הרשומה הזאת תעסוק ב”חוסר טעם קיצוני” בתחום הקריקטורה, דרך עבודותיהם של שבעה קריקטוריסטים.
בהרצאות של אפרים סידון ושלי בנושא סאטירה אנחנו נשאלים הרבה על “קווים אדומים” ובעיקר על “גבול הטעם הטוב”.
כדוגמה קיצונית לשימוש ב”חוסר טעם” נפלא אני אוהב להביא את “הצעה צנועה” המפורסמת של ג’ונתן סוויפט, שבה הוא מציע לגדל ילדים לאכילה. הנה קטע ממנה:
(מתוך ג’ונתן סוויפט – מבחר כתבים, הוצאת כרמל, בתרגומם של יצחק קומם ומשה זינגר).
לפחות בשני מקרים עזבו אנשים את האולם במחאה על האכזריות שיש בטקסט של סוויפט, ובמקרים רבים אני מתבקש להפסיק לצטט את סוויפט.
אני לא יכול להישבע, אבל נדמה לי שאותם אנשים עם הקיבה החלשה נהנים מאוד מסרטי איכות כמו שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי, ששם זורקים אנשים מדממים מחלונות, ואחרים נשרפים בכל גופם; והם גם לא מכבים את מכשיר הטלוויזיה כשרואים בחדשות אנשים שנפגעים בהפצצות.
מסתבר שאכזריות באירוניה קשה יותר לעיכול מאכזריות באמנות, או בחיקוי של המציאות ואפילו במציאות.
למה לרוב שוחרי התרבות אין כל קושי לראות, בסרט של קנת בראנה, שדה מלא גוויות מדממות ומקריקטורה כזאת הם מתחלחלים?
אני לא מנסה לפענח ברשומות שלי את ההתנהגות האנושית, אבל כנראה ש”קריקטורה” מתויגת אצל רוב הציבור תחת התווית: “משהו שצריך להצחיק”.
את הרשומה הזאת אקדיש לשבעה קריקטוריסטים שסבורים שלקריקטורה אין גבולות כשזה נוגע לאכזריות.
אני לא בטוח שכל הדברים שאביא כאן יעוררו בכל הקוראים צחוק או חיוך.
אעשה את זה בהדרגה ולכן אפתח במי שאינו חשוד בחוסר טעם – צ’ס (צ’רלס) אדמס, המוכר היטב.
אדמס מסווג כ”גותי” ומבחינה חזותית הוא הקפיד לא להראות סיטואציות אכזריות.
אפשר למצוא עליו הרבה ברשת. הנה רק כמה פרטים על האיש:
הוא נולד ב 1912 והיה פרחח לא קטן.
כנער הוא אפילו נעצר כשפרץ לבית ברחוב אלם, ויש הטוענים שמאוחר יותר הבית הזה שימש השראה לטירה של משפחת אדמס.
הוא היה קרוב משפחה של שני הנשיאים, ג’ון אדמס וג’ון קווינסי אדמס.
אשתו השנייה, ברברה, הייתה עורכת דין מניפולטיבית שהשתלטה על הזכויות של “משפחת אדמס” ושכנעה את בעלה לקנות פוליסת ביטוח חיים בסכום עצום. אדמס אמר שבפעם האחרונה ששמע על מקרה כזה זה היה בסרט ביטוח חיים כפול של בילי ויילדר.
במשך הקריירה שלו צייר אדמס בעיקר ב”ניו יורקר” וב”ניו יורק טיימס” קרוב ל 1400 קריקטורות, וכמובן הביא לטלוויזיה ולקולנוע את משפחת אדמס. היצ’קוק, שהיה חבר שלו, הזכיר אותו במזימות בינלאומיות.
הנה כמה קריקטורות שלו:
גם את הקריקטוריסט הבא, גאן וילסון, רוב הקיבות מצליחות לעכל, וייתכן שחלקכם מכירים אותו.
עד היום, בגיל שמתקרב ל-90, הוא פעיל כמעט בכל תחום שבו יש מקום להומור מקברי, אנימציה, קולנוע ומשחקי מחשב.
השפה הציורית של וילסון מוכרת מאוד לאוהבי הז’אנר הזה. הרבה ירוק, בעיקר באיברים של בני האדם, קו מהוסס, תפור באופן מלאכותי במתכוון, עם דגש מיוחד על הבעות פנים.
וילסון פרסם את עבודותיו בכתבי עת רבים: ניו יורקר, פלייבוי, קולייר, ובעיתוני פנטזיה ומדע בדיוני. הוא כתב ביקורות על ספרים ועל קולנוע ופרסם רצועת קומיקס בנשיונל למפון.
הנה עוד כמה עבודות שלו:
את טומי אונגרר אין כנראה צורך להציג.
אבל מי שלא מכיר את יצירותיו ה”אכזריות”, הנה שתיים מהן:
כדאי להזכיר שכאשר באמריקה הכריזו מלחמה על ספרי הילדים של אונגרר, הסיבה לא הייתה הציורים האכזריים שלו, אלא דווקא הציורים הפורנוגרפיים שלו. בחברה פוריטנית קל יותר לעכל אכזריות מאשר פורנוגרפיה.
המאייר הבא מוכר פחות. שמו פונס ואן ורקום (Fons van Woerkom).
הוא נולד בהולנד ב-1943, וכשהיה בן 27 עבר לניו יורק והצטרף לצוות המאיירים של עמודי ה- OP-ED של הניו יורק טיימס. שם הוא לא הורשה להתפרע, אבל בספר הזה כן:
ובו תוכלו לראות למשל את האיורים האלה:
וכעת לסינֶה הצרפתי. מי שמתעניין בעולם הקריקטורה האירופאי מכיר את סינֶה היטב.
ומי שמתעניין בפוליטיקה מכיר גם את הדעות האנטי ישראליות שלו, ואת מה שיש לו להגיד על דתות:
קשה למצוא מישהו יותר לא “פוליטיקלי קורקט” מאשר סינֶה.
בין השאר, הוא אמר: “אני אנטישמי, ואני לא מפחד להודות בזה”.
הקריקטוריסט הבא הוא קלוד סר.
מאייר צרפתי שמת ב-1998 כשהיה בן 60. במשך שבע שנים סבל מגידול במוח, אבל עד יומו האחרון הוא צייר את הקריקטורות האכזריות שלו, שזכו לפרסום בעיקר באלבומים שיצאו לאור על פי נושאים שונים – ספורט, רפואה, מכוניות ועוד.
רוב האיורים של סר בוצעו בשחור לבן, בסבלנות רבה, באין ספור קווים, כשהוא לא משמיט אף פרט, ומעט הצבע שהשתמש בו היה בדרך כלל אדום, כדי להדגיש את הדם כמובן.
כמו כאן:
והנה עוד כמה רישומים שלו:
המאייר האחרון ברשימה הזאת הוא האוסטרי מנפרד דייקס.
דייקס, שעישן ושתה בלי חשבון, מת בשנת 2016 בגיל 67. כבר כשהיה ילד בן תשע הוא צייר איורים ארוטיים ונחשב לילד פלא.
ההצלחה העיקרית שלו היא באוסטריה ובגרמניה. בין השאר הוא אפילו עשה עיצוב במה למחזה “ארטורו אוי” של ברכט.
בשונה מרוב היוצרים שהבאתי לעיל, דייקס ביצע את רוב העבודות שלו בצבעי מים.
מיותר להוסיף כי בצד הפופולאריות העצומה שלו, רוב העבודות שלו עדיין זוכות לביקורת חריפה, בעיקר מצד הכנסייה וגופים שמרניים אחרים.
דייקס היה יוצר פוליטי ולוחם נלהב לזכויות בעלי חיים (היו לו בבית 23 חתולים).
הדמיון המקברי שלו לא הביא אותו לרעיונות כמו של אונגרר או להמצאות כמו של פאן ורקום, או של סר, אלא בעיקר להגזמות בתיאור הגוף האנושי ובעיקר הגברי. מדי פעם שילב בציורים שללו גם טקסטים וחמשירים שכתב. הנה כמה עבודות שלו:
יש אמנם עוד קריקטוריסטים רבים שבאיורים שלהם אין רחמים.
הפעם הסתפקתי בשבעת המופלאים.
נהנתי מאוד מדבריכם אומנים יקרים שאני מאוד מעריכה ומוקירה אך צר לי לומר שחלק ממה שנכתב היה מאוד כוללני ומאוד קלישאתי אני עצמי עוסקת בתאטרון כשחקנית ובמאית ואיני אוהבת ואיני נמשכת ואיני רואה כל חשיבות באלימות באשר היא.אלימות גורמת לי תחושות קשות בגוף ובנשמה מבלי להשתייך לאף צד.כך שאיני שייכת לסטטיסטיקה שלכם אני שונאת אלימות לשם אלימות אבל כשהיא באמת באה מהמקום של האומנות אני מקבלת אותה.כלבי הקש החברים הטובים הנצוץ סרטיו של טרנטינו ועוד רבים וטובים.אהבתי מאוד את הקריטוריסט הצרפתי סנה השאר עשו לי להרגיש רע ואני לא רוצה.אגב פרה מחליטה במוזיאון אהבתי מאוד.יכלתי עוד לדבר עוד ועוד אבל….עייפות.מודה לכם על השיח המעניין הזה.
להלן תגובתו של יאיר גרבוז:
בשנות השבעים, בימים של האמנות המושגית, אמן אחד הכניס פרה להמליט במוזיאון לאמנות. מובן מאליו שהקהל הזדעזע קשות. כשנשאל לפשר המעשה הוא אמר: אנשים מוכנים לראות את כל הזוועות שמראים בכל יום בחדשות ומזדעזעים דווקא מפרה שממליטה במוזיאון.
פעם גם אני נהגתי לומר שמי שיכול לראות חדשות יכול לראות כל דבר. אבל גם זה אופטימי מדי. אני כבר לא אומר את זה. התהיות שלנו נובעות מההנחה המוטעית שאנשים נרתעים מאלימות, סולדים ממנה. זה לא נכון! הם נרתעים מאלימות רק כאשר הם לא יודעים באיזה צד לתמוך. הם אוהבים מאוד אלימות כשיש להם הרגשה שזה הצד שלהם שמנצח. קריקטורות מתעתעות… לא תמיד ברור מי הטוב ומי הרע. גרוע מזה לרוב נדמה שאין טובים ואין רעים אלא יש טבע האדם ואותו צריך לחשוף, יש רוע ובו צריך להגזים כדי לזעזע.
אני חושד שרבים נרתעים מאלימות ומפורנוגרפיה כי הם חוששים שלהם זה אסור. הם היו רוצים לפעור ראשים ולפתוח פתחי גוף ולהכאיב ולנצל בצורה הזו אבל הם לא יכולים להרשות לעצמם כי לא מרשים להם.
והנה ישנם ציירים שמכחולם סכין והם חותכים ופותחים ומאריכים ומענים וזה כמובן מעורר קנאה ומגיר ריר. צריך לדמיין יממה אחת שהכול בה מותר והכל אפשרי בשביל לדעת שהאמנות והקריקטורה כבר עשו את זה מבלי לגרום נזק… להפך.
נהנתי מאוד מדבריכם אומנים יקרים שאני מאוד מעריכה ומוקירה אך צר לי לומר שחלק ממה שנכתב היה מאוד כוללני ומאוד קלישאתי אני עצמי עוסקת בתאטרון כשחקנית ובמאית ואיני אוהבת ואיני נמשכת ואיני רואה כל חשיבות באלימות באשר היא.אלימות גורמת לי תחושות קשות בגוף ובנשמה מבלי להשתייך לאף צד.כך שאיני שייכת לסטטיסטיקה שלכם אני שונאת אלימות לשם אלימות אבל כשהיא באמת באה מהמקום של האומנות אני מקבלת אותה.כלבי הקש החברים הטובים הנצוץ סרטיו של טרנטינו ועוד רבים וטובים.אהבתי מאוד את הקריטוריסט הצרפתי סנה השאר עשו לי להרגיש רע ואני לא רוצה.אגב פרה מחליטה במוזיאון אהבתי מאוד.יכלתי עוד לדבר עוד ועוד אבל….עייפות.מודה לכם על השיח המעניין הזה.
אין רחמים אבל יש כישרון 🙂
נהדר כרגיל!
תודה על הכל דני.