מה שהמוח זוכר ומה שאני רוצה לשכוח

יש לי חבר, יוסי חלמיש שמו, שעוסק בחקר המוח.

פעם, כשדיברנו בסוגיית הזיכרון, אמר לי יוסי את הדברים הבאים:

"המוח שלנו לא רואה את עצמו כאיזה ארכיון או מחסן של הזיכרונות שלנו. הוא עוסק רק בעתיד ובהישרדות, ולכן הוא שומר בעיקר את הדברים שבכוחם להבטיח לנו את העתיד ולעזור לנו לשרוד".

כשאמרתי לו שאני אכן מכיר כמה אנשים שזוכרים רק את מה שיעזור להם לשרוד, הוא אמר לי: "בוא לא נדבר על פוליטיקה".
מהשיחות האלה אני יוצא עם מצב רוח כבד. אם אני מבקש להיות כן עם עצמי, אני חייב להודות שכמעט כל מה שאני זוכר אין בכוחו לספק לי עתיד טוב יותר, או ארוך יותר, וזה הופך להיות ממש חמור כשעולה האופציה הבלתי אפשרית כשמדובר בנוסטלגיה, כי אם יש משהו שאהוב עלי פחות מ"ריאליטי" זאת המילה הזאת, נוסטלגיה.
מדי פעם אני מעלה באתר זה פרטים מהעבר שאני זוכר, ולאחר שהם מופיעים פה אני כמובן זוכר אותם טוב יותר, שכן השינון הוא אחד מאבות הזיכרון. או כמו שאמר אבא שלי בפשטות: "לנודניקים יש זיכרון הכי טוב".
הדרך שלי להימנע מנוסטלגיה, או להקטין את הנזק שלה, היא לבדוק את זיכרונות העבר ולשפוט אותם בדיוק כפי שאני שופט את מה שאני רואה, קורא ושומע היום.
בכוונה השתמשתי במילה "שופט", שנחשבת לאחת המילים השליליות אצל פסיכולוגים ואנשים אחרים, בעיקר מתחום האקדמיה.
המשפטים: "אל תהיה שיפוטי", או "למה אתה שיפוטי", ובעיקר "אני לא שיפוטי", גורמים לי לחייך. אנחנו שופטים הכול, אבל הטיפשים שבינינו, ואלה הרוב, נותנים לא רק פסק דין אלא גם גזר דין.
רוב הפסיכולוגים שבזים למילה "שיפוטי" מבלבלים בין "שופט" לבין "תליין".
הנה זיכרון מהעבר:
בשנת 1881 כתב מארק טוויין את הספר "בן המלך והעני". מארק טוויין, שישב תקופה מסוימת באנגליה, אהב לנבור בהיסטוריה האנגלית וכתב כמה ספרים כתוצאה מהנבירה הזאת.
הנסיך שמתחלף בילד מהמשפחה הנחותה הוא אדוארד, בנו של הנרי השמיני (שסיים את חייו בגיל 16, ואת זה לא מספר לנו מארק טוויין). מזה יבין כל בר דעת שהסיפור מתרחש בתקופה הטיודורית.
הספר שקראתי בילדותי, שתורגם על ידי א.ל. יעקובוביץ', נפתח אפילו במשפט הבא:
"בעיר לונדון העתיקה, ביום סתיו אחד ברבע השני למאה השש-עשרה, נולד נער בבית משפחה ענייה בשם קנטי"
הנה צילום של העמוד הראשון מהספר, הכולל איור:

01

(בכוונה איני מביא את שמה של המאיירת, שאיירה אז ספרים רבים).
שמתם לב שלמעלה מצויר הטאואר ברידג', שהוא אחד מסמליה של לונדון?
ובכן, הגשר הזה נבנה ונפתח לקהל בשנת 1894 – רק 357 שנה אחרי הולדתם של תום קנטי והנסיך אדוארד.
אז החוקר יגיד: "אני לא שופט את זה. אני רק מנסה להסיק מסקנות מהדרך שבה מחליט מאייר חסר ידע בשעה שהוא ניגש לאייר ספר שעלילתו מתרחשת בעבר."
אז אני כן שופט, ולא רק את הבורות בהיסטוריה, אלא גם את הקו ואת רמת הציור שממנו קיבלנו בשפע כשהיינו ילדים.
לתלמידי שעוסקים ביצירה אני נוהג לומר שבכל אחד מאיתנו יש גם "האני היוצר" וגם "האני המבקר". אלא שאסור לתת לשניים האלה לעבוד ביחד. זה מתכון לשיתוק.
אבל לאחר זמן מה, ובטח כשמדובר בשנים, יש לתת פתחון פה למבקר, שנקרא גם השופט.
לא הרבה דברים שעשיתי בעבר אני שלם איתם לחלוטין היום. בעצם מעט מאוד, וברשימה הזאת אני רוצה להיות השופט של עצמי.
במשך 14 שנה פעל הסטודיו קרמן/קרמן, שבו היינו שותפים בן דודי אריק קרמן ואני.
בתקופה מסוימת ניסינו להיכנס לעסקים והיינו שותפים בהוצאה לאור ששמה לה למטרה לייצא ספרים, מה שהיום עושים בסין.
בין שאר הפרויקטים יצרנו ספרי אגדות מהקלאסיקה, שאין עליהם זכויות, שנכתבו, צוירו, הודפסו ונכרכו כאן וייצאנו אותם לארצות הברית, שם הם נמכרו בעיקר בסופרמרקטים ולאו דווקא בחנויות ספרים.
אני עשיתי את כל האיורים. הנה שמונה עטיפות מהסדרה ההיא:

02

03

04

05

06

07

08

09

בתקופה ההיא גילינו, חבריי ואני, את עבודותיו של טומי אונגרר וההשפעה שלו עלי הייתה גדולה, ואפשר לומר גדולה מדי.
במשך שנים רבות לא הראיתי את הספרים האלה לאיש, ואפילו לא כללתי אותם במניין הספרים שאיירתי. היום אני מתפשר קצת יותר עם העבר, ואפילו מצליח למצוא בחלק מהאיורים איזה שמץ של צד זכות. אבל עדיין קשה לי עם הצבעוניות של רוב האיורים, שנעשתה ללא מחשבה. וכוונתי במובן הרע של הביטוי ללא מחשבה.
הנה כמה דוגמאות לאיורים שמכאיבים לי כשאני מביט בהם. מדובר בעיקר באלו שבהם מופיעים נסיכים ונסיכות, שהם כמובן אמורים להיות יפים:

1013

11

12

 

14

לעומת זה, הנה כמה שאני קצת פחות מבוהל כשאני עובר לידם במקרה:

15

18

17

19

20

16

עוד בקטגוריה זו « וירג'יניה וולף בשפם

8 תגובות

  • לינק לתגובה אביגיל שני, 30 אוקטובר 2017 17:03 נשלח על ידי אביגיל

    אם הגישה לא לזכור אז אולי נשכח את הימים שלבשנו מכנסים מתרחבים או שהסתובבנו מגודלי שיער שמנוני ולא חפוף ועוד. אני בגישה שהדברים שנעשים מתאימים לתקופה מסויימת ולכן אין סיבה לרצות לשכוח את הספרים המאויירים.

  • לינק לתגובה נורית פרייס שלישי, 24 אוקטובר 2017 05:02 נשלח על ידי נורית פרייס

    יש בדבריך נחמה . מאוד מעציב אותי כשאינני זוכרת אדם או מאורע. אם קיימת אפשרות שיש סיבה הגיונית לשיכחה, שאין המאורע או האדם חשוב להישרדותי, ההרגשה משתפרת. תודה!
    את איורייך אני אוהבת בכל הצבעים, גם אותך.

  • לינק לתגובה עמירם גונן שני, 23 אוקטובר 2017 22:45 נשלח על ידי עמירם גונן

    חזרתי לפני יומיים מפולניה מהדברים שלך הזכירו לי שמערצים של פעם. הלוואי על רבים מאתנו.

  • לינק לתגובה זקן עצוב שני, 23 אוקטובר 2017 17:45 נשלח על ידי זקן עצוב

    אם היה לי מספיק כסף ורעיון איך עושים זאת, הייתי אוסף את הספרים שכתבתי בשנות השמונים של המאה שעברה ומשמיד אותם - מחמת הבושה. אני יותר סלחן על ספר שכתבתי לפני שמונה שנים ועוד אחד לפני שלוש שנים. אני אוהב את הבלוגים שלי ב"למטייל" מהשנה האחרונה. מבחינה שיפוטית, דני, אני קורא לזה התפתחות.

  • לינק לתגובה תרזה איזנברג שני, 23 אוקטובר 2017 09:55 נשלח על ידי תרזה איזנברג

    תודה דני,

    ממה שאתה מזדעזע באיוריך, אחרים היו מוצאים סיבה להתגאות.

  • לינק לתגובה גד סואן שני, 23 אוקטובר 2017 09:48 נשלח על ידי גד סואן

    יקירי
    אוצר בלום!
    תודה לך
    גד

  • לינק לתגובה Motior שני, 23 אוקטובר 2017 09:03 נשלח על ידי Motior

    תודה על הזכרונות. גם הזכרונות שלי לא עוזרים לי לשרוד...
    אולי הם עוזרים לי לשמור על השפיות ובכך כן עוזרים לשרוד?

    באיורים שלך הופתעתי לגלות סינדרלה לא בלונדינית ויותר מזה "חיה" שנראה כמו זומבי :-)

  • לינק לתגובה אדיבה גפן שני, 23 אוקטובר 2017 07:05 נשלח על ידי אדיבה גפן

    בוקר אור,
    תודה דני,
    תמשיך לפנק אותנו במה שהמוח זוכר וטוב שכךא

כתוב תגובה

* - שדה חובה