אל יהיה הדבר קל בעיניכם

בעקבות הסיפורים שפרסמתי ברשומה האחרונה, קיבלתי לתיבת המייל את התגובה הבאה:

שלום לך. הנאה גדולה גרמת לי. קראתי ושמעתי בראשי את קולם של שלושת המספרים הנהדרים. כיוון שלא התחברה בראשי תגובה הולמת וראויה אני שולח לך סיפור אמיתי שכתבתי לבקשת עליזה ציגלר, שמוציאה ספר של סיפורים על זקנה ומוות בעקבות הסרט הדוקומנטרי "עד קצה הזריחה". אני מניח שכבר סיפרתי אותו ואפשר שכבר כתבתי, אבל הפעם הוא מובא ומצורף במלואו. אתה חופשי לאייר אותו אבל בקו דק כדי שלא תשמין לי את הדודה.

שלך, יאיר

 

אל יהיה הדבר קל בעיניכם / יאיר גרבוז

יש אנשים שמתים בשנתם. דודתי שרה מתה בכעסה. זה כלל לא אומר שהיא לא ישנה באותה שעה. בכל השנים שלפני מותה היא חיה בכעסה. היא הייתה אישה ערירית שנרגנה לעצמה את החיים.

01

האמת היא שלא תמיד היא הייתה ערירית. במשך כעשרים דקות היא הייתה נשואה לאיש. הגבר שנשא אותה מיד נסע ממנה. ברח. היה לו אופנוע ובזמן החופה הוא אפילו לא כיבה אותו, למקרה של פינוי מוקדם. לפני שהספיקה לאהוב אותו היא כבר שנאה אותו. את יתרת חייה היא בילתה בהאדרת רוע לבו ואכזריותו של הגבר היחיד שהעניק לה דקות ספורות של זוגיות. אפשר שאני מגזים בעניין מספר הדקות - היא הגזימה באשר לכל השאר. אילו דודה שרה לא הייתה מתה פתאום אחרי הכנות ממושכות, היא הייתה נעלמת או נגוזה תוך כמה חודשים, כי את עיקר כוחותיה היא הקדישה להצטמקות. היא ניהלה תחרות מרה ועיקשת בין הזדקנות לבין התקטנות. בימים האחרונים לפני שחדלה מן העולם שכולו רע הייתה עסוקה בלהחביא תרופות בכיסי חלוקה הפרחוני מחשש מהול בתקווה שיבואו ימים קשים בהרבה.

02

היא ידעה לבלות שבועות ועונות סביב השאלה, מה יגישו או מה הגישו או מה צריכים היו להגיש לארוחת הערב. היא רצתה תמיד שהאוכל שהיא מחביאה או זורקת או יורקת יהיה טעים ומזין. היא הייתה בנאדם נטול ספקות, לפיכך אי אפשר היה לערער את קביעתה שכל שאר שוכני בית האבות הסיעודי אינם אלא גנבים שחומדים את חפציה המעטים וכל תכליתם למרר את חייה, אם אפשר בכלל למרר לענה. למזלה, על רקע העובדה שחזתה יום יום בחזון העצמות היבשות, היא לא חשבה שמי מהזקנים או מאנשי הצוות חפץ להטרידה מינית. הילדים הקטנים במשפחה חשבו שהיא מכשפה והגדולים אמרו את זה. מי שרצה להיות עדין, ולא היו אצלנו רבים כאלה, סינן מבין שיניו בסלחנות מסוימת:

03

היא אישה קשה! פשוט אישה קשה! רק זקני המשפחה שכל דבר הזכיר להם את זיקנתם היו אומרים עליה בשלילה סלחנית: היא לא אישה רעה... היא בודדה. היא אהבה ילדים קטנים. היא ידעה להכניס להם כפית של אוכל מבעד לשיניים חשוקות. אימא שלי, שהאמת הייתה די זרה לה, הייתה אומרת עליה: היא לא תמיד הייתה כזו. אני כשלעצמי חושב שהיא לא הייתה כזו רק כאשר היא לא הייתה. מכיוון שאין לדבר סרה בבני משפחה הייתה אימי אומרת: מה כבר אפשר לדרוש ממנה? אין לה אף אחד בעולם! העולם טרם הגיש כתב הגנה. הורי, אחי, גיסותי, אשתי ואני היינו חלק משמעותי מהאף אחד שאין לה בעולם. מסיבה זו נגזר עלינו לבקרה מדי פעם, שמא בהיעדרנו לא תמצא על מי להתרגז. הביקורים הללו קירבו בינינו מאוד.... כלומר עשו אותנו קצת יותר דומים לה - מרוגזים גנטית. הם לא גרמו תחושת שמחה או סיפוק או ערך למבקרים ולא למבוקרת. אני, מכל מקום, הייתי יוצא משם אדם קצת פחות טוב ממה שנכנסתי. אנטוש לרגע את זו שבין כה וכה חשה כל ימיה נטושה ואגיד דבר או שניים על אשתי: היא ידעה כל מה שאני יודע, בכלל ועל דודה שרה בפרט, ובכל זאת צירוף כל הידיעות הללו יצר אצלה חמלה וחיבה ולא כעס ורתיעה. זה עצבן אותי וגם גרם לי להעריך ולאהוב אותה. בשבילה הייתה דודה שרה אישה חביבה ושוחרת טוב שכלל איננה סיכום של מכלול תכונותיה. היא לא אמרה על דודה שרה אף מילה רעה, להוציא את המקרים והתכונות שבהם הדודה הזכירה לה מאוד אותי. לאשתי היה מקצוע - עבודה סוציאלית, ותחביב - עבודה סוציאלית, וכאשר פרשה מהמקצוע נותרתי המטופל היחיד שלה.

04

יום אחד אמרה לי אשתי בפסקנות שאין לסרב לה: היום אנחנו הולכים לבית האבות לבקר את דודה שלך! שאלתי: כמה זמן יש לי בשביל להגיש ערעור? אך היא לא השיבה. מסיבות טכניות קבענו שניפגש בשעה חמש ליד המיטה של דודה שרה ואני לעצמי אמרתי: בחמש וחמישה אני הולך הביתה. ככל שהתקרבתי לבית האבות, כך קטן רצוני לשמוע: גנבו לי... לקחו לי... זו אישה רעה... זו אחות מכשפה... וכיוצא באלה ברכות. קוצר רוחי היווה הוכחה חיה ומייאשת לקשר הדם שלי אל דודה שרה. חשבתי לעצמי שאמנם קורה פה ושם שתפוח נופל הרחק מהעץ אבל לא התפוחים הרקובים... כלומר לא התפוחים הנרגזים... העצבניים... אלה קורסים תחתיהם, מתפוצצים, נמעכים ומתמלאים זבובים. הייתכן, חשבתי לעצמי, שיום אחד אני אהיה דייר במשכן שכזה ומי מנכדי יגיע בחוסר רצון לבקרני ואני אלחש באוזנו בקול מורעל שהשכן גנב לי את התרופות ושהלחם בארוחת הערב היה יבש? דמעות עלו בעיני ועמן חשש עתידי שמישהו גנב לי את טיפות העיניים. תוך כדי מחשבות על אילן היוחסין של העצבנות התקרבתי לבית האבות. מובן שהקדמתי ביחס לשעה שקבעה לי אשתי. בכניסה אזל לחלוטין כוח רצוני - באתי עד משבר וכוח אין ללדת. לא רוצה! אמרתי לעצמי בטון שמקרב בין תינוק לזקן. ואז זכיתי בהארה! מחשבה רעננה חלפה במוחי: נכון, זה יפה וראוי לבקר זקנים גלמודים אך מדוע דווקא את דודה שרה!? הרי בית האבות מלא בכאלה שמשוועים לחברה, מדוע שלא אבחר את המודל הכי נוח לי!? אצל עצבניים גנטית קטן המרחק בין מחשבה למעשה - שוטטתי בין החדרים לחפש לי זקן או זקנה ולחמם את יומם בביקורי. "מה אדוני מחפש?" שאל גבר שכל קמטי פניו נחרשו משנים ומחיוכים. לא יכולתי לומר לו שאני מחפש לאבד את דודה שלי. "אולי אותך אני מחפש!" אמרתי. "אם אתה מחפש אותי זה לא כאן... תחפש בין הנשים. שם תמצא..." אמר ופרץ בצחוק מתגלגל. "שב קצת." הוא הצביע על כיסא שניצב ליד כורסתו. התיישבתי ומיד קמתי. איך אמר פעם חכם עוד לפני שהוא נהיה סיני: "לשבת צריך לדעת אבל בשביל לדעת לא חייבים לשבת!" שעה ארוכה ישבתי לידו ונהניתי מכל רגע... הוא היה ערני, חיוני ושואף טוב.

05

בינתיים הגיעה אשתי לחדרה של הדודה שרה, הטיבה את תסרוקתה, תיקנה את שמיכתה, קירבה את נעלי הבית שלה למיטה, האזינה לתפריטי הארוחות האחרונות, ובמקביל החלה להתפלא על היעדרי, אם גם לא לסבול ממנו. אשתי לא הייתה מודאגת שמא קרה לי דבר אלא מודאגת מהוודאות שמה שעשיתי ביוזמתי ודאי גרוע בהרבה ממה שהיא יעצה לי לעשות. בחושיה המחודדים, שגם אני חידדתי אותם, היא יצאה לחיפוש בבית האבות. בסיומו היא ניצבה לידי, בירכה בחן את ידידי החדש, נדה לי בברכת עוד נדבר בזה ונטלה את ידי להוליכני אל דודה שרה. עוד אנו צועדים במסדרונות אל עבר המוכר והידוע היכתה בי מחשבה קשה ולאחריה עוד אחת ועוד אחת עד שנעשיתי גבר מוכה מחשבות. חשבתי על האיש הנחמד שביקרתי ועל כך שהוא בעצם לא ממש זקוק לי ובשל היותו חברותי ונעים הליכות תמיד תימצא לו חברה ויימצא לו עניין. לעומת זאת הדודה שרה יכולה לסמוך אך ורק על קשרי דם שהרי אף אחד לא יתנדב מרצונו החופשי לבקר אותה, אלא אם כן הוא מקבל על כך מלגת "פרח" להשלמת לימודיו. לפתע נכמרו רחמי על דודתי הנוקשה והמרירה ואם אינני מגזים בערכי אפילו חמלה התגנבה ללבי. צדקה תציל ממוות, אולי גם חמלה, אך מה יצילני מקוצר רוח!? חשבתי וחשבתי עד שהגעתי למסקנה שהסוד הגדול של ההווה הוא העבר. אם אצליח להטות את זרם תלונותיה ולגרום לה לדבר על ימים אחרים, יש אולי סיכוי שאני אוכל לא לבגוד בקשר המשפחתי ולא לסכן את מעט שפיותי. ואכן התרגיל הקטן הזה הצליח למעלה מהמשוער ואחרי שאלה קצרה אחת קיבלתי דודה חדשה. אותן מידות, אותו משקל, אבל ערנית, מספרת ואפילו בעלת חוש הומור מסוים, שגם הוא מעצבן לנו במשפחה את הגנים. "דודה שרה... " התחלתי, "שמעתי... אני לא יודע אם זה נכון... שלאבא שלי ולך, שאת אחותו, היה עוד אח... שמשום מה לא סיפרו לנו עליו." דודה שרה מחתה דמעה, וזה היה די מסוכן לכמות הנוזלים הזעירה שבגופה. "בטח שהיה לנו עוד אח... יצחקל'ה... איזה ילד... איזה כישרון... הוא נסע מפולין לרוסיה ללמוד אמנות ושם חלה בדלקת ריאות ולא הצליחו להציל אותו." "למה לא סיפרו לנו!?" שאלתי בתימהון. "לא מספרים דברים כאלה... מתביישים... אולי זו הייתה הזנחה... אולי אפשר היה להציל אותו... אולי לא היה צריך לתת לו לנסוע?" במשפחתנו ואולי גם בעדתנו, הטבע לא קיים. קיימת רק האשמה - אין חיידקים ואין מחלות. יש רק כאלה שלבושים היטב ונשארים בריאים וכאלה שמזניחים את עצמם, או הוריהם מזניחים אותם, והם מתים. פליאה גדולה אחזה בי איך לא אמרו לי הורי דבר כאשר קראנו לבכורנו יצחק על שם אביה של אשתי? איך לא אמרו הורי שמישהו קרוב מאוד כבר עסק באמנות במשפחה!? הכול רק כי לא ידעו אם הסוודר היה עבה מספיק!? חזרתי הביתה והודעתי לאלון אחי שנולד לנו דוד חדש. חגגנו באותו יום עצמו את לידתו ואת עילוי נשמתו. בפעם הבאה כבר הגעתי לדודה ביותר נינוחות ואכן בפעם השנייה נולדה לי עוד דודה, שכמובן גם נפטרה במהלך אותו סיפור. הדודה הזו נפטרה מכוס תה שנשפכה עליה בטעות. אחר כך קיבלנו בחזרה את חיהל'ה שנפטרה מסקרלטינה, וכך הפכה משפחתו של אבי במהלך ביקורי אצל דודה שרה מארבעה לשמונה ונוספו לנו בלוח השנה ארבעה ימי זיכרון חדשים ואני למדתי שהמשפט "חוץ מהמשפחה אין לנו אף אחד" הוא אנושי וחביב. ויותר מזה, אם אתה נוהג על פי המשפט הזה מתרחש פלא והמשפחה שלך מתרחבת וגדלה רטרואקטיבית. לא הספקתי לתקן הרבה לפני שדודה שרה הלכה לעולמה. אז המשכתי לתקן אחרי מותה ולהגיד לשכנים שהיא עוד חיה.


 

*הערה על האיורים
כמה פעמים דיברתי על הזילות, שלא לומר התעללות, שבה נוהגים מעצבי עטיפות ספרים באוצר האמנות. אמרתי שרנה מגריט לא צייר עטיפות לספריו של עמוס עוז למשל.
וחשבתי לעצמי שאם מעצבים אונסים את האמנות שתשמש כעטיפה לספר, מותר גם למאייר להשתמש ביצירות אמנות באיור.
וזאת כמובן בלי לשלם תמלוגים לאמן ובלי לבקש את רשותו.
דני

13 תגובות

  • לינק לתגובה ליאורה שבת, 04 מרס 2017 10:33 נשלח על ידי ליאורה

    תודה יאיר ודני, הנעמתם לי את שבת בבוקר!

  • לינק לתגובה צביקה ודנה שישי, 03 מרס 2017 12:17 נשלח על ידי צביקה ודנה

    מה שהזקן העצוב כתב.. מוריי ורבותיי.כן-תרבו.

  • לינק לתגובה רונה אפל שישי, 03 מרס 2017 06:50 נשלח על ידי רונה אפל

    תודה רבה על הסיפור - נהניתי מאד - כולל האיורים כמובן

  • לינק לתגובה אבישי ליוביץ חמישי, 02 מרס 2017 18:47 נשלח על ידי אבישי ליוביץ

    הוויץ "אחרי בלוטע (בוץ', ביצה ביידיש) היתה לי עדנה" הזכיר לי קטע מספור של ההומריסט היידי דוד אפאטהעקער ואני מצטט קטע שגרם לי לצחוק בקול. זה מתוך ספור על ר' יאסעלע דער דריפסקער מלאך:

    דריפסק איז בעריהמט אויף דער גאנצער וועלט דורך די צוויי גרויסע זאכען, וואס זי האט: די גרויסער דריפסקער בלאטע און דער גרויסער דריפסקער בעל-מופת- ביידע גלאנצען מיט זייער טיעפקייט.
    (דריפסק [ שם של איזו שטעטל] מפורסמת בעולם כולו בזכות שני הדברים הגדולים שלה: הביצה הדריפסקאית הגדולה ובעל המופת הגדול שלה- שניהם נוצצים בעמקותם).

  • לינק לתגובה אחד מגבעתיים רביעי, 01 מרס 2017 22:18 נשלח על ידי אחד מגבעתיים

    פשוט נהדר. התמוגגתי. תודה.

  • לינק לתגובה אדיבה גפן רביעי, 01 מרס 2017 19:30 נשלח על ידי אדיבה גפן

    נפלא נפלא ונפלא
    תודה

  • לינק לתגובה שמוליק בדאור רביעי, 01 מרס 2017 14:07 נשלח על ידי שמוליק בדאור

    אם לא יאיר ודני { ק"ג, קרמן וגרבוז} הייתי נרגן וכעסן הרבה יותר זמן! Chapeau!!!!!!

  • לינק לתגובה עדנה דשבסקי שני, 27 פברואר 2017 20:44 נשלח על ידי עדנה דשבסקי

    יאיר גרבוז שנון ונרגן באופן חמוד. נהניתי, צחקתי, הזדהיתי, נעצבתי, ושוב צחקתי. כמה מרענן לקרוא סוג של סטנדאפ קומדי בשורות מאוזנות.
    האיורים שנתלוו הן עבודות אמנות פר אקסלנס. לא פחות. נהניתי עד מאד!!!

  • לינק לתגובה דני כספי ראשון, 26 פברואר 2017 22:42 נשלח על ידי דני כספי

    עשית לי (ולדודה שרה) החייאה. מחיי נפשות אתם.

  • לינק לתגובה אפרת ראשון, 26 פברואר 2017 20:24 נשלח על ידי אפרת

    סיפור מצחיק ועצוב בו זמנית שזה ממש נדיר להצליח
    לעשות.
    מטפחת בעצמי אישיות כזו כמו של דודה שרה.
    תודה לשניכם,ליאיר ולך:)

כתוב תגובה

* - שדה חובה