עם הספר והאמנות של טראמפ

לפני 30 שנה, בשנות ה-80 המאוחרות, מצב הספר והמו”לות עדיין הצדיק עמוד שבועי בעיתון הכלכלי “גלובס”. העמוד הזה נקרא עם הספר, וערך אותו הסופר אהוד בן עזר.

הנה עמוד כזה לדוגמה:

אמנם נכון שכבר אז חלק גדול מהרשימות עסקו במצבו הרע של הספר ושל המו”לים…

אבל עדיין מישהו בגלובס לפחות חשב שספרים זה משהו שכדאי להקדיש לו עמוד כלכלי.

בכל עמוד כזה הופיע גם איור שלי.

חלק מהאיורים היו רעיונות שלי שלא היו קשורים לרשימות בעמוד, אבל את רוב האיורים עשיתי בהקשר לאיזו רשימה.

נזכרתי במדור הזה אגב דפדוף בארכיון שלי, כשמצאתי את הדף הזה:

מסתבר שכבר אז, ב-1988, הוציאה הוצאת מטר את ספרו של דונלד טראמפ, האמנות שלי: איך לעשות עסקים.

הנה קטע קטן מתוך הרשימה הזאת:

כנראה שעד היום הקהל האמריקאי אוהב “גוון של פנטזיה”.

והנה גם העצה שנותן אהוד בן עזר לטראמפ:

גם היום, בכל פעם שמסתיים שבוע הספר אנחנו מדווחים שהיה חלש מתמיד.

הנה איור שלי משבוע הספר ביוני 1989:

ועוד איור שהמחיש את העובדה שגם הכותרים האטרקטיביים לא הצליחו להתחרות באוכל.

עדיין לא נמצאה תשובה לשאלה מי בעשיית הספרים הוא הכי מקופח – האם אלו הסופרים לילדים?

או דווקא המתרגמים?

באחד המדורים בדצמבר 1988 הודפסו האיור והטקסט הזה:

מסתבר שכבר אז עסקו ב”חוק הצרפתי” על מחירי ספרים.

בשנת 1989 בוטלה הצנזורה על מחזות.

למי שלא זוכר, האיש שביטל את החוק היה אריה דרעי (!).

הצנזורה אמנם בוטלה אבל הסופרים והתאטראות היו עדיין חשופים לתביעות פליליות אם פרסמו או הציגו דברים שעד אז הצנזורה הייתה בדרך כלל מבטלת. זהו אולי מצב גרוע יותר מצנזורה ישירה, מצב שאני מכנה אותו “צנזורה עצמית”, שעובדת טוב במדינות טוטליטריות.

הנה רשימה קצרה שהתפרסמה ב”עם הספר”:

במפגשים עם ילדים שאפרים סידון ואני עורכים כבר 15 שנה, שמנו לב שהמילה “לכתוב” נעלמה, והילדים אומרים בדרך כלל “לרשום” (“איזה ספר אתה רושם היום?”).

מסתבר שכבר בשנת 1989 זה הדאיג את אהוד בן עזר:

אז אתם רואים שלמרות שגלובס הוא עיתון כלכלי, העורך הביא כאן רשימות שעסקו גם בקריאה ובשפה העברית למשל.

שנת 1990, שהוכרזה בישראל כ”שנת השפה”, הוכרזה בעולם כשנת הקריאה.

הנה חלק מהרשימה שהתייחסה לכך בליווי האיור שלי:

כמו היום, גם אז, לסופרים כגוף לא הייתה שום השפעה על חיי החברה בארץ, אבל אז היו לפחות ניסיונות.

מתי לאחרונה ראינו גילויי דעת כאלה?

מדי פעם מגיעים איומים עתידיים על מעמדו של הספר. מישהו באמריקה המציא את ה- Bookazine – וכאן כבר נתנו לזה שם עתיר דמיון: ספרעון (ספר+שבועון).

הנה כך זה הוגדר (אני מודה שאני לא מבין מה זה, ולפי האיור כנראה שגם אז לא הבנתי…)

האם האיום הזה עדיין קיים?

המדור עסק די הרבה בעניינים של זכויות יוצרים. האיור הבא ניסה לתת ביטוי לכך שדווקא ערוץ 2 הוא הגוף שהפר הכי הרבה את זכויות היוצרים של הסופרים:

כמובן שהיו שם רשימות רבות על הספר כמוצר, כלומר רשימות שלא עסקו בתכנים. למשל, כמה רשימות על משקלו של הספר בארץ.

או על בעיות נייר.

העורך הרשה לעצמו גם בעיתון כלכלי, ובמוסף שעוסק בספרים, להבליט אירועי תרבות מיוחדים. רשימה יפה ומגוונת הופיעה כששלמה ניצן העלה ערב נפלא של סיפורי עגנון.

וכמה פעמים מצאתי את עצמי נושא לרשימות ב”עם הספר”.

וכעת אני מפנה את תשומת לבכם לרשימה הנחמדה הזאת שבה מסביר, לא אחר מאשר אהוד בן עזר, לסופרים העבריים למה אסור להם להיות פרנואידים:

זה אהוד, שהיום מגדיר את עצמו כ”סופר נידח…”

בפורים היה “עם הספר” דף הומוריסטי סאטירי:

והנה מהדף הזה רשימת רבי המכר, שבאמצעותה בא אהוד בן עזר חשבון עם הסופרים המצליחים:

והנה עוד עשרה איורים שלי שהופיעו במשך השנים במדור הזה:

סביר שהבנתם שהבאתי את הרשימה הזאת כדי להאיר עוד צד עצוב בעולם התרבות שלנו.

לאחרונה ראינו שב”ידיעות אחרונות” הצטמצם המדור לספרות, בלי להתנצל, בעמוד אחד, וזה הזכיר לי שפעם, כשעבדנו ב”ידיעות”, בימים שהעיתון עבר שינויים (כי גם “מעריב” עבר שינויים), אמר יאיר גרבוז לעורך משה ורדי: “את המדור לספרות אל תקטינו, אנשים אוהבים מאוד שהמדור שהם לא קוראים, יהיה מכובד”.

ואסיים בזה: