג!

  • לינק לתגובה motior שישי, 10 פברואר 2017 18:23 נשלח על ידי motior

    שילוב נושאים מעניין :-)
    החכמתי - תודה!

  • לינק לתגובה גיל אלקבץ שישי, 10 פברואר 2017 15:42 נשלח על ידי גיל אלקבץ

    סקירה נפלאה! אגב לגמרי במקרה יצא לי פעם לעשות אנימציה לסעודה האחרונה (למעשה להעתק שלה) של דה ווינצי. הרעיון היה ליצור אשליה של תנועה על ידי מעבר של המצלמה בין צורות דומות בתמונה הדוממת. הקטע המוצלח ביותר היה ללא ספק תנועת הידיים.

  • לינק לתגובה מימי רובינשטיין שישי, 10 פברואר 2017 12:58 נשלח על ידי מימי רובינשטיין

    ממש מרתק, דני, כמה אתה מעמיק בכל נושא! וכל כך הרבה אני יכולה ללמוד מזה. שרק תמשיך ותודה רבה לך איש יקר!!

כתוב תגובה

* - שדה חובה