וירג'יניה וולף בשפם

 ככל שאני מזדקן, אני אוהב פחות את פלג ההומור הזה שנקרא "מתיחות" או באנגלית – Practical Jokes.

אם פעם הייתי נהנה מסרטי מתיחות, הרי שהיום רובם משעממים אותי ואפילו דוחים.
אם אכן, כפי שגורסים רבים ממי שמנסים לפענח את סודות ההומור, ההומור העצמי הוא הנעלה שבכל סוגי ההומור, הרי המתיחות הן בדיוק ההפך.
אבל מדי פעם אני נתקל בסוג של "מתיחה" שמכוונת כלפי החזקים, ואז אני מצליח אפילו ליהנות.
כשכתבתי את הספר "לונדון בעקבות סופרים וספרים" וחיפשתי פרטים על חוג בלומסברי, גיליתי את מה שנקרא המתיחה על הדרדנאוט.
את המילה דרדנאוט הכרתי כילד, כי היא מופיעה פעמיים ב"מיקי מהו" של שלונסקי. אז חקרתי ולמדתי לדעת שמדובר בשם של אוניית מלחמה אנגלית ענקית שהושקה ב-1906, ובגלל שנחשבה למוצלחת הפך השם דרדנאוט לשם כללי למודל האוניות האלו.

01

ומה הייתה המתיחה?
אדריאן סטפן, אחיה של וירג'יניה וולף (כאן בציור של דנקן גראנט:),

02

שנחשב גם הוא לחבר בחוג בלומסברי, למד בקיימברידג' עם בחור אירי אחד בשם הוראס דה-ור קוֹל (להלן קול).
קול אהב מתיחות, ובקיימברידג' הוא התפרסם כאשר שלח מברק לראש העיר ובישר לו שהסולטן של זנזיבר (שאכן היה אז בביקור באנגליה) מתכוון לבקר בקיימברידג'; וכך התחפש קול, ביחד עם עוד שלושה אנשים וביניהם אדריאן, לסולטן של זנזיבר ופמלייתו, והם התקבלו בקיימברידג' בכבוד ואף נתנו את חסותם לשוק של צדקה.
עברו כמה שנים, וב-10 בפברואר 1910 יצאה לאוויר העולם אותה תרמית שזכתה לשם המתיחה על הדרדנאוט.
אם להאמין לווירג'יניה וולף, זה התחיל כך:

"באותם ימים הקצינים הצעירים בילו יפה. הם תמיד זממו איזה מעשה קונדס, ועיקר עיסוקם היה למתוח אחד את השני. היו יריבויות ואינטריגות בצי, הקצינים אהבו להתל אחד בשני. בין הקצינים של ה"הוק" וה"דרדנאוט" הייתה מעין ברית. החבר של קול ששירת על האוניה "הוק" בא לקול ואמר לו: לך יש כישרון למתוח אנשים. האם תוכל לעשות משהו למתוח את ה"דרדנאוט"?"

ואז העלו קול ואדריאן רעיון דומה ל"מתיחת זנזיבר" והחליטו לערוך ביקור של משלחת נסיכים מחבש על האוניה דרדנאוט. הם צירפו אליהם את אנטוני בקסטון, שהיה אמור להיות קיסר חבש, אך פרש מהמתיחה ברגע האחרון, את גאי רידלי, דנקן גראנט וגם את וירג'יניה וולף, שהסכימה להשתתף במתיחה כשהתברר שבקסטון פרש. הם צבעו את עורם, עטו זקנים ושפמים ולבשו בגדים מצחיקים. הם אפילו טרחו להצטלם:

03

עומדים מימין לשמאל: דנקן גראנט, אדריאן סטפן, קול, גאי רידלי. יושבים: אנטוני בקסטון, וירג'יניה וולף.

04

קול שלח לצי מברק בשם משרד החוץ, והללו, בלי לבדוק, נערכו לביקור המלכותי.
על הדרדנאוט היה גם קצין בשם ויליאם פישר, שהיה בן דודם של וירג'יניה ואדריאן.
הם הגיעו ברכבת לווימות (היו אפילו שמועות שבתחנת פדינגטון הם ביקשו וקיבלו רכבת מיוחדת), שם קיבלו אותם אנשי הצי והם עלו על סירת קיטור קטנה שלקחה אותם אל הדרדנאוט. על הסיפון חיכה להם האדמירל ושם לחץ הקצין ויליאם פישר את ידיהם של בת דודתו וירג'יניה עטורת הזקן והשפם, שלדבריה כמעט התפוצצה מצחוק, ואת ידו של אחיה אדריאן.
וירג'יניה עצמה שתקה כדי לא לגלות את מינה. האחרים קשקשו כל מיני פסוקים בלטינית מצוטטים מאנאיס.
מישהו באוניה נזכר שיש שם מלח שיכול לדבר בחבשית, אבל להקלת המבקרים התברר שהוא בחופשה.
הנסיכים קיבלו הסברים מפורטים על כל תותח וכל פרט אחר באוניה, ואדריאן תרגם ל"חבשית" בקטעים מווירגיליוס והומרוס.
הוא סירב להצעה שמהאוניה יירו עשרים ואחת יריות תותח. האורחים סירבו לאכול, הם חששו שהאיפור ייפגע, והסבירו שהאוכל לא בושל לפי חוקי האוכל החבשים.
הביקור עבר בהצלחה, אבל קול, ממש כמו אז בקיימברידג', בלי לספר לחברים שלו, סיפר את הסיפור לעיתונים ואף נתן להם את הצילומים. באקספרס ובמירור פרסמו את זה כמובן בעמודים הראשונים ועוררו סערה גדולה. בעיתונים פורסמו קריקטורות כאלו:

05

בפרלמנט נשאלו כמה שאלות נוקבות. למשל: האם נכון שהאדמירל ביקש רשות מהמלך לענוד את אות "המסדר המלכותי החבשי" שקיבל מהמשלחת?
קול סיפר לעיתונות שלאנשי דרדנאוט לא היה דגל של חבש והם הניפו את הדגל של זנזיבר וגם ההמנון שנוגן היה של זנזיבר.
מר מקֶנֶה, הלורד הראשון של האדמירלות, הכחיש וטען שבטקס לא הונפו דגלים.
מה שהעיתונים הדגישו היה שבכל מקום שבו נראה האדמירל, הוא נתקבל בציבור בקריאות "בונגה בונגה", אחד השמות שבהם השתמשו המותחים.
קול, שעד היום אם תחפשו עליו פרטים, תמצאו רק את סיפור המתיחה, סיפר שבהיותם על הסיפון התחיל לרדת גשם והם חששו כמובן לאיפור.
לסיפור הזה היה המשך, אותו סיפרה וירג'יניה וולף. (תוכלו לקרוא פרטים בנספח ה' בספר וירג'יניה וולף שכתב קוונטין בל ויצא בעברית בהוצאת שוקן בתרגומה של לאה דובב. ספר מומלץ!).
וולף מספרת שבוקר אחד שמעה קולות מהקומה הראשונה מתחתיה, והיא זיהתה את קולו של ויליאם פישר בן דודה. הוא הגיע עם עוד שני מלחים מהדרדנאוט. הם חטפו את דנקן גראנט, הכניסו אותו למכונית ונסעו להמסטד הית. כולם החזיקו מקלות בידיהם. פישר אמר שהוא, בתור בעל דרגה גבוהה, מנוע מלהכות, ופקד על האחרים להכות את דנקן, אבל הללו הסתפקו ב"שתי טפיחות של טקס", כפי שכתבה ווירג'יניה וולף.
היא מסיימת את הרשימה בכך שהמלחים החלו לחבב את דנקן והציעו לו טרמפ הביתה, שכן הוא לא היה לבוש כראוי והיה בנעלי בית, אבל הוא העדיף לנסוע ברכבת התחתית.
ומכיוון שהעליתי כאן את דמותו של דנקן גראנט, שבאנגליה נחשב לצייר חשוב, אני מבקש לספר עליו דברים אחדים ודרך הדמות המעניינת שלו להבין משהו מהיחס של האנגלים לאמנות.

06

בכמה הזדמנויות, בעיקר כשהתייחסתי לתופעה שנקראה "אחוות הפרה-רפאליטים" וגם כשדיברתי על תור הזהב של האיור האנגלי, ניסיתי להסביר את הקשר שהיה לציירים האנגלים לטקסט ולתפיסות עולם ולפילוסופיה.
"החוג של בלומסברי" הוא דוגמה מובהקת לתפיסה הזאת כשמדובר בעידן האדוארדיאני. חברי החוג, גם הסופרים, המשוררים, ההיסטוריונים והבלשנים וכמוהם גם הציירים, בעיקר ונסה בל (אחותה של וירג'יניה וולף), רוג'ר פריי ודנקן גראנט, היו בעלי דעות פוליטיות חברתיות וסקסואליות בצד היותם יוצרים. הדבר הזה (שמעניין בעיקר את האנגלים, אני חייב לציין) הביא לכך שהתעניינות הציבורית מופנית יותר לאנשים ולחייהם הפרטיים מאשר ליצירות שלהם.
קשה להתייחס ל"חוג של בלומסברי" בלי להגיע די מהר לרשימות הדי מורכבות של "מי שכב עם מי".
ובכן, דנקן גראנט היה בן של קצין בריטי ואת ילדותו בילה בהודו ובבורמה. הנה פורטרט עצמי שלו:

07

כשחזר ללונדון הוכשר כצייר והתוודע אל החוג של בלומסברי דרך ליטון סטראצ'י בן דודו. כאן הוא בציור של גראנט:

08

דנקן גראנט היה יפה תואר וכל מי שהכיר אותו התאהב בו. כולם ידעו שהוא הומוסקסואל אבל זה לא הפריע לו להפוך לבן זוגה של ונסה בל, אחותה של וירג'יניה וולף, שהייתה דמות מובילה בחוג. ונסה הייתה גם היא ציירת והייתה נשואה לקלייב בל. במשך הזמן נולדה בת לוונסה וגראנט. גראנט, בהסכמתה של ונסה, המשיך לקיים יחסים עם גברים, ביניהם בן דודו ליטון סטראצ'י וגם מיינרד קיין, מהחברים הבולטים בחוג.

081

אבל בעיקר הוא התאהב במישהו בשם דייויד גראנט, שהצטרף לחבורה (כונה בפיהם "שפנפן") ועבר לגור איתם בהרמוניה מלאה, כך לפחות זה נראה היום.

09

הכול נעשה בהסכמה ובפתיחות בוהמית. וכאן כדאי גם להזכיר שאנג'ליקה, בתם של ונסה ודנקן נישאה ל"שפנפן".
דנקן וונסה היו מציירים כמעט תמיד ביחד באותו סטודיו, ולפעמים קשה להבדיל בין הציורים שלהם. זה ציור של דנקן:

10

וזה של ונסה:

11

כל הרוח הזאת שתיארתי לעיל באה לידי ביטוי באמנות שלהם, בעיקר בגלל הכוח של ה"חוג".
למשל: כמעט כל הפורטרטים שהם ציירו הם של חברי החוג או המקורבים להם. דנקן הרבה לצייר את ונסה, כמעט עד כדי אובססיה:

12

141

142

13

14

אפילו הנופים היו בדרך כלל אלו שנראו מבעד לחלונות בעיקר באחוזת צ'ארלסטון.
הנה אותו נוף בציור של ונסה:

15

ובציור של דנקן:

16

גם החללים הפנימיים בהם גרו היו מצוירים למשעי. זהו חדר השינה של דנקן:

17

וזהו חדר הגן בצ'רלסטון:

18

כל ארון, כל וילון וכל מיטה נחשבו לבדי ציור. ובמובן זה אי אפשר שלא להיזכר ב Arts & Crafts של ויליאם מוריס (כן, נכון, בהזדמנות אקדיש גם לו רשומה).
גראנט, שנולד בשנת 1885, היה צעיר מפיקאסו בארבע שנים. הוא גם היה מעריץ שלו ושל מאטיס והושפע מאוד מתערוכות הפוסט אימפרסיוניזם שנערכו בשנים 1910 ו-1912 בלונדון בחסות חוג בלומסברי. בדומה לפיקאסו, גם הוא ניסה לצייר בטכניקות ובסגנונות שונים:

19

20

28

21

 

22

23

24

25

26

27

291

292

29

בעבודותיו היה דגש ברור על הגוף הגברי.

30

32

33

31

הנטייה שלו לא להסתיר את איברי המין הגבריים ואת העירום בכלל קוממה נגדו חלק מהציבור האנגלי, וכאשר התבקש לצייר ולעצב חללים וציורי קיר לאוניית הנוסעים קווין מרי, פסלה הוועדה את ההצעות שלו. כך הוא מספר את התהליך:

"אחרי שהסקיצות הראשונות שלי אושרו על ידי הוועדה, עבדתי על הפיתוח שלהם עוד ארבעה חודשים ואז נאמר לי שהדמויות גדולות מדי. למרות שזאת הייתה עבודה גדולה, הסכמתי ושיניתי את הגודל, ואז קיבלתי אישור בכתב שלא אתבקש לעשות שינויים נוספים. המשכתי לעבוד והתקנתי הכול על האוניה. ימים אחדים לאחר מכן ביקר אצלי חבר הוועדה וסיפר לי שיושב הראש החליט על דעת עצמו לסלק את הציורים."

הנה אחד מהם:

34

ולמען ההקשר ההיסטורי אזכיר כל זאת קורה 40 שנה לאחר המשפט של אוסקר ויילד.

* ייתכן שבקרוב אכתוב רשומות נוספות הקשורות לחוג של בלומסברי.

5 תגובות

  • לינק לתגובה תרזה איזנברג שני, 16 אוקטובר 2017 21:52 נשלח על ידי תרזה איזנברג

    דני, איך אתה יודע כל כך הרבה ?!

  • לינק לתגובה motior שני, 16 אוקטובר 2017 21:47 נשלח על ידי motior

    תודה על המידע המעניין.
    קראתי מזמן את הספר של בל על וירג'יניה וולף אבל כלל לא זכרתי את הסיפור.

  • לינק לתגובה אדיבה גפן שני, 16 אוקטובר 2017 20:58 נשלח על ידי אדיבה גפן

    דני אהוב
    עוד אוצר גדול הבאת אלינו
    מקסים
    מרתק
    תדה

  • לינק לתגובה זקן עצוב שני, 16 אוקטובר 2017 16:47 נשלח על ידי זקן עצוב

    וברקע, כשהחברה משתעשעים כי השמש לעולם לא שוקעת באימפריה הבריטית (ולכן יש מהיכן לממן בניית אניות מלחמה גדולות), העולם כמרקחה - יפן כובשת את קוריאה, מהפכה פורצת במכסיקו, המלך בורח מפורטוגל ומוקמת שם ריפובליקה, רוסיה שוקעת בעוני מחריד, פולין כבושה בידי רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, זנזיבר (זו מהמתיחה) וקניה הן ישות אחת תחת השלטון הדיכוי הבריטי וכן, סאקי בסיפוריו המצחיקים משלב (איך לא) גם מתיחות אכזריות.

  • לינק לתגובה גד סואן שני, 16 אוקטובר 2017 13:46 נשלח על ידי גד סואן

    דני ,אתה גדול
    הפעם התעלית אפילו עליך...
    רשימה נהדרת,
    משכילה, מאלפת
    גדושת פרטים שרק אלוהים יודע היכן דלית אותם...
    אוצר בלום של ממש
    ןמכיוון שבחג הסוכות ביליתי בפריז, זו הזדמנות לברך בשנה טובה ומועדים לשמחה (שזמנם כבר עבר בינתיים, אבל שיהיה...)

כתוב תגובה

* - שדה חובה