עד למותו בשנת 1986 היה אוסברט לנקסטר אחד מאנשי התרבות המשפיעים ביותר באנגליה. אבל מאז כמעט שלא תמצאו מישהו ששמע עליו.
הוא נחשב לקריקטוריסט החשוב ביותר באנגליה, ואם אתם דווקא מתעקשים לשמוע את דעתי, אז בין ענקי הקריקטורה האנגלים במאה השנים האחרונות לנקסטר הוא ממש בשוליים.
ההיכרות הראשונה שלי עם איוריו של לנקסטר הייתה כשיצא לאור בארץ הספר חוק פרקינסון.
זה היה מקרה חריג שבספר אחד שולבו איורים של שני מאיירים. בהקדמה מודה פרקינסון רק לאוסבורן המאייר הנפלא, ומשום מה לא מזכיר את לנקסטר. הנה שני איורים של לנקסטר לחוק פרקינסון.
*
אז מה הוא כן היה? ולמה בחרתי לספר לכם עליו?
אוסברט לנקסטר היה קודם כל סנוב אנגלי שהועטר בתואר סר.
הוא נחשב למומחה לאדריכלות, למרות שלא הצלחתי להבין אם הוא הוכשר כאדריכל. הוא היה מתכנן גנים, מאייר, סופר, בעל טור בעיתון, מעצב תפאורות ותלבושות לתיאטרון, לוחם לשימור הסביבה, מבקר אמנות ומעצב גרפי.
הוא הוביל באומץ את הפעילות לשימור אתרים היסטוריים באנגליה, ובעיקר בלונדון, בצוותא עם חברו הטוב ג’ון בטג’מן.
החל מינואר 1939, ובמשך יותר מ-40 שנה, לנקסטר פרסם קריקטורות בדיילי אקספרס.
כמו קריקטוריסטים רבים, גם לנקסטר יצר כמה דמויות שדרכן העביר מסרים הומוריסטיים וסאטיריים. הדמויות הידועות שלו הן אשת החברה מודי ליטלהמפטון ומשפחתה.
וזה מביא אותי לנושא העיקרי של הרשומה:
ההיסטוריה כפרודיה
כשאתם עושים סאטירה על מנהיגי ההווה יש סכנה שיתבעו אתכם תביעות דיבה או סתם ישמיצו אתכם.
אבל אם אתם מעזים ללעוג על ההיסטוריה ועל המיתוסים הלאומיים, הסכנה היא שמיד תקבלו את התואר בוגדים.
בהרצאות שאפרים סידון ואני מעבירים על סאטירה, אפרים מראה מערכון מניקוי ראש על משה והסנה הבוער, והוא מספר שמספר התביעות והתגובות שהגיעו מכל מיני גופים בעקבות המערכון הזה היה הגדול ביותר שהם קיבלו. הכעס היה בעיקר על כך שמשה רבנו מגולם על ידי דובי גל.
היום לשמחתי יש גם בארץ תכניות סאטיריות שעוסקות בעבר.
האנגלים התמחו בהצגת ההיסטוריה באופן הומוריסטי ואפילו סרקסטי.
הספר הידוע ביותר הוא 1066 וכל זה שכתבו יטמן וסלר.
בקרוב אקדיש רשומה לספר הזה ולעוד כמה סאטירות על ההיסטוריה האנגלית. הפעם אתרכז בספרים אחרים של לנקסטר. ונתחיל בספר הזה:
אני כבר מתנצל בפני קוראי שההומור של לנקסטר עשוי לייגע את מי שלא מתמצא ברזי ההיסטוריה הבריטית, משפחות האצולה ויחסם של יושבי האי הבריטי לאמנות.
מדובר באוסף אמנות (דמיוני כמובן) שהיה תלוי באחוזתם של הרוזנים ליטלהמפטון (משפחה שלנקסטר הגה).
והוא נתרם לנשיונל פורטרט גלרי, אלא שמחוסר מקום אינו מוצג שם.
הספר הוא מעין קטלוג של היצירות מהעיזבון (או הירושה) ולנקסטר צייר שם יצירות אמנות של הולביין:
של ריינולדס:
של ג’ון אוורט מילה:
ואפילו של דייוויד הוקני:
מיותר לציין שיש בפרודיות האלה גם אמירה על האמנות. למשל, הילדה בציור של ג’ון אוורט מילה, שמרמזת על ציורי הילדים שצייר מילה בשנותיו האחרונות ושזכה בגללם לביקורות קשות (אבל גם להרבה כסף).
ליד כל ציור מופיע טקסט, כך שדרך הציור המשפחתי מעביר לנקסטר בדרכו את ההיסטוריה האנגלית. הנה למשל דיוקנו של הוויקונט דריינפלט:
הציור הוא של ואן דייק כמובן (קיצרתי למענכם את הטקסט).
כריסטופר דה קורנטסדייר היה אחד האבירים האמיצים של צ’רלס ה-1. הוא היה מסור לבית סטיוארט. איש לא עלה עליו באומץ לבו במלחמת האזרחים, אם כי חייבים להודות שרק מעטים הבינו פחות ממנו בענייני קרבות.
כשהמלך הובס, ליווה דה קורנטסדייר את היורש לגלות. וכאשר שלטון בית סטיוארט הושב על כנו נאמנותו לא נותרה ללא תמורה. צ’רלס ה-2 נתן לו אחוזה ותואר ויקונט וסידר לו גם אישה וגם את תפקיד מפקד הארטילריה.
כל זה עורר אצל רבים רגשי הקנאה, והוא זכה לכינוי “הלורד הרשע”, למרות שבפועל הוא לא היה יותר רשע מבני דורו האחרים, אלא אם כן השמועה על כך ששכב עם בתו בת ה-11 של איזה בישוף הייתה נכונה. את המעשה הזה, כך אומרת השמועה, ביצע בכנסייה של אביה. נערך לו גם משפט על כך שהתערטל בשדרת המאל, או, כפי שהגדיר זאת השופט, “נפנף בליטלהמפטון שלו בציבור”.
בעמוד הבא מציג לנקסטר את הפסל של מונסניור קורנטסדייר, אחיו של הנ”ל (מעשה ידי ברניני):
ועליו נכתב:
גאי היה אחיו הצעיר של כריסטופר, וגם הוא יצא לגלות עם צ’רלס ה-1. הוא לא היה מבריק כמו אחיו וזמן קצר אחרי שעזב את לונדון נסע לרומא, הפך לקתולי והוסמך לכמורה בוותיקן. האנגלים, שנהגו לצאת למה שהם מכנים “הטיול הגדול”, היו באים לנוח בארמונו בוותיקן, וג’ון אוולין (היומנאי הידוע) ציין במיוחד את יחסו הנוצרי של גאי ל”משרתת אחת יפת עיניים”. גאי גם נחשב למלומד והוציא ספר בישול, בו היו בין השאר 32 מתכונים למילוי חוגלה.
אחיינו (הרוזן השלישי של ליטלהמפטון) ביקר בארמון שבוותיקן לאחר מות דודו וסיפר שזקנה אחת שומרת על האמון בקנאות. זאת הייתה כנראה “המשרתת יפת העיניים” (ממנה רכש אחיינו את הפסל של ברניני).
אותו רוזן התחתן עם לואיזה, ביתו הרביעית של הדוכס השני (והאחרון) של באקסטון, אותה אתם רואים כאן בציור של גיינסבורו:
אביה של לואיזה (חבר בולט במפלגה הוויגית) היה אדם שבור לאור העובדה שאשתו לא הביאה לו בנים, והוא כנראה הוריש לבתו לואיזה את המלנכוליה שלו, מה שעשעה אותה מתאימה לבעלה. למרות שהיא ובעלה לא היו “נפשות תאומות”, היא עשתה מאמצים מבורכים להבין בנושאים שבהם התעניין. הוא מצידו הצליח להסתיר את אכזבתו מכך שהיא לא הבחינה בין קוראג’ו לקראווג’יו ועודד אותה לנגן בצ’מבלו.
כשמתה בשנת 1782 (כשנתיים לאחר שילדה את בתם היחידה), הוא לא חדל להתאבל עליה עד שהקים לה מוזוליאום בסגנון מוסלמי אותו עיצב במו ידיו. השמועה אומרת שבלילות ירח מסוימים נשמע רחש קל של משי חולף בגלריה הגדולה, דלת ירוקה נפתחת ונסגרת מעצמה, ולאחר דומייה קלה נשמעת אריה מתוך סמלה של הנדל, שמנוגנת בצ’מבלו באצבע אחת.
**************
הספר המצליח ביותר של לנקסטר מבין הספרים הרבים שכתב וצייר הוא זה:
ספר נפלא על תולדות אדריכלות הפנים באנגליה.
מעטים היוצרים שיש להם אוסף של כישרונות ומאגר ידע, שמסוגלים להעביר באופן פופולארי התפתחות של תרבות, שבמקרה זה מגולמת בחללים פנימיים של בתי מגורים.
הטקסטים של לנקסטר קצת מסובכים, ולכן אביא כאן רק טקסט אחד, שמתייחס לאיור הזה – הבארוק:
התאווה לגרנדיוזיות ממכרת כמו התאווה למורפיום, וקשה להגביל אותה. כל אנשי השררה, שבמשך העשור הראשון של המאה ה-18 הלכו אחרי לואי ה-14, מצאו עצמם בבתים שהיו מרשימים מאוד, אבל מבחינת נוחות זה היה כמו לגור בפירמידה. לעתים רחוקות הצליחו ארכיטקטים לבנות בתים שרחוקים כל כך מהדרישות של מקום למגורים כמו ורצבורג, ארמון החורף, זאברן ובלנהיים. רק לעתים רחוקות התקרה מילאה את תפקידה ככיסוי לחדר. התפקיד העיקרי שלה היה עכשיו לשמש רקע לשובבויות האתלטיות של יופיטר ושאר שוכני האולימפוס, שתוארו באהבה על ידי טייפולו, לברון או וריו. עמודים מסוגים שונים יכול להיות שתמכו בקשתות או בכרכוב, אך גם ניצבו שם רק בגלל הערך הקישוטי שלהם. גרם מדרגות לא היה בנוי כך שייקח אותך בדרך הקצרה ביותר מקומה אחת לשנייה, אלא התפתל לכל כיוון – טיילת שכל שושלות המלכים ופמליותיהם יוכלו לעבור בה בסך, צבועה בצבעי מלחמה. כל חלל בקיר היה מכוסה במדליות, פסלי ראש ועוד קישוטים חומרים שונים – שיש, גבס וכו’.
מצב זה כמובן לא היה יכול להימשך זמן רב. רק מעט מהנתינים נהנו מעושרו של מלך השמש וחוסר הנוחות הנורא במגורים הנוצצים האלה, שכל חכמת המדע והעושר ההודי לא יכלו לחמם, ושבו חדר האוכל יכול להיות רחוק מהמטבחים בין 100 יארד עד רבע מייל, ולכן הם בנו בתים יותר קטנים אך לא פחות מפוארים בפארקים הצמודים לארמון הראשי. התשוקה הזאת להוד והדר ללא גבולות הייתה לה השפעה על אמנות הקישוט. גרם המדרגות הראשי זכה לכבוד שמעולם לא נעלם לגמרי, והתשוקה לעמודים נישאים וקשתות הובילה לשיטת “הטעיית העין“, שאפשרה להשיג את האפקט הרצוי ברבע מהעלות. שיטה זו הייתה פופולארית במשך שנים רבות. ומעל הכול, האמן הדקורטיבי קיבל חופש פעולה וכושר המצאה שבלעדיהם הרוקוקו של הדור הבא לא היה מושג.
אני מודה שזה טקסט לא קל, אבל אם תשוו אותו לטקסטים שנכתבים היום על אמנות ואדריכלות, אפשר לקבוע שלנקסטר יודע על מה הוא מדבר.
הנה עוד ארבעה איורים מהספר Homes Sweet Homes, והפעם חסכתי מכם את הטקסט, ומתחת לכל איור הבאתי רק משפט אחד.
הבית הטיודורי
המנזרים שפרק הנרי ה-8 הפכו לבתים ובדרך איבדו חלק מהנוחות שהייתה במנזרים, ואנשים נאורים כמו ארסמוס למשל, התחילו להתלונן על חוסר הסדר והסירחון ששוררים בבית האנגלי הממוצע.
*
הבית האליזבתני
אפשר לומר שהאליזבתנים היו “נובו רישים”, שאימצו כל דבר מכוער שמצאו.
*
הבית בתקופת הרסטורציה
חזרתו של המלך מגלות ארוכה הביאה אפנה זרה, בעיקר צרפתית. בתקופה הזאת מופיע בפעם הראשונה המקצוע “מעצב פנים”.
*
הבית בתקופת הריג’נסי
התלהבותו של העולם המנומס מעתיקות לא נעלמה. אף פעם לא היה סגנון כה טוטאלי – הכול ניסה להיות דומה לסגנון היווני; ומכיוון שרק מעט מהריהוט היווני שרד, המעצבים נאלצו למזלנו להשתמש בדמיונם.
ההעתקה חסרת הנשמה היא האויב הגדול ביותר של התחייה.
*
חדר האוכל הוויקטוריאני
בחירת התמונות גם היא הייתה מסורתית ונוקשה. אם זה לא היה פורטרטים של אבות המשפחה אז זה היה או טבע דומם או ציורי נוף, ונושאי הציור היו מוגבלים. טבע דומם – של הפירמידות, או של אוכל, שבו הלובסטר צבוע בצבע בוהק, האהוב על האסכולה ההולנדית. בציורי נוף – סערה בים, עדר בהרים או יערות אפופי ערפל (היוצא מן הכלל היחיד היה נופים מארץ הקודש אבל אך ורק בעת שקיעה). יותר מאוחר בתקופה זו היה אפשר להביא אובייקטים שיהיו נושאים לשיחה. באופן כללי, התחליף היחיד האפשרי לציור צבע היו תחריטים שמציגים חפצים קדושים, עדיף של דורה.
*
ללנקסטר היה קשר רב שנים עם יוון, ואני מרשה לעצמי לסיים את הרשומה בכמה איורים מתוך הספר נופים קלאסיים וגם אנשים, שעיקרו מסע ביוון.
דווקא האיורים האלה הם לדעתי המיטב של לנקסטר:
למרות שהרשימה התארכה, נגעתי רק מעט ביצירה הענקית והמגוונת של לנקסטר.
תערוכה של לנקסטר הוצגה בגלריה לאיור כריס ביטלס שבלונדון.
תודה
תודה
מזמן לא נהניתי ככה!
תודה תודה תודה.
סאטירה חביבה שהתפרסמה ב1924 והיתה לספר קאלט היא
“Augustus Carp, Esq., By Himself: Being the Autobiography of a Really Good Man”
שכתב
Sir Henry Howarth Bashford
והיא מלווה באיורים “מחמיאים” של הטפוסים מאת מרג’ורי בלאד שהתהדרה בשם העט (או שם המכחול) Robin
Robin
הספר זמין לקריאה במרשתת
http://www.ibiblio.org/eldritch/carp/
הי דני
סוף סוף יש לי אינטרנט, אז אני יכולה לחזור ולהנות מן הבלוג.
האיורים הצבעוניים של לנקסטר מאד יפים בעיניי.
יש סיבה למה הוא נשכח?
הי נוניק, אני לא בטוח שההסבר שלי נכון, ובטח לא מלא. ההומור של לנקסטר היה דידקטי מאוד, ובעיקר דרש מהקוראים ידע נרחב באדריכלות ובהיסטוריה, שהיום לא קיים בשכבות רחבות. מבחינה ציורית, או אם תרצי – “אמנותית” – האיורים/קריקטורות שלו לא השתוו ליוצרים גדולים כמו מקס בירבוהם, ניקולאס בנטלי או רונלד סירל, ובוודאי שלא חידשו משהו בסגנון או בקו, אלא היו מגייסים לרעיונות ולתזות שלו. הדברים האלה מאבדים מערכם כשעובר הזמן.
מעניין מאוד, גם לראות את הבית שלו עצמו, יישרכויח.