נורמן רוקוול וקארל לארסון

עולם האמנות באמריקה לא מתייחס לנורמן רוקוול. מאייר? - כן. אמן? ממש לא!

01

אבל דווקא אנשי הקולנוע אוהבים אותו ואת תרומתו.
הבמאים ג'ורג' לוקאס (מלחמת הכוכבים) וגם סטיבן שפילברג תלו ציורים שלו במשרדיהם.
נבוקוב לעומת זאת טען שבזכות הטכניקה המשובחת שלו הוא הצליח להגיע לשיא הקיטש. ועוד טען נבוקוב שסלבדור דאלי הוא אחיו התאום של רוקוול, שנחטף על ידי צוענים.

כמה נושאים אני מבקש להעלות כאן ברשימה הזאת.
והפעם שלא כדרכי אני ממש מבקש מכם הקוראים להתייחס לסוגיות שאני מעלה.
את הנושא הראשון אנסח כך:

  • כולנו מסכימים שאין רבותא גדולה בציור ריאליסטי ברוח הרנסנס שנעשה היום. אבל האם היכולת ה"רנסנסית" שיש לרוקוול, כשהיא מושפעת מנקודות המבט והפריים של הצילום, יש בה כדי לחדש או להצעיד את האמנות לדרכים חדשות? כלומר, האם יש פה סוג חדש של ריאליזם?

הנושא השני שמעסיק אותי הוא תפיסת ההווי.

  • רוקוול מצליח לשלב בציורים שלו אינספור פרטים שכל אחד נחשב בעיני הציבור לסמל של הווי אמריקאי.
    האם אכן זה מה שאמן צריך לעשות? להביא לחזית את הדברים הנחמדים של החיים, שקל מאוד להזדהות איתם?

ייתכן שרוקוול מוכר לרבים מכם.
וכאן אני רוצה להציג לכם עוד צייר/מאייר, פחות ידוע, קארל לארסון.

02

לארסון בשביל השוודים הוא בערך כמו רוקוול בשביל האמריקאים. למרות שלארסון מבוגר מרוקוול בכ-40 שנה, שניהם היו מודעים למהפכת האימפרסיוניזם (לארסון אפילו היה באותה תקופה בפריז והשתדל להימנע מכל קשר עם התנועה הזאת), ושניהם בחרו להתעלם מהכיוונים שהאמנות הובילה אליהם ובחרו להיצמד ל"מציאות" כפי שנקבעה בתודעתם עוד מציורי הרנסנס.
שניהם הרבו לפאר את הערכים המשפחתיים.
הנה פורטרט עצמי של לארסון עם בתו בריטה:

03

והנה איור "משפחתי" אופייני לרוקוול:

04

לארסון היה נועז יותר והרשה לעצמו להביא לקהל שלו אפילו עירום:

05

רוקוול הואשם על ידי מבקריו שהוא יודע בדיוק מה הקהל שלו אוהב. למשפט הזה אין כמובן שום תוקף ואפשר להחליף אותו במשפט הבא: מה שהוא אוהב לצייר הוא בדיוק מה שהקהל שלו אוהב – שגם הוא הבל ורעות רוח.
איך שלא ננסה להסביר את ההצלחה העצומה של רוקוול במוחם של האמריקאים, לא נוכל להתעלם מכך שהוא הפך להיות מה שהאמריקאים אוהבים לכנות "החלום האמריקאי". למשל זה:

06

לארסון, שנולד בערך כשהצילום פרץ לתודעת העוסקים באמנות, לא השתמש בצילומים והמשיך כמו קודמיו לצייר מודלים חיים ולכן הקומפוזיציות שלו "מאורגנות".

07

רוקוול, שאולי לא היה המאייר הראשון שהבין איך הצילום יכול לעזור למאיירים, העלה את השימוש בצילומים (מבוימים בדרך כלל) לשיא שלא היה כמוהו לפניו. הנה כמה איורים שלו והצילומים שהכין כדי לבצע אותם:

08

09

10

11

הצילום, שיותר מכל תופעה אחרת הביא לעולם האמנות את האקראיות, גרם לכך שאצל רוקוול גיבורים רבים צוירו מהגב, תופעה שכמעט ולא הכרנו בציור עד אמצע המאה ה-19.
הנה כמה דוגמאות:

12

13

14

15

וכמובן, גם זה בהשפעת הצילום, יש אצל רוקוול בשונה מלארסון פריימים "צילומיים" במובן זה שהם "חתוכים". כמו זה:

16

אני חושב שהמעריצים הגדולים של רוקוול מבססים את הערצתם בעיקר על השליטה הטכנית המעולה שלו בצבע שמן, אבל גם על הנימה ההומוריסטית שאותה הוא מוסיף למה שהוא רואה בצילום.

17

כמו ההגזמה ברגליים הדקות.
ההגזמה לא הופכת את הציור של רוקוול לקריקטורה, אבל כל מי שכותב עליו בחיוב, מדבר על "ההומור הנפלא שלו."
גם אצל לארסון יש ביטוי ל"הומור הבורגני" הזה. לא כל כך בדמויות ובהבעות כמו שיש אצל רוקוול, אבל בדומה לרוקוול גם הוא מעביר למעריצים שלו את ההווי בפרטים הקטנים, כמו למשל החתלתולים האלה:

18

19

שכל כך אהובים עליו.
הבדל אחד באופי הביצוע בין השניים נבע מהסיבה הפשוטה ש-40 השנים שהפרידו ביניהם וטכניקת ההדפסה שהתפתחה בזמן הזה, אפשרה לרוקוול לצייר בצבעי שמן ללא קונטורים, ואילו לארסון, שרוב עבודותיו נועדו להיות מודפסות, כמו כל המאיירים בני דורו, היה עדיין זקוק, שלא לומר מכור, לקו המתאר.
ובאשר לדומה ביניהם:
שני האמנים נערצים בארצותיהם. כל אחד מהם השתוקק כל כך שיכירו בו כאמן מוביל, אבל אצל המומחים לאמנות הם תויגו כמאיירים (רוקוול אמנם אמר פעם: "אין לי בעייה שאומרים שאני מאייר, אני באמת מאייר").
שניהם ניסו, פרט לציורי ההווי המתוקים שלהם, להיות גם לוחמניים.
אצל לארסון זה בא לידי ביטוי בעיקר בעבודה הענקית שלו' קרבן אמצע החורף, שבזמנו נדחתה על ידי הממסד:

20

אצל רוקוול מדובר בעבודות רבות שעסקו בזכויות אדם, כמו למשל הציור חוק הזהב, שבו כתובות המילים "נהג באחרים כפי שהיית רוצה שינהגו בך":

21

שמתם לב בוודאי שהדמות המרכזית בציור היא של יהודי.
בשנת 1943, בהשראת נאומו של רוזוולט, צייר רוקוול את ארבע החרויות, שרבים רואים בהן את פסגת יצירתו:

חופש הביטוי:
22

חופש הדת:
23

(שימו לב לקומפוזיציה הצילומית מאוד^)

חופש ממחסור:
24

חופש מפחד:
25

שבעה חודשים של עבודה מאומצת הקדיש רוקוול לציורים האלה.

הציור שנחשב ללוחמני ביותר מכלל ציוריו הוא הציור הזה משנות ה-60:

26
שם הציור: הבעיה שכולנו חיים איתה.

עד היום יש רבים שסבורים שזאת יצירת האמנות החשובה ביותר שנעשתה על ידי אמן לבן על אפליית הכושים (או אם תרצו, האפרו-אמריקאים). הנה כמה צילומים וסקיצות שקדמו לעבודה הגמורה:

27

28

29

מי שרוצה עוד פרטים על הציור הזה – יכול לקרוא ברשימה של קן לירד.
בניגוד לרוקוול שגדל בניו יורק במשפחה נורמלית, לארסון גדל בתנאי עוני. באוטוביוגרפיה שלו הוא כותב: "עוני, טינופת ורשע פרחו שם, גם העצלות. גוף ונפש נרקבים בזוהמה... סביבה כזו היא מדגרה לכולירה".
מי שרוצה ללמוד עוד על רוקוול יש הרבה מידע ביוטיוב.
ומשהו שאולי לא שמתם לב ואני כותב את זה מנקודת מבט של מאייר די ותיק. כשמאייר מצייר ילדים בספרים שנועדו לילדים הוא בעל מקצוע. אבל כשציירים כמו רוקוול או לארסון מציירים ילדים הם מיד הופכים לאייקון אנושי. זה מה שקורה כשקהל צופי האמנות מתייחס בעיקר ל"מה" ולא ל"איך".
ומאחר שעסקנו באמנות, אסיים בציור הזה שנקרא אבסטרקט מול קונקרטי:

30

ובו רוקוול בעצם שואל אותנו: "את מה אתם אוהבים יותר, את הציור של פולוק או את האיש שאני ציירתי?"

5 תגובות

  • לינק לתגובה תרזה איזנברג ראשון, 20 אוגוסט 2017 14:39 נשלח על ידי תרזה איזנברג

    שניהם נהדרים. לדעתי. הרבה מאוד אנושיות.
    אהבתי גם את האומץ של רוקוול. בימינו, אצלנו, היו קוראים לו "סמולני".
    ולרסון - הרי הוא אהב חתולים...

  • לינק לתגובה motior שבת, 19 אוגוסט 2017 11:18 נשלח על ידי motior

    אני לא מבין גדול באמנות אבל אני חושב שרוקוול (וגם לארסון שאותו לא הכרתי) מוסיף הרבה ל"סתם" צילומים. אולי זה "ההומור" שבציורים שלו ואולי דברים אחרים. בהתייחסות לתמונה האחרונה שלו, אני מעדיף אותו על פולוק :-)

    לשאלתך השנייה, אני לא יודע מה אמן "צריך לעשות". בעצם אני חושב שאמן צריך לבטאת עצמו בעיקר...

  • לינק לתגובה אפרת שישי, 18 אוגוסט 2017 23:21 נשלח על ידי אפרת

    רוקוול צייר במלחמה"ע השניה לסטרדיי איבנינג פוסט,שבמרכזה עומד חייל כל אמריקני בשם וויל גיליס.החייל עובר כל מיני חוויות במלחמה,לא ממש נלחם,מקבל חבילה מהבית וסצינות קלות לעיכול כאלה.כשרוקוול חיפשדוגמן לתפקיד ווילי,הוא ביקר בערב ריקודי עם כששם עין על מועמד מתאים ובחן אותו בתשומת לב מכל מיני זוויות.לימים אמר לו הדוגמן שאם רוקוול היה ממשיך ללטוש בו עיניים הוא היה מכניס לו סטירה.
    https://en.wikipedia.org/wiki/Willie_Gillis

    מאייר,צייר,קיטש או לא.מי שאומר שהוא לא אוהב את רוקוול כנראה משקר גם בדברים אחרים.

  • לינק לתגובה זקן עצוב שישי, 18 אוגוסט 2017 17:05 נשלח על ידי זקן עצוב

    פיני יקירי, כמה שעות נסיעה מברוקלין בעיירה קטנה הקרויה סטוקברידג', מסצ'וסטס יש מוזיאון מקסים עם מאות עבודות של נורמן רוקוול. אם יתמזל לך מזלך עוד עובד שם מדריך שחור שמן שהיה בילדותו דוגמן צילום שלו ויש לו סיפורים משעשעים על האיש. אני אוהב את הציורים שלו מאוד, קניתי שם 5-6 ספרונים של 332 השערים שעשה בעיקר למגזין סאטרדיי איבנינג פוסט. נשאר לי אחד ואני פותח אותו לפעמים, מסתכל באקראי בציור אחד וקורא בו את הסיפור רב הפרטים שהציור מספר לי על אמריקה של המאה הקודמת. הנאה רבה!

  • לינק לתגובה פיני שישי, 18 אוגוסט 2017 16:33 נשלח על ידי פיני

    לא רק שלא ברור מה מבטא יותר את המציאות, צילום מבויים או ציור מושקע, כבר לא ברור מהי המציאות, מה שאנחנו רואית ברגע מסוים או הפירוש שאנחנו נותנים לדברים.
    היתרון שיש לאמן על פני "המציאות" הנראית לעין, שהאמן יוצר אותה.
    ברמה הטכנית, נראה לי שיותר קל "לייצר" מציאות מורכבת כזו בציור לעומת צילום.

    * איזה כיף להיות ראשון, אבל ככה זה כשנמצאים בברוקלין.

כתוב תגובה

* - שדה חובה