שישי, 09 אוגוסט 2013 13:18

וידויו של יקיר הפסטיבל

"למרות מה שדני קרמן עשה, יש גם תערוכה של מישל קישקה בשבח העיר הנפלאה שלנו"

חמישי, 08 אוגוסט 2013 00:21

הפיסול ואני

בשנות השבעים המוקדמות של המאה ה-20 חדלתי לעסוק באמנות...


בשנות השבעים המוקדמות של המאה ה-20 חדלתי לעסוק באמנות ואת יכולותי בציור הפניתי לעיצוב גרפי ובעיקר לאיור. כמה שנים מאוחר יותר נסעתי לראשונה לניו יורק ושם בסטודיו של ידידתי הקרמיקאית נעמי כהנא התוודעתי לחומר, או מה שקוראים חימָר. כשחזרתי לארץ התחלתי לפסל פסלים קטנים בסטודיו של הקרמיקאית מאירה אונא, חברה קרובה שעודדה אותי מאוד.
חזרתי לזמן קצר לעסוק באמנות מסתבר, ובדקתי את היחס שלי לפיסול. סמיואל ג'ונסון התייחס בזלזול לפיסול והאמרה הידועה שלו בעניין זה היא: "מדובר במלאכה, שכן אם הפסל הזה שמפוסל באבן ושאתם מעריצים כל כך, היה מפוסל בגזר, הייתם לועגים לו".
לפעמים הרגשתי גם אני כמוהו. היה גם משהו בממדים של הפיסול, שגרם לי אי נוחות בעיקר בגלל המגלומניה: אם פסל הצליח לעצב בקנה מידה קטן פסל שאהב, איזה צורך היה לו להגדיל אותו לגובה של 20 מטר? כמובן שכדי להגדיל את הסקיצה היו נחוצים כישרונות בסטטיקה ובבנייה או אפילו שיתוף פעולה עם בעלי מקצוע מסוג זה, אבל איזה יתרון היה לגודל? אני מודע לעובדה שאני די בודד ואולי אפילו נלעג בצורת המחשבה הזאת, אבל כנראה שזאת חשיבה אופיינית למאייר.
הפסלים שעשיתי היו קטנים ודרך העבודה שלי הייתה יותר של חייט מאשר של פסל, כלומר הייתי לוקח "סדינים" של חומר ו"תופר" מהם את הפסלים.
חברי הקרוב, הצייר יוסל ברגנר, אהב את הפסלים ובעיקר את עצם הרעיון שאני עוסק ב"אמנות" והוא עודד אותי להכין סדרת פסלים בנושא ששנינו אהבנו, הגדת ראשי הציפורים - הגדה של פסח מגרמניה של המאה ה-13, אשר לכל האנשים המצוירים בה יש ראשים של ציפורים. יוסל עצמו צייר סדרת ציורים באותו נושא.
בשנת 1984 הצגנו שתי תערוכות, אחת בתל אביב ואחת בירושלים, של הציורים שלו והפסלים שלי.

catalogue

לקטלוג שהוצאנו כתב נסים אלוני את ההקדמה:
intro

הנה שישה מתוך 31 הפסלים שהצגתי שם:

trinity

 

welcome

cabin

tied

podium

sword

גובהו של הפסל האחרון במקור הוא 20 ס"מ. נראה לכם שמישהו בתל אביב ירצה להציב אותו באיזה מקום כדוגמת התמונה הבאה?

outdoor

שני, 05 אוגוסט 2013 09:25

הסיפור על האיש הקטן

בשנות התשעים של המאה העשרים הגיעה אלי בחורה צעירה ומוכשרת

מדי פעם כשאני קורא ספר אני חושב: "ככה גם אני יודע לכתוב", ולפעמים אני חושב: "ככה לא אוכל לכתוב אף פעם".


מדי פעם כשאני קורא ספר אני חושב: "ככה גם אני יודע לכתוב", ולפעמים אני חושב: "ככה לא אוכל לכתוב אף פעם". אבל לפעמים קורה שאני חושב: "ככה הייתי רוצה לכתוב".
אינני בטוח שמישהו קרא אי פעם את "טריסטראם שנדי" של לורנס סטרן - הרומן שנכתב במאה ה-18 - באופן מסודר מתחילתו ועד סופו. ייתכן שאפילו סטרן עצמו לא קרא אותו באופן מסודר, כך לפחות עולה מההנחיות שלו לקורא, שכתובות בגוף הטקסט ומציעות לו הצעות שונות ומשונות בעניין הקריאה.
stern_portrait

stern_quat_1

stern_quat_2

stern_quat_3

stern_quat_4

אינני קורא נלהב של שירה ויש לי גם תכונות רעות אחרות, אבל אני לא מדלג על אף מילה (שתורגמה לעברית) שכתבה ויסלאבה שימבורסקה. הפעם אני מתכוון לא לשירה אלא לספר שלה שמעורר בי קנאה ברוח "ככה הייתי רוצה לכתוב" - הספר "קריאת רשות", שבו מביאה שימבורסקה לקורא הרהורים בעקבות ספרים שהגיעו לידיה. היא אינה מתייחסת דווקא לספרות יפה. היא מתייחסת למשל גם ללוח שנה כאל ספר. היכולת של סופרת להריץ במוחה מחשבות מעניינות בהשראת כל טקסט, ואז ללא כל מאמץ (שנראה לעין הקורא) להעביר את זה לנייר, היא פשוט מופלאה.
shimborska_portrait
שלא כמו את "טריסטראם שנדי" את "קריאת רשות" קראתי פעמים רבות בנשימה עצורה מהתחלה ועד הסוף. חבל שהוא קצר כל כך. מי ייתן ורפי וייכרט ימשיך ויתרגם עוד רשימות (קצרצרות) כאלה שכתבה האישה הנפלאה הזאת, שחוש ההומור העדין שלה עומד בניגוד לכל המאמצים שמשקיעים רבים שסבורים שהומור חייב להצחיק.
מאחר ש"קריאת רשות" הוא אוסף של קטעים קצרצרים, בחרתי להביא קטע אחד בשלמותו. שימבורסקה כתבה אותו לאחר שקראה ספר שנקרא "תאונות בית" שראה אור בפולין, בהוצאת הארגון הארצי של ההוצאות הרפואיות.

shimborska_accidents

תחושה של "ככה אני רוצה לכתוב" חשבתי גם כשקראתי ספר של אדם שלא מגדיר עצמו ככותב - הקרמיקאי אדמונד דה ואל שכתב את הספר "הארנבת בעלת עיני העכבר" וכך אני מרגיש כשאני קורא ספרים וביקורות שכותב יאיר גרבוז, אמן, סופר וסאטיריקן.
אלא שהמשמעות המעשית של "ככה אני רוצה לכתוב" אין פירושה לכתוב כמותם. מי שינסה לכתוב בעת ובעונה אחת כמו לורנס סטרן הנודניק הנפלא, וכמו שימבורסקה הלקונית עד כדי ליקוק האצבעות, יגיע למסקנה שיש רק דרך אחת לעשות זאת והיא להימלט מהסגנונות האלה לזה הפרטי שלך, אבל רק לאחר שהבנת מה חושב כל אחד מהם על הקורא ועל מי שיכתוב עליו ביקורת. סמיואל ג'ונסון למשל, שהיה הסמכות הספרותית בלונדון בימיו של סטרן, כתב עליו, "האיש הזה הוא לא אנגלי". ובעיני ג'ונסון לא היה עלבון גדול מזה. כאשר אתה כותב, חשוֹב שהדמויות האלה מביטות בך מעבר לכתף. ובעיקר: "ככה אני רוצה לכתוב" לא נאמר כאן כציון של איכות דווקא.
טריסטראם שנדי יצא ב"ספריה החדשה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד בתרגומה של אסנת כספי, שגם הוסיפה הערות. "קריאת רשות" בתרגומו של רפי וייכרט ראה אור בחרגול וקשב לשירה.

 

חמישי, 25 יולי 2013 16:07

מתוקה

כמעט אף אחד לא ידע מה שמו האמיתי של האיש שכולם אהבו

שני, 22 יולי 2013 20:21

הלילה יש לשמוח

אנחנו עם שידוע בכך שהוא אוהב לשיר. כמו הוולשים. וכמו האירים. וכמו הנורווגים. וכמו ההולנדים. והגרמנים...

 

עמוד 45 מתוך 54