שני, 17 מרס 2014 19:19

זוכרים את הרצל?

שמנקודת מבט של מאייר, נחוץ בעיקר לדעת שלהרצל היה זקן שממנו אפשר לעשות כמעט כל מה שרוצים.

פורסם ב בלוג
חמישי, 13 פברואר 2014 01:27

לצייר את התנ"ך במהירות

ילדים אוהבים מאוד לראות את ה"קסם" הזה שמתרחש ממש מול עיניהם, וכאן בדיוק נמצאת הבעיה...

פורסם ב בלוג
חמישי, 28 נובמבר 2013 00:39

חנוכה הוא חג עתיק יומין

והא ראייה: כבר בשנת 1985 הוא מוזכר בדבר אחר!

פורסם ב בלוג

רוב הרשימות שכתב חיים באר במדור מזיכרונותיה של תולעת ספרים היו ספוגות באהבת הספרים, שלו ושל אחרים.

פורסם ב בלוג
שישי, 04 אוקטובר 2013 11:25

מזיכרונותיה של תולעת ספרים

את הסופר חיים באר הכרתי כשהיה עורך ספרי הילדים בהוצאת עם עובד.

פורסם ב בלוג
חמישי, 12 ספטמבר 2013 11:34

הצד השני של הכפרה

ביום כיפור הזה אני מבקש לברר איך נראה החג הזה מהצד של התרנגולים.

פורסם ב בלוג
שישי, 19 יולי 2013 09:16

קריקטוריסט על הדרך

לא שמתי לב איך ממש מתחת לרגליים שלי העולם הופך להיות ספציפי יותר

פורסם ב בלוג
ראשון, 23 יוני 2013 12:46

רות בונדי, חתימה טובה

רות בונדי בת 90


רות בונדי בת 90. הרפובליקה הצ'כית העניקה לה את כל תארי הכבוד שאפשר לתת לאייקון תרבות.

portrait

את יום הולדתה ה-90 חגגו בביתו של השגריר הצ'כי, בלי קלינטון וסטרייסנד. אבל גם בלי ביבי ושרה. למרות שהיא מתאימה לקבל את פרס ישראל לפחות בארבע קטגוריות, הפרס הזה טרם הוענק לה. היא אפילו לא חושבת על זה. ובכלל, קשה לה לשמוע מחמאות.
בתקופה שבה מוסף שבועי עדיין לא היה אוסף ענק של מודעות פרסום שביניהן מושחלים טורים של כמה זמרים, היה "דבר השבוע". העורך היה אהד זמורה, שהיו לו תכונות רבות שאפשר לסכם אותן ב: חכם, אינטליגנטי, סקרן וג'נטלמן. המוסף המצוין הזה - שנוצר ונערך בשני חדרים לא גדולים בבית "דבר", שפינה לא מכבר את מקומו לבית דירות יוקרתי - היה בית גידול לעיתונאים וסופרים כמו יאיר גרבוז, דורון רוזנבלום, חיים באר ונחום ברנע (רשימה חלקית ביותר). כתבו בו כמה מבכירי העיתונאים בארץ, בימים שעיתונות ותרבות נחשבו למילים נרדפות. ואם לתת לזה ביטוי ציורי יותר – בימים שעיתונאים לא כתבו בשגיאות כתיב (ואם חלילה זה היה קורה, היתה שם המשכתבת האגדית דקלה גולומב, שהפחידה את כולם).
אזכיר רק שני ענקי עיתונות: נחום פונדק, שחילק את זמנו בין כתיבה ל"דבר השבוע" לעריכה של ה"פוליטיקן" הדני, ורות בונדי. מי שרוצה להכיר את רות, ובעיקר את הצניעות שלה, יוכל ללמוד זאת אגב קריאה בספר האוטוביוגרפי שלה שברים שלמיםרבים בינינו, בעיקר אוהבי הספרות הצ'כית, מכירים לה תודה על התרגומים הנפלאים שלה לספר החייל האמיץ שוויק, לספריו של צ'אפק, ועל כך שהכירה לנו את בוהומיל הראבלרות היתה חלוצת כותבי הביוגרפיות הרציניות בספר יוצא הדופן בתקופתו, השליח (על חייו של אנצו סירני).
אני מדלג על מפעלים רבים שלה, שבכללם יש גם ספר בישול, ומגיע לחתימה טובה – מדריך לכתיבה עיתונאית, שכתבה רות. הספר יצא בשנת 1992 בהוצאת "דביר" וייתכן שהעיתונות היום היתה נראית אחרת אם פרחי, זרעי וגורי עיתונאים היו קוראים בו ואפילו משננים אותו.
good_signituer
הנה הקדמה קצרה שכתבה רות לספר:
intro
והנה השורות הראשונות מתוכו:
first_lines

הנה כמה איורים שעשיתי לרשימות של רות ב"דבר השבוע" ושהודפסו גם בספר, על פי בחירתה של רות:
7
15
18
פרט לעצות המצוינות שיש בספר, מביאה רות דוגמאות אופייניות כמעט לכל בעיה או טעות שהיא בחרה לפתור או לתקן.
לדוגמה:
8
למרות שעברית היא לא שפת האם של בונדי, הכתיבה שלה מדויקת. הדיוק, מסתבר, הוא כן שפת האם שלה.
9
מי שמכיר את כתיבתה של רות וגם את השיחה שלה, יודע שהיא בורחת מה"סתמי" כמו מאש (למשל, היא אף פעם לא תכתוב: "בורחת מהסתמי כמו מאש"). מה שהיא מקפידה ללמד את העיתונאי הצעיר זה פשוט לחשוב:
11
כשרות כתבה את הדברים הבאים, גילה היה קרוב ל-70, ורבין עוד היה חי:
12
בשנים אחרונות בהן כתבה רות באופן קבוע בעיתונים, היא כתבה טורים אישיים ולא רפורטאז'ות. אבל הניסיון הרב מהשנים בהן הייתה עיתונאית מדווחת ניכר בספר.
13
למעלה, בתחילת הרשימה, הבאתי כמה שמות וציינתי שמדובר ב"רשימה חלקית". הנה מה שרות חושבת על זה:
14
אבל לי מותר. אני בדרך כלל שייך ל"ועוד".
17

פורסם ב בלוג
שישי, 26 אפריל 2013 20:18

בפירוש קרמן/קרמן

כשהייתי בשנה הרביעית בבצלאל, התברר לי פתאום שלשנה א' נכנס אחד אריק קרמן


 כשהייתי ילד ידעתי במעורפל שלבן דוד של אבי יש בן ששמו אריק. האמת היא שבמשפחה ההיא היו כל כך הרבה "אריקים", שהייתי קצת מבולבל. כשהייתי בשנה הרביעית בבצלאל (אני מקפיד לכתוב "הייתי" ולא "למדתי"), התברר לי פתאום שלשנה א' נכנס אחד אריק קרמן, התוודענו זה לזה והפכנו לחברים. חברות בין תלמיד כיתה רביעית לתלמיד הכיתה הראשונה לאו מילתא זוטרתא היא ובזכות הקשר הזה עברה על "בצלאל" שנה עליזה במיוחד.

אינני זוכר מתי בדיוק עלה הרעיון לעבד ביחד, אבל התזמון היה מושלם. אני סיימתי את השירות הצבאי בדיוק כשאריק גמר את לימודיו ב"בצלאל" ואז הקמנו את הסטודיו קרמן/ קרמן, שפעל 14 שנים בין השנים 1963-1977. בשנים הראשונות היה הסטודיו ממוקם בדירתה של אמו של אריק.
טלפונים היה קשה לקבל, אז ביקשנו מבעל מכולת סמוך (תמורת תשלום כמובן) שנוכל לקבל שיחות דרכו והעברנו חוט עם פעמון מהמכולת לקומה השלישית שבה ישבנו. כל צלצול כזה היה חגיגה, שכן הוא בישר עבודה אפשרית, ומי שרץ למטה (לפי התור) קיווה שיביא בשורת עבודה. שלחנו אז לכל משרדי הפרסום את הכרטיס הזה, שנחשב אז די מתקדם לזמנו:

studio_keman_add1

במשך 14 שנות קיומו של סטודיו קרמן/ קרמן עסקנו כמעט בכל תחום שהשיק למה שנקרא אז גרפיקה. הקמנו חברה לעיצוב תערוכות, תכננו מוזיאונים, תכננו כמה עדלאידות בתל אביב ואפילו היינו שותפים בהוצאת ספרים. וזאת כמובן מלבד עבודות לכל סוגי הפרסום והעיתונות. הסטודיו שלנו, שנדד במשך השנים בכל רחבי תל אביב, התמקם בשנים האחרונות על גדות הירקון והיה גם מועדון חברתי, בעיקר בימי שישי ושימש בית ועד ליוצרים מכל הסוגים.
מיד לאחר שהשתחררנו מהגיוס במלחמת ששת הימים, הוצאנו, אריק ואני, את ספר הקריקטורות 6 אחרי המלחמה (לספר זה אקדיש רשימה משלו) ואז, בזכות הספר, התחלנו לאייר בכמה עיתונים: "ידיעות אחרונות", " דבר" ו"הארץ", ובשנת 1975 יצא לאור בהוצאת "זמורה ביתן מודן" הספר "בפירוש קרמן/ קרמן" ובו אוסף איורים משלושת העיתונים:

kermankerman_cover

הספר נפתח בשלוש הקדמות - של רות בונדי מ"דבר", של אדם ברוך מ"ידיעות אחרונות" ושל יואל מרקוס מ"הארץ", שלושה עיתונאים שאיירנו להם באופן קבוע. אני מביא כאן כמה שורות אופייניות מתוך כל אחת מההקדמות:

ruth_bondi

yoel_marcus

 

adam_baruch

 

 

והנה כמה מהקריקטורות:

adam_baruch

fears

full_time_humorist

high_strategy

let_my_people

secured_borders

urban_garbage

who_is_jew

book_people

בשנות ה-70 של המאה ה-20 ביקשו מאיתנו אנשי המכירות של דפוס המשי "שהר", שהיה בית הדפוס הגדול, ובעצם היחיד, בטכניקה של הדפס משי, לעצב להם כמה פוסטרים למכירה. ועל כך ברשימה הבאה.

פורסם ב בלוג
רביעי, 12 דצמבר 2012 12:09

אנשים יפים

"למה אתה תמיד מצייר אנשים מכוערים?"

פורסם ב בלוג
עמוד 2 מתוך 2