מכל מלמדי

בדומה לווינסטון צ'רצ'יל, כבר שנים אני יודע שאני מאוד אוהב ללמוד ושונא שמלמדים אותי. לכן, כשאני נשאל מי הם המורים שלי, קל לי לתת רשימה של שמות שלא הכרתי והם לא הכירו אותי, שמעולם לא קיבלו משכורת כדי ללמד אותי, ואיש מהם לא היה מזכיר את שמי לו היה נשאל מי היו תלמידיו.

הנה רשימה של כמה אישים שלמדתי מהם:

פאבלו פיקאסו
01

גיאורג גרוס
02

פול קליי
03

סול סטיינברג
04

יוזף לאדא
05

ארנסט שפארד
06

ולטר טרייר
07

אלפרד קובין
08

נחום גוטמן
09

פרט לאחרון איש מהם לא הכיר אותי.
באיורים שלי יש מחוות, שלא לומר העתקות, מיצירותיהם של המורים האלו.

10
^מחווה לגוטמן

11
^מחווה ללאדא

12
^מחווה לגרוס

13

^מחווה לשפארד

אבל היו לי גם מורים שניסו ללמד אותי באופן ישיר. כלומר הם היו בכיתה (וקיבלו על זה שכר) ואני לפעמים הייתי בא.
המורה הראשון שלי לציור בבית הספר היסודי - שהיה גם המורה הראשון שלי למה שקראו התעמלות, כלומר ספורט - היה חיים הכט (הדר). היום שאני מודע לכך שמורים יכולים גם להזיק, קשה לי להעריך מה קיבלתי מהכט. הוא היה יקה, שהיה עומד בגופיה ומקפיץ לשמחתנו את שרירי הקיבורת שלו ואומר שיש לו שם עכברים. אני זוכר אותו לטובה מכיוון שבשני המקצועות שלימד – ציור והתעמלות - היו לי ציונים גבוהים יותר ממספיק, ולמעשה הציונים היחידים שהיו לי.
בגיל חמש עשרה וחצי מצאתי את עצמי תלמיד (אז עוד לא היינו "סטודנטים") בבצלאל.

הנה כמה מהמורים שמהם הייתי אמור ללמוד בבצלאל.
אני פותח ביוסי שטרן גם בגלל שהוא היה המורה לאיור וגם בגלל שלימים החלפתי אותו כמורה לאיור, 15 שנה לאחר שסיימתי ללמוד בבצלאל.

14

להלן דברים שכתבתי בעבר, כשהעליתי זיכרונות על הלימודים בבצלאל:

הכניסה לחיים שאפשר לכנות אותם "טרום בוהמה" העמידה אל מול העיניים הצעירות וחסרות היכולת להבחין בגוונים ודקויות - תכונה שמאפיינת אותי עד היום, אלא שבמשך השנים למדתי להשתמש בה בתבונה מסוימת - עולם חדש שיש בו מעמדות שנקבעו על פי כריזמה, חוש הומור, יכולת של שתיית משקאות חריפים ובקיאות במה שקורה בעולם האמנות. המרכז החברתי אותר בקלות בדמותו של יוסי שטרן, מורה צעיר וכריזמטי בעל מבטא הונגרי שנודע בהומור השנון שלו. שטרן היה גם הגבר הראשון שהכרתי שהעדיף גברים על נשים שכבר אז יצא בתרועה מהארון ואני בבורותי לא ידעתי אפילו שאני צריך להתפעל בכל פעם שהוא היה אומר "לני אמר לי" או "כשלני היה אצלי". "לני", היום כולם יודעים, הוא לנרד ברנשטיין המוזיקאי הנודע, שיוסי היה, כך אני מבין היום, אחד המאהבים שלו.
מעמדו החברתי של כל אחד מהצעירים נקבע על פי היחס שקיבל מיוסי. יוסי זיהה מיד את הכפריות המגושמת שלי שבאה לכלל ביטוי בכך שהייתי מנתר כל הזמן כדי להגיע למשקופים ולתקרות זה היה החלק החזק שלי, היה לי ניתור גבוה וכבר בשבוע השלישי של הלימודים הוא ירה לעברי בעיניים צרות מעודף טוב לב, ובשפה תחתונה משורבבת בחן את המשפט שליווה אותי בכל ארבע השנים בבצלאל: "מה אתה צריך את השטויות האלה של הציור הצבעים הטופף והשפריץ? לך תהיה מורה להתעמלות ותעשה משהו שאתה באמת מתאים לו".

15

למעלה מ-45 שנים עברו מאז, מתוכם יותר מ-35 שנה שבהן הייתי מורה, ובכל פעם שעלה בדעתי לומר משהו שאולי ירפה את ידיו של מישהו מתלמידי, זמזם המשפט החביב הזה באוזני.
הנה כמה עבודות אופייניות של יוסי:

16

166

17

בתקופה מסוימת ממש העתקתי את יוסי:

18

19

20

אנא התייחסו לזה בסלחנות, הייתי בן 16...
יוסי היה מסוג "המורה הבדרן" שיודע כי כאשר תלמיד אחד נפגע אתה מרוויח עשרים תלמידים שצוחקים.
הלקח העיקרי שלמדתי מיוסי הוא לא להעליב תלמידים וגם לא לקחת מהם את העיפרון ולהראות להם שאני מצייר יותר טוב, מה שיוסי אהב מאוד לעשות.
נראה לי שהרחבתי על דמותו של יוסי גם בגלל שבשיח שלו היה מרכיב גדול (אולי אפילו מוגזם) של הומור, מרכיב שנעדר מן הקשר שלנו עם שאר המורים, וגם בגלל שיוסי היה "המורה החבר" ונפגשנו בו לא רק בכיתה.
הנה יוסי לצדו של בן דודי אריק קרמן:

21

למרות המבטא ההונגרי של יוסי, הרגשנו שהוא אחד משלנו, דהיינו צבר מוחלט. אולי בגלל הילדים שהופיעו באיורים שלו (ראו רשימה על ילדים).
נציג כמעט הפוך מבחינה תרבותית היה יעקב שטיינהרט שלימד אותנו חיתוך לינול וחיתוך עץ בשנתיים הראשונות עד שהוחלף על ידי יעקב פינס.

22

אבנר כץ מספר שביום שקיבל את תעודת הגמר ניגש אליו שטיינהרט ואמר לו משהו כזה: "עד עכשיו לימדנו אתכם מה שאתם צריכים לדעת. כעת המשימה שלכם היא לשכוח את כל מה שלימדנו אתכם".
לפי המשפט הזה (אני לא שמעתי אותו באזני כי לא הייתי נוכח בטקס קבלת התעודות), אפשר להבין שגם לשטיינהארדט היה הומור, אבל זה לא ניכר בשיעורים שלו וגם לא בעבודותיו.

23

24

אם אני צריך לציין מורה אחד שהשפיע עלי באישיות שלו, שטיינהרט היה הרחק לפני כל השאר.
שטיינהרט היה יקה (אף שנולד בפולין) אבל לא הייתה בו שום נוקדנות חמורה שהייתה למשל אצל רודולף (דויטש) דיין (ראו להלן). הוא היה סמל ההומאניות הגרמנית הנאורה וגם אם לא הבנו, אנחנו הצברים הצעירים, את עומקה, זה חלחל לתוכי ואני מחזיק לו טובה עד היום. הנה שתי עבודות שעשיתי בשיעורים שלו:

25

26

מי שהחליף את שטיינהרט היה תלמיד שלו, יקה אחר, יעקב פינס.

27

אם החיים היו מזמנים לנו את פינס כמורה ראשון ואת שטיינהרט אחריו זה היה אידיאלי, למרות שפינס בתפיסת האמנות שלו היה יותר "מודרני" משטיינהרט ולמרות שהיה מורה מצוין, שטיינהרט הוא לא היה.

28

המורה לגרפיקה שימושית, המקצוע הראשי במחלקה שלנו, היה במשך שנים רודולף דיין (דויטש).

29

דיין היה שייך לקבוצת הייקים שהשתלטה על העיצוב בארץ בשנים ההם. הוא התמחה בעיצוב סמלים וכרזות. הנה הסמל שעיצב לאגודת הגרפיקאים:

30

והנה פוסטר אופייני שנותן ביטוי לו ולתקופה.

31

התרגיל הראשון שעשיתי בשיעורים שלו היה סמל וכרזה לבית חרושת למסמרים "מסמרי בניין":

32

דיין אהב מאוד את הפתרון הזה, שהלם את התפיסה שלו לגבי עיצוב סמלים, והוא שיבח אותי (הייתי אז בן חמש עשרה וחצי ולא האמנתי שהוא מדבר עלי). אבל די מהר הוא הבין שאני לא התלמיד הטוב, ובמשך שלוש שנים הוא כמעט התעלם מקיומי.
הנה סקיצה לשנתון לגרפיקה שעשיתי במסגרת השיעורים שלו:

33

והנה סקיצה לפוסטר "אילת פנינת ים המדבר":

34

והנה עוד פוסטר מעבודת הגמר שלי אני חושב:

35

עברו כ-20 שנה... ויום אחד הופיע דיין בסטודיו שלי. מסתבר שהוא היה ממעריציה של רות בונדי והעובדה שאני איירתי את הטור שלה ב"דבר השבוע" הזכירה לו, כפי שאמר לי, ש"תמיד ידעתי שאתה מוכשר מאוד!"
יקה נוסף היה המורה לרישום, איזידור אשהיים, שהתייחס אלינו בהתנשאות סלחנית.

36

הוא רכש את אהדת התלמידים בעזרת 20 מילים בעברית, ששתיים מהן אני עדיין זוכר – "שורש האף", שבהן השתמש להראות לנו שאנחנו לא רושמים נכון את האף. הנה עבודות של אשהיים שנשכח כמעט לגמרי בסיפור האמנות בארץ:

37

38

והנה רישום התימני המפורסם שעשיתי בשיעורי הרישום:

39

כבר סיפרתי באיזה מקום שכאשר נחום גוטמן ראה את הרישום הזה הוא אמר לי: "זה אותו תימני שאני ציירתי בבצלאל".
להזכירכם – אני ציירתי את זה ב 1956 וגוטמן התחיל ללמוד בבצלאל בשנת 1914. שנינו היינו בני 16 כשהתחלנו ללמוד בבצלאל), אבל תימנים כידוע לא מזדקנים.
מי שהיה אז מנהל המוסד היה ירחמיאל שכטר.

40

שכטר היה קליגראף מזהיר ולכן קליגראפיה הייתה אחד המקצועות שהוקדשו להם שעות לימוד רבות, וזאת למרות שהסיכוי שזה יעזור לנו בעתיד כגרפיקאים היה אפסי.
הנה מה שכתב עליו חברי מיכה אולמן:

"…אולי אתחיל באיך נעשיתי פָּסָל. ב'בצלאל' למדנו כתב אצל ירחמיאל שכטר שהיה אדריכל, כתיבה תמה בציפורן עם טוש. את עבודת הגמר הגשתי בנושא השבת, הוא התבונן בעבודה ואחרי כמה דקות אמר "טוב מאוד", אני אמרתי לו - רגע, אני לא מרוצה לגמרי מן האותיות; והוא ענה - לא הסתכלתי על האותיות, הסתכלתי על הרווחים!
לקח לי עוד כשבע שנים להבין את המשפט הזה עד שנעשיתי פסל…"

וכאן אני מרשה לעצמי לעבור לקליגראפיה:

41

את העובדה שבאותיות סת"ם ה"א" נראית ככה:

42

...ובכתב הספרדי היא נראית דווקא ככה:

43

...ושבכתב ירושלמי היא דווקא ככה:

44

...לא הפנמתי עד היום, והאות הקליגראפית שלי, כמו שראיתם לעיל היא נזיד מעורב של כל מה שלמדתי בשיעורים של שכטר ושל נח אופיר, תלמידו המצטיין שהיה עוזר הוראה.
גם עם יעקב אייזנשר המורה לציור לא היו לי יחסים טובים במיוחד.

45

למי שלא זוכר, בזמנים ההם בשנות החמישים המחלקה לגרפיקה שימושית הכילה בתוכה גם ציור וגם איור. אייזנשר היה המורה לציור. הוא היה יליד צ'רנוביץ ולמד בווינה ובפריז. הוא היה מושפע מהקוביזם, ובמקרה שלו זה הלך טוב מאוד עם הבתים שהוא אהב לצייר:

46

קוביזם, קוביזם - אבל לא צריך להגזים...
אם אני מחפש סיבות למה לא נהייתי צייר, אייזנשר הוא אחת מהן.
עוד מורה שניסה להסביר לנו מה זאת אמנות היה שלמה ויתקין.

47

ויתקין, שלימים הפכנו חברים דרך החברות המשותפת שלנו עם יוסל ברגנר, ניסה להסביר לנו מה זאת אמנות, או יותר נכון מה שהוא חשב שזאת אמנות. מבחינתי שלמה דיבר מעל הראש שלי, ולא הבנתי מה ההבדל בין "טקסטורות" ל"פקטורות".
הנה עבודה של שלמה:

48

כל דבר שהיה קצת שונה מהרוח הכללית שנשבה בבצלאל של אז מצא חן בעיני שלמה, ולכן אני זוכר לטובה שהוא שיבח את הדף שעשיתי מטביעות אצבע:

49

המורה האחרון שאזכיר כאן בחום הוא אברהם רונן, המורה לתולדות האמנות, שבשנים האחרונות לחייו היינו ביחסי ידידות. אברהם היה פלמחניק צעיר שכבר אז היה אוצר של ידע וסקרנות. לימים היה ראש החוג לאמנות באוניברסיטת תל אביב והעמיד תלמידים ומעריצים רבים.

אני מתגעגע לאברהם ולמורים כמוהו.

499

במהלך כתיבת הרשומה הזאת ניסיתי לחפש בארכיון בצלאל. התברר שמדובר בארכיון רשלני ועלוב, ובכל זאת מצאתי את הצילום הזה:

50

והנה צילום של אבנר ושלי אוחזים בפוסטר שעשיתי בשיעורים של רודולף דיין:

51

5 תגובות

  • לינק לתגובה מרב שני, 15 מאי 2017 15:13 נשלח על ידי מרב

    דני,
    כל שבוע אני מחכה בסקרנות למייל ממך.
    קוראת ,לומדת, מהרהרת לעצמי ,מחייכת הרבה ונהנית.
    לא, אין לי משהו מיוחד להגיד, רק תודה.
    מרב

  • לינק לתגובה תרזה איזנברג ראשון, 14 מאי 2017 11:26 נשלח על ידי תרזה איזנברג

    דווקא ברור לגמרי מיהו דני ומיהו אבנר (משמאל). שניהם נראים כמו פלמחניקים צעירים.

    ... ואני בטוחה שאתה אחד המורים שהתלמידים שלהם מאוד מעריכים ואוהבים.

  • לינק לתגובה motior שבת, 13 מאי 2017 19:54 נשלח על ידי motior

    היו לך מורים מאוד מעניינים.
    הרבה יותר משלי...

  • לינק לתגובה זקן עצוב שבת, 13 מאי 2017 18:35 נשלח על ידי זקן עצוב

    עשינו מועצה משפחתית, ישבנו שבעה נקיים ולא מצאנו מי זה דני ומי זה אבנר בצילום

  • לינק לתגובה אפרת שבת, 13 מאי 2017 10:37 נשלח על ידי אפרת

    אי אפשר להגזים כנראה בחשיבות של מורים ובעומק ההשפעה שלהם על תלמידים.אם אתה,ממרומי הניסיון וההצלחה שלך,זוכר משפט שאמר לך מורה כשהיית בן 16,אי אפשר להסיק אחרת.
    ועוד משהו שעולה מפה- לא כל כך משנה מה המורה מלמד,הוא לעולם ישפט על פי אישיותו ואופיו ופחות ע"פ המקצועיות או הבקיאות בחומר.

    על הדרך יוצא שלמדתי הבדלים בין הצורות של האות "א".
    תודה כרגיל על השפע שאתה מרעיף כאן.

כתוב תגובה

* - שדה חובה