אמריקנה - הומור של שנות השלושים

 "אם לא הפכת למליונר עד גיל 40 אז אתה לא שווה". זה משפט שאמר הרברט הובר, נשיא ארצות הברית בין השנים 1929-1933.

01

היום, כשאנשי הומור וסאטירה מחפשים דרכים שונות ומשונות כדי לשים ללעג את דונאלד טראמפ, ונדמה לנו שמעולם לא צחקו האמריקאים על נשיא כמו שזה קורה עם טראמפ, אני רוצה להביא לכם את סיפורו של מגזין סאטירי מצוין, שלא שרד בגלל שהיה באיכות גבוהה, ורק 17 גיליונות שלו ראו אור. היום הגיליונות האלה הם סחורה חמה לאספנים.
את השם, יש להניח שרובכם לא שמעתם: AMERICANA.

הנה כך צויר הנשיא הובר באמריקנה על ידי העורך אלכסנדר קינג:

02

היום לא תמצאו באמריקה וגם בישראל קריקטורות עם מסר חריף כל כך שמצוירות באופן "אמנותי", כמו זאת למשל, שבאה לתאר את אופנת ימי השפל באמריקה:

03

או זאת למשל:

04

שמתחתיה משפט שאמר פ. ד. רוזוולט:
...אם הקפיטליזם יימשך בצורתו הנוכחית...

צוות האמריקנה הצהיר על עצמו שהוא "אנטי רפובליקנים, אנטי דמוקרטים, אנטי סוציאליסטים ואנטי קומוניסטים", והוסיף: "אנחנו אמריקאים המאמינים שהתרבות שלנו מפיצה סירחון תהומי ומוטב שנקבור אותה כראוי ובמהירות. אנחנו הקברנים הצוחקים של ההווה".
בתקופה שבה הופיע האמריקנה אמריקה הייתה שקועה עמוק בשפל הכלכלי הגרוע ביותר בתולדותיה, וזה כולל כמובן אבטלה קשה ואינפלציה בלתי נסבלת. גרמניה הייתה לקראת עליית הנאצים לשלטון ואנשי תרבות רבים היגרו ממנה לאמריקה. שבע שנים קודם ייסד הרולד רוס את הניו יורקר, שחי עד היום, אבל בשנים הראשונות לא היה נראה שהתחכום האינטלקטואלי שלו, ובעיקר הסנוביות שבאה לידי ביטוי בסמל שלו, יחזיקו מעמד.

05

אתם לא חייבים לזכור, אבל בגליון הראשון של הניו יורקר נכתב: "אנחנו מצהירים שהוא לא נערך עבור האישה הקשישה מדובוק" (אבל זה בגלל שלא היו להם לא מסעודה וגם לא שדרות).
שנה לפני שקינג השיק את אמריקנה יצא באמריקה מגזין הומוריסטי בשם באליהו, שניסה בשנים הקשות האלה בעיקר להצחיק. באליהו היה המבשר של מד המפורסם. במילים אחרות: מצחיק אבל לא לוחמני.

06

ואז הגיע בחור בן 33, שנולד בווינה בשם אלכסנדר קוניג והפך לקינג כשהגיע לאמריקה. הוא רצה להביא לאמריקאים הומור וסאטירה ברוח הסימפליציסימוס עליו גדל.

07

קשה לתאר במילים ספורות את אלכסנדר קינג, שלחוקרי איור ידוע בעיקר כאחד מגדולי המאיירים באמריקה בשנות השלושים והארבעים. לכן אני מרשה לעצמי להשתמש בכמה משפטים שנכתבו עליו במגזין טיים כשהיה בן 60:

"מאייר לשעבר, קריקטוריסט לשעבר, פרסומאי לשעבר, מו"ל לשעבר, מחזאי לשעבר, מכור לסמים לשעבר. במשך רבע מאה היה גם צבע לשעבר, ועל פי עדותו המשונה היה גם מיילדת לשעבר. הוא גם בעל לשעבר לשלוש נשים ווינאי לשעבר בגיל כזה (60) שעדיין זוכר את הקיסר פרנץ יוזף, בעל פיאות הלחיים. כאשר הרופאים אמרו לו שבעוד כמה שנים יכול להיות שיהיה פציינט לשעבר (שבץ פעמיים, מחלת כליות רצינית, אולקוס מדמם ולחץ דם גבוה) הוא התיישב והחל לספר סיפורים מצחיקים על כל משפחת קינג המוקדמת."

קינג אסף סביבו קבוצה של אנשים מוכשרים מאוד, שלחלק מהם היה האמריקנה קרש קפיצה לעולם היצירה האמריקאי, ולאחרים כמעט להפך.
וכשכתבתי אחרים התכוונתי בעיקר לגיאורג (כעת ג'ורג') גרוס.

08

גרוס, מגדולי ציירי הדאדא והאקספרסיוניזם הגרמני, הגיע לאמריקה ב-1932 כדי ללמד ב"ארט סטיודנט ליג". קינג, שהיה צעיר ממנו בשש שנים, העריץ אותו ומינה אותו לסגן עורך.
השקיעה העצובה של גאון כמו גיאורג גרוס באמריקה ראויה שאקדיש לה בהזדמנות רשומה מיוחדת שלא תהיה ממש עליזה.
כאן אני רוצה להראות לקוראי שמכירים את גרוס הזה:

09

שבאמריקנה הופיעו רישומים כמו זה, שמזכיר אולי במשהו את גרוס הישן:

10

אבל הייתם מאמינים שגם הרישום הזה הוא של גרוס?

11

ואני לא מתכוון רק לאיכות הרישום אלא לדרך העברת המסר.
גרוס לא חיפש אף פעם סימבוליקה בקריקטורות שלו ולכן התואר קריקטוריסט לא בדיוק מתאים לו.
ברישום הקצת פרימיטיבי הזה השתמש גרוס בדוכן לצחצוח נעליים כסמל לאבטלה. הנה עוד קריקטורה מהאמריקנה (לא של גרוס) באותו נושא:

12

והנה צילום בנושא הזה, שמראה שצחצוח נעליים היה אחד מהסמלים של השפל:

13

וכאן אנחנו מתוודעים לדמות מפתח באמריקנה, הצלם רוברט דיזראלי, יליד קולון, שקניג גייס למגזין.

14

הוא היה צלם פעיל מאד בשנות ה-30 וה-40 באמריקה והשפיע אולי יותר מכל צלם אחר על צילום העיתונות ברוח מה שנקרא "Camera Verite" (ראו ערך אלכס ליבק למשל)
הנה עוד שני צילומים של דיזראלי, ואני מתנצל שלא מצאתי מקורות באיכות טובה יותר:

15

16

עוד אמן אירופאי היה ויקטור קנדל, יליד הונגריה שלמד קצת בפריז. האיש הזה שבסוף ימיו התפרסם כאמן מופשט בניו יורק...

17

...הביא לאמריקנה אוסף של סגנונות, שראשיתם כאלה:

18

וגם כאלה, כמו נשף הצדקה הזה אותו צייר על התפריט השמן של הנשף:

19

וגם כמו זה, שמצויר על דף עיתון עם נתוני הבורסה:

20

(אני מודה שגם אני ציירתי כמה איורים לעיתונות על עמודי המניות).

שימו לב לסגנון הזה:

21

או לזה, שבו הוא מספר לנו שההצדעה הנאצית התחילה בזנב של פרה:

22

קריקטוריסט נוסף שפעל באמריקנה היה ויליאם סטייג, שהתחיל וגם המשיך את הקריירה שלו בניו יורקר.
הנה ציור השער לחוברת מספר 6 של אמריקנה:

23

סטייג ידוע גם ככותב ומאייר של ספרי ילדים, שכמה מהם תורגמו לעברית (ורוד וצהוב, הגנב האמיתי, פיצה צחי). ולמי שלא זוכר, סטייג הוא גם אביו מולידו של שׁרֶק.
אחד מטובי הקריקטוריסטים של המאה ה-20, אל הירשפלד, שאנחנו מכירים בעיקר מהפורטרטים הנפלאים של אנשי הבמה והקולנוע, כמו למשל האיור הזה לחמים וטעים:

24

עשה באמריקנה את צעדיו הכמעט ראשונים ולי אפילו קשה להאמין שהיהודי הנחמד הזה שנראה ככה:

25

צייר פעם קריקטורות כאלה:

26

או כאלה, למרות שכאן הוא כבר מתקרב לסגנון המוכר שלו:

27

הנה הירשפלד כפי שצייר את עצמו, עם החתימה המפורסמת שלו:

28

היוצר האחרון שאזכיר כאן, כדי לא לעייף אתכם, הוא סידני ג'וזף פרלמן, שבקריקטורה של הירשפלד חברו נראה כך:

29

כמו הירשפלד גם פרלמן היה יהודי, ואם כבר הזכרנו דת אז הנה פורטרט שלו שצויר על ידי דייוויד לוין, האיש שחצי מהקריקטוריסטים בעולם ניסו לחקות אותו:

30

לוין הוא היחיד מבין המוזכרים פה שלא תרם לאמריקנה.
פרלמן נחשב בזמנו להומוריסט החשוב ביותר בעיתונות ובקולנוע האמריקאי. הוא כתב כשלושים ספרים, כולל כמה הקשורים לבדיחות באידיש. למרות שבינו לבין גראוצ'ו מרקס היו יחסי איבה הוא זה שכתב את התסריט לנוצות סוס ולעסקי קופים וחלק לא קטן מהאמרות השנונות שמיוחסות לגראוצ'ו הן שלו (לפחות ככה הוא טען).
בשנת 1956 זכה פרלמן באוסקר על התסריט שכתב לסרט "מסביב לעולם בשמונים יום".
ולנו, אוהבי הספר "מלכוד 22" הוא חשוב, שכן רק אחרי ההמלצה החמה שלו על הספר של הלר, החלו המכירות להמריא (בדרך כלל פרלמן לא היה מפרגן גדול).
אבל עיקר פרסומו כהומוריסט היה בזכות הטור שלו שהופיע שנים רבות בניו יורקר.
(בעודי כותב את זה, נראה לי שכדאי שאקדיש רשימה מיוחדת לפרלמן).
גם הסופר נתנאל וסט, גיסו של פרלמן, היה בצוות של אמריקנה וגם ג'יימס תרבר -הסופר הקריקטוריסט.
האמריקנה לא בא לשעשע או להעלות חיוך על שפתיהם של האמריקאים, ובוודאי לא של המובטלים שבהם.
הוא הודפס בשחור-לבן והרבה אפור, ומי שלא אהבו אותו, והיו רבים כאלה, אמרו עליו שבעצם קיומו היה ביטוי של השפל - The Depression (הכלכלי).
כדי להדגיש את "ההומור של הקברנים" הכי טוב לעשות את זה דרך הקריקטורות של הקברן הראשי, העורך קינג.
הרישום הבא יזכיר לכם את מה שלפעמים רואים או שומעים בתקשורת בארץ:

31

הנה תרגום של הטקסט שבאיור:
"שלום לכולם!
כאן פלויד גיבונס, היישר משדה הקרב. יש לנו משהו מיוחד עבורכם הערב, רבותי, אנחנו מביאים לכם את מילותיו האחרונות של הפצוע האנוש מר ג'וי האנג לו. אם אינכם יכולים לשמוע את מר לו כל כך בבירור, זכרו שזו הופעתו הראשונה מעל גלי האתר ויכול להיות שהוא קצת ביישן".
וזה מה שאומרות הנשים שמקשיבות לשידור:
"הייתי רוצה שהוא ימצא מישהו שמדבר קצת אנגלית"
רקע: פלויד גיבונס היה שדרן רדיו ידוע, אמיץ במיוחד, ששידר מהחזית במלחמת העולם הראשונה ומעוד כמה אירועים קשים.
ולסיום הנה עוד רישום של קינג, ואתם תחליטו אם מדובר באירוניה או כמו שלי נדמה, סתם גזענות.

32

אולי כדאי גם כאן להזכיר את מה שאני משתדל לומר כמעט בכל הזדמנות, שהמושג "טעם רע" הוא מושג שלילי כשמדובר בעיצוב גינות נוי או לובי של בתי מלון. בסאטירה "טעם רע" הוא כלי עבודה ממש כמו "טעם טוב", ולפעמים אפילו יותר חשוב ממנו.

6 תגובות

  • לינק לתגובה זקן עצוב חמישי, 23 מרס 2017 22:53 נשלח על ידי זקן עצוב

    תודה דני
    אני מצפה מאוד לסיפור של גרוס
    ושל הירשפלד. ושל לוין?
    ואלי גם לסיפור של MAD.

  • לינק לתגובה דני כספי רביעי, 22 מרס 2017 18:56 נשלח על ידי דני כספי

    בזכותך מתרחב המוח והלב

  • לינק לתגובה דני שניאור רביעי, 22 מרס 2017 17:27 נשלח על ידי דני שניאור

    נהנה כל כך מהרשימות שלך. תודה!

  • לינק לתגובה Motior רביעי, 22 מרס 2017 16:51 נשלח על ידי Motior

    שמחתי להכיר, למרות הרקע הלא פשוט (בעיקר תקופת השפל הגדול)

    משום מה שניים מהאיורים לא מוצגים אצלי (בטלפון) אלא רק מסומנים במספרים - 10 ו-25

  • לינק לתגובה יצחק רביעי, 22 מרס 2017 10:34 נשלח על ידי יצחק

    תודה דני!

  • לינק לתגובה רות אלמגור-רמון רביעי, 22 מרס 2017 10:26 נשלח על ידי רות אלמגור-רמון

    נפלא כרגיל - עולם שלא הכרתי כלל.

כתוב תגובה

* - שדה חובה