כשאני מופיע עם מיכאל דק בפני ילדים כשהנושא הוא ספרי אריך קסטנר (שמיכאל תרגם), אני מראה להם את האיור הזה של ולטר טריר מתוך פצפונת ואנטון:
ושואל אותם אם הם מזהים את הדמות הזאת:
“כן!” הם צועקים. “אריק איינשטיין!”
מיכאל שמח כי חצי מהתשובה נכונה, ואנחנו דנים איתם על איור שיש בו דברים שאינם מופיעים בטקסט, שהרי קסטנר לא כתב שגם אלברט איינשטיין היה בחדר המורים.
ברשומה על המאיירים של אליס סיפרתי שג’ון טניאל, שהיה לו שפם מפואר, הנציח כנראה בדמות הזאת את עצמו:
הנרי הולידיי, שהיה המאייר הראשון את של ציד הסנארק, אמר שצייר הקברניט (ה”בלמן”) בדמותו של המשורר טניסון:
באיורים למהדורה העברית של הספר הזה, שתרגמה ניצה בן-ארי, ציירתי את הקברניט (“הכרוז” בתרגומה של בן-ארי) דומה לי (בימים שהזקן שלי היה מרשים יותר).
הכנסתי את דמותי בעוד ספרים, לפעמים גם בלי שהתכוונתי, כמו למשל בספר מלך המלח ונסיך הפלפל, שלפחות סידון טוען שזה אני:
גם בספר סבא ספר של ריקה ברקוביץ הדמות המרכזית היא כנראה אני:
ציירתי את סבא ספר דומה לי. אבל ממש לא זכור לי שעשיתי את זה במודע.
מדי פעם הכנסתי את המחברים באיורים, כמו בעטיפה הזאת שהיא אחת העטיפות הראשונות שאיירתי ועיצבתי:
ציירתי בה את הדמות קצת דומה לחתולי (אלי שרייבר) המחבר, כמו שהיה נראה אז:
זה היה הספר הראשון של חתולי, ורבים ממעריציו מזכירים לו אותו עד היום.
כשהכנתי ציורים לספר שירי האהבה של ביאליק, היא יושבה לחלון,
הכנסתי בכל איור את דמותו של ביאליק מתקופות שונות, כולל בצעירותו כשעדיין היה לו שפם.
כשיצא לאור בהוצאה חדשה הספר אני וטלי בארץ הלמה, שנכתב על ידי אברהם שלונסקי בגוף ראשון, חזרתי באיורים פעמים רבות על דמותו של שלונסקי, אם כי עשיתי זאת בלי להסתכל בצילומים שלו, אלא מתוך הזיכרון.
בספר ארבינקא של אפרים קישון מופיע קישון עצמו כמעט בכל האיורים, ואת ארבינקא ציירתי דומה לחיים טופול שגילם אותו בסרט והיה חבר קרוב של קישון.
לפני שנים רבות עבדנו, בנימין תמוז ואני, על סדרת ספרי ילדים שנקראה ספר החברים. בכל ספר היה סיפור של ידידות. בסדרה היו אמורים להיות עשרה ספרים, שהאחרון שבהם היה אמור להיות המחבר והצייר, ושם סיפרנו איך הפכנו לחברים ואיך עשינו יחד את כל הספרים האלה. בסופן של דבר יצאו בסדרה רק שני ספרים, כי בדרך משהו קרה לחברות שלנו (אציין כי לאחר מכן חזרנו להיות חברים). אחד מהשניים היה זה:
ושם יש דמות של בומבוס שיודע רק לקחת. הנה כך הוא חוטף את הסופר בנימין תמוז שאופיין בשפם מרשים:
וכך הוא נראה בצילום:
עד כאן הסופרים שהנצחתי באיורים, ומכאן על חברים.
הספר הזה, סיפור מהלב, נועד להסביר לילדים קטנים משהו על השתלת איברים:
הוא נעשה ביוזמתם של חברי הפרופסור ג’יי לביא, מנתח ומשתיל, ושל שרונה בן-עמי, אחות שהייתה משוגעת לדבר. את הרופא שמוזכר בספר (בשם “כפיר”) ציירתי כמובן דומה לג’יי.
הנה ג’יי בצילום וברישום שלי:
את חברי אבנר כץ הזכרתי בכמה ספרים. בספר באמת אלף בית, ספר מקסים שכתב אפרים סידון, השיר הראשון לאות אל”ף הוא זה:
אבנר שמוזכר בו הוא כמובן אבנר כץ.
עוד ספר שאני אוהב מאוד, ולצערי לא זכה לתפוצה שהוא ראוי לה, הוא הספר הזה שכתב יוסי גודארד:
כאן הוספתי לטקסט של יוסי המון איורים עם בדיחות פרטיות כהדגמה לביטויים שיש בהם את המילה רוח, למשל:
ובין השאר יש בו גם את האיור הזה:
זוהי מחווה לספר הילדים המופלא שאבנר כתב ואייר:
בספר הבא, שכתב מיכאל אבס,
יש סיטואציה של מישהו שבא לקנות סיר ענק בחנות של סירים:
לבעל החנות נתתי את השם אבי ליבנת. חברי הטוב אבי ליבנת, שהוא דוקטור לפיזיולוגיה, ידוע בקרב החברים כמי שמצליח לתקן כמעט כל דבר אצל כל אחד. הוא בוודאי גם ימצא סיר מתאים.
בספר לראות איך, שכתב יהודה אטלס, ציירתי את העכביש כך:
ולדעת כל חברי הוא דומה לחברי הטוב שלמה ניצן.
אני ממש לא התכוונתי לכך.
תלונה,קובלנה בכי ונהי
גם אני רוצה ככה איור והנצחה,או שנשרוף את המועדון.אפילו שזה בשידור חי,נשרוף את המועדון,גם אם יוצא יום שלישי.
נהדר 🙂
קסם… תמשיך להנציח לנצח