עירית אביר היא אדריכלית שעוסקת בפיסול. לאחרונה היא הוציאה ספר שבו היא מציגה חפצי יודאיקה ותשמישי קדושה שעיצבה באופן מקורי מאוד:
התשמישים מורכבים בעיקר מאביזרים טכניים (ברגים, גלגלי שיניים, צינורות וכד’) ומכאן שם הספר “גראז’ יודאיקה”.
בספר יש רשימות רבות, בין השאר של פרופסור דוד אסף, חיים באר, יאיר גרבוז, אברהם בורג, פרופסור דנה אריאלי, אורי קרמן ואבנר כץ.
רשימות מענייניות מאוד וחלקן אפילו מרתקות ומצחיקות. אני ממליץ מאוד על הספר הזה.
הנה הרשימה שאני כתבתי לספר. בתוכה שילבתי כאן 11 עבודות של עירית מתוך הספר:
מה זה הומור יהודי / דני קרמן
האם חפצי יודאיקה אלטרנטיביים, שעוצבו עם לא מעט הומור, נכנסים תחת ההגדרה של “הומור יהודי”? האם עיסוק שכולל גם הומור – בנושאים יהודיים – הוא “הומור יהודי”? ובעצם, האם יש בכלל דבר כזה “הומור יהודי”?
אברהם אשר אבא אלתר דרויאנוב, האיש שקיבץ את אוסף הבדיחות היהודיות ב”ספר הבדיחה והחידוד”, מקפיד בכל המסות שלו על הבדיחה לא להשתמש בצירוף המילים האהוב כל כך “הומור יהודי”. הוא מדבר בדרך כלל על “הבדיחה היהודית”. מי שחוזר ואומר בביטחון ובגאווה את המילים “הומור יהודי” חייב להניח שיש גם הומור בלגי והומור הודי והומור מקסיקני.
מישהו יודע מה זה “הומור רומני”?
כשאני מנסה להבין למה מתכוונים האומרים “הומור יהודי” אני מגיע למסקנה שמדובר בהומור של חלשים, של מי שצוחקים על עצמם כהגנה מפני החזק (בבחינת “אם אני סטרתי לעצמי אז הסטירה שאקבל מהפריץ תכאב פחות”). גם מי שיקבל את המסקנה הזאת חייב להסכים כי מדובר בעצם רק ביהודים שחיו בפולין וברוסיה, וגם זה רק בתקופה מסוימת, וכשקמה מדינת היהודים סוג ההומור הזה, כמו עוד סממנים של גלות, היה ממש מוקצה.
מי שידע להפוך את התופעה הזאת, ההומור של החלשים, לסחורה עוברת לסוחר היו צאצאים של גולים יהודים באמריקה (ביניהם כמובן ג’קי מייסון, מל ברוקס, סיד סיזר ווודי אלן), והם הפכו אותו כמעט ל”הומור אמריקאי”.
בשנות השמונים של המאה העשרים פרסמה החוקרת עפרה נבו מחקר ובו ביקשה לדעת אם היהודים בישראל עדיין צוחקים על עצמם. המסקנה היא (בלשונה): “אין עדות שהיהודים בישראל צוחקים על עצמם יותר מאשר הערבים, ויש כמה עדויות שהמצב הפוך”.
פלא הוא בעיניי שבעימות העולה מדי פעם בנושא התרבות ה”אשכנזית” וה”מזרחית” לא מוזכר שאיש לא מכליל ב”הומור יהודי” את היהודים מארצות האסלאם.
אבל השאלה שאני מעלה כאן היא האם יש במה שמכנים “הומור יהודי” משהו מיוחד במבנה המנגנוני שלו ולא רק בנושא שהיה תקף לזמנו.
הדוגמה היחידה של “הומור לאומי” שלא תלויה בהווי או בנושאים היא ההומור האנגלי שבמבנה המנגנוני שלו יש שני יסודות שאינם קשורים לנושאים או להווי ספציפי דווקא, וכוונתי ל-understatement ול-nonsense.
במסה שליוותה את “ספר הבדיחה והחידוד” ניסה דרויאנוב לעמוד על ההבדל בין הבדיחה היהודית לבדיחה האירופית (שימו לב, הוא מקפיד לכתוב “הבדיחה” ולא “ההומור”), ולדעתו, בניגוד לבדיחה האירופית, הבדיחה היהודית אינה מבוססת על משחקי לשון (או “קלמבור” בלשונו). מובלע בהנחה הזאת הרעיון שהיהודים, ממש כמו שלא עסקו בעסקי נדל”ן למשל, מכיוון שאי אפשר לקחת אותו כשהם עוברים או גולים מארץ לארץ, כך גם במה שנוגע ללשון. והנה כך מסכם דרויאנוב את התזה שלו:
וזהו אמנם ההבדל היסודי שבין הבדיחה האירופאית לבדיחה היהודית: הבדיחה האירופאית הטיפוסית זקוקה לנרתיקה של טכניקה לשונית והבדיחה היהודית הטיפוסית אינה זקוקה לנרתיקה של טכניקה לשונית. זאת אמרתי: הבדיחה האירופאית “מדרש-לשון” היא מצד טיפוסה והבדיחה היהודית “מדרש-מחשבה” היא מצד טיפוסה.
גם אם נקבל את ההנחה הזאת של גדול אספני הבדיחה היהודית לא נוכל שלא לציין שמרגע שהעם (או חלק ממנו) התיישב בארצו ואימץ לעצמו שפה, משחקי הלשון צמחו פה בצורה פראית ובלתי מרוסנת.
וכך, בדרך הקשה של חיפוש מנגנון מיוחד להומור היהודי, הגעתי למה שאני מכנה “מנגנון הפלפול”, דהיינו דרך סיפור המבוססת על ה”לימוד” המפולפל בישיבות, מין דיאלוגים שבנויים בדרך כלל על שאלה מופרכת וניסיונות לפתור את השאלה בדרכים מופרכות ומפולפלות.
הנה למשל סיפור שמביא דרויאנוב:
תלמיד ישיבה אחד אמר לחברו:
בכל פעם שאני נכנס לדואר אני תמה, ממה הדואר מרוויח? אני נותן שקל אחד והפקיד נותן לי בול ששווה שקל אחד. אז איפה פה הרווח?
הסביר לו חברו:
כמו שאתה תמה על הדואר, אני תמה עליך, שאתה לא מסוגל להבין דבר פשוט כל כך. בול של שקל מספיק למכתב שמשקלו עשרה גרם, ואילו רוב המכתבים משקלם פחות מעשרה גרם. וההבדל הזה במשקל זה הרווח של הדואר…
בגלל האופי ה”לימודי” של הדיאלוג לפעמים יש בבדיחות שמבוססות על פלפול, כמו במקרה שלעיל, יותר משורת מחץ אחת. אפשר לראות את זה גם בסיפור הבא:
בתחנת הרכבת עמדו שני בטלנים וראו שתי רכבות עמוסות בחיילים נכנסות לתחנה: האחת ממזרח למערב והשנייה ממערב למזרח. אמר בטלן אחד לחברו: “בוא ואסביר לך מה שקורה פה. אתה רואה את הרכבת שבאה ממזרח, לחיילים שבה יש מכנסיים רחבים עם פסים אדומים, הם תותחנים ונוסעים מקייב למוסקבה. וברכבת השנייה יש לחיילים מכנסיים כחולים, הם חיל רגלים והם נוסעים ממוסקבה לקייב”.
אמר הבטלן השני: “למה לצאר לבזבז כל כך הרבה כסף? יכול להשאיר את אלה בקייב ואת אלה במוסקבה, ולשלוח את המכנסיים הרחבים מקייב למוסקבה ואת המכנסיים הכחולים ממוסקבה לקייב?”
ענה לו הראשון: “זה נכון… אלא מה, את זה היה אפשר לעשות אם לכל חייל היו שני זוגות מכנסיים.”
את הסיפור הבא אני מביא ממש בלשונו של דרויאנוב. ולמי שלא זוכר, “שבר” הוא מה שמכנים “קילע” או הרניה.
דרויאנוב משתמש כאן ממש בלשון הגמרא:
ישבו חריפי הישיבה ודנו:
שבר מה דינו – משא או נוי? אם תמצי לומר משא, – למה התירו לטלטלו בשבת, ואם תמצי לומר נוי, – למה אין תולים אותו בצוואר? פשט לה אחד מן החבורה:
שבר משא הוא. למה התירו לטלטלו בשבת? מפני תיקון העולם – שרבים צריכים לו.
נענה שני ואמר:
לא כי, שבר נוי הוא. ולמה אין תולים אותו בצוואר? מפני כבוד-הבריות – שלא לבייש מי שאין לו.
אפילו בבדיחה הבאה, שנחשבת בעיני רבים לאחת הבדיחות היהודיות הקלאסיות, יש משהו מרוח הפלפול:
יהודי נכנס לקרון רכבת ופגש שם אדם שהוא מכיר.
“לאן אתה נוסע?” שאל היהודי.
“לברדיצ’ב,” אמר המכר.
כעס היהודי ואמר: “אתה אומר לברדיצ’ב, כדי שאני אחשוב שאתה נוסע לז’יטומיר, ובאמת אתה נוסע לברדיצ’ב. אז למה אתה משקר?”
ולסיכום: מאחר שבכל מיני תוכניות טלוויזיה שבהן מנסים לסכם את “ההומור בישראל” עוסקים בעיקר בהומור של “הופעה”, דהיינו תוכניות טלוויזיה, סטנד-אפ וכו’, שכחנו כבר שהומור יכול להיות מתוחכם יותר ולא תמיד הצחוק המיידי הוא המבחן האמיתי לאיכות.
בכלל, הומור טוב לא תמיד גורם לצחוק משחרר.
ולסיום, בתערוכה ויהי צחוק, שמוצגת בבית התפוצות, מוצגים בין השאר עבודות של עירית ואיורים שלי.
תודה דני שאתה מגלה לנו עולם אמנותי ממרחקים של זמן ומקום, וגם מכאן מעבר לפינה.
וגם:
מהי שינאת חינם?
אם שמעת שפלוני זכה במליון שקל ואתה תכף ומיד שונא אותו
אבל מתברר שהוא זכה רק בחצי מליון, כי אז השנאה שאתה שונא אותו בעבור החצי שלא זכה בו היא שנאת חינם.
וגם:
בעיירה קטנה נפטר המגיד. נמנו ושלחו פרנסי הקהילה את הגיזבר הגביר לעיר הגדולה להביא להם מגיד חדש. הביא ובשבת דרש המגיד והוא מגמגם. שאלו את הגבאי הגביר: הכיצד? ענה להם חיפשתי מגיד אילם אבל אף אחד לא מושלם
מעניין ומשעשע 🙂
תודה רבה, דני! את הספר אפשר להשיג בחנויות נבחרות, בערב ההשקה ופתיחת תערוכת הגראז’ ב10.5 בHIT, או באתר: http://garagejudaica.com/