בפרק ה-11 של הפיקוויקים מביא דיקנס את גיבורו לפאב “בקבוק העור” אשר בכפר קובהאם שבמחוז קנט.
הפאב הזה הפך מיד מוקד עלייה לרגל לפיקוויקומאנים.
85 שנה מאוחר יותר, מתישהו בראשית המאה ה-20, מגיע לבקבוק העור סופר בשם ב.וו. מאץ, אחד המומחים הגדולים בעולם לדיקנס וכתביו.
בשנת 1905 היה זה מאץ שייסד כתב עת לענייני דיקנס – הדיקנסיאן, שיוצא לאור שלוש פעמים בשנה עד היום.
מאץ, ובשמו המלא ברטרם וולדרום מאץ, הוציא בשנת 1921 את הספר הזה:
שם הוא מספר שדיקנס כנראה כתב את הפרק שבו מוזכר הפאב הזה כאשר שהה ממש שם או בסביבה, בירח הדבש שלו.
איך קרה שעד לפני שנתיים לא הייתי בבקבוק העור? קשה לי להבין. הרבה יותר קל לי להבין את דיקנס ואת מאץ מאשר את עצמי.
אז כשיוסי שאל אותי, לאן ניסע ביום ראשון? אמרתי, לקובהאם.
כמה פעמים הזכרתי ברשימות שלי את הנסיעות שלי עם יוסי.
כל מי שמכיר את יוסי גולדברג יודע איזה איש מופלא הוא. יוסי אוהב חיות יותר משהוא אוהב בני אדם, וזה רק מוכיח עד כמה הוא בן אדם.
יוסי מצא שלא רחוק מקובהאם נמצאת אחוזת צ’ארטוול. אז החלטנו להתחיל את המסע בצ’ארטוול, האחוזה של צ’רצ’יל בקנט.
מה שאני יודע על דיקנס, יוסי יודע על צ’רצ’יל, וקצת יותר.
“אתה יודע שאת צ’ארטוול רכשו חברים של צ’רצ’יל ונתנו לו אותה במתנה?” יוסי שאל אותי.
כמובן שלא ידעתי. וכמו תמיד, כשאני לא יודע, אני אומר “בטח”.
מסתבר שצ’רצ’יל לא ידע “לעשות לביתו” ונזכרתי במשפט שמייחסים לו:
חיסכון זה דבר נפלא, במיוחד אם ההורים שלך עשו את זה בשבילך.
כשאמרתי את המשפט הזה ליוסי, הוא אמר: “אם כבר הזכרת הורים, מה אתה יודע על אימא של צ’רצ’יל?” “כמו כולם”, עניתי (לא התכוונתי שאימא של צ’רצ’יל היא כמו כולם אלא שאני יודע כמו שכולם יודעים, כלומר כלום).
“היא הייתה נשואה שלוש פעמים,” סיפר יוסי, והוסיף, “וינסטון צ’רצ’יל, הבן הבכור מבעלה הראשון, נולד פחות משמונה חודשים אחרי החתונה, והניסיון להציג אותו כפג היה מגוחך. הבן השני שלה, ג’ון, כנראה לא היה בדיוק מבעלה.”
“אז היא הייתה די צצקע,” אמרתי.
“קרא לזה איך שאתה רוצה,” אמר יוסי. “היו לה הרבה מאהבים, כולל אדוארד השביעי, אבל לפני שהיה מלך.”
היא כתבה מחזות שדי הצליחו וכתבה גם זיכרונות.
שני הבעלים האחרים שלה היו בערך בני גילו של וינסטון, ואחד מהם היה צעיר ממנו בשלוש שנים. זה אולי מסביר למה היחסים בינה לבין בנה, שהיו חמים מאוד, היו דומים יותר ליחסים בין אח לאחות.
היחסים החברתיים והקשרים במיטות הנכונות די עזרו לווינסטון בקריירה שלו. היום אולי היינו מכנים את זה שוחד מיני.
בדרך לצ’ארטוול עוברים בווסטרהאם, כפר חביב שמתפאר בשני אישים דגולים שקשורים בשמו. הראשון הוא גנרל וולף, “גיבור קוויבק”, שהתפרסם בעיקר בזכות הציור הזה המתאר את מותו:
זהו אחד הציורים החשובים שתלויים בנשיונל פורטרט גלרי. הוא צויר על ידי בנג’מין וסט. ההערצה שלה זכה וולף קשורה לא מעט לציור הזה.
שנים לפני שציירים רבים ציירו את מותו של נלסון בזרועות מלחיו, צייר וסט את מותו של וולף בקומפוזיציה שמזכירה ציורים של ישו. בניגוד לציורים שמתארים את מותו של נלסון, שהם די קרובים לאמת, כאן מדובר בסצנה מומצאת, שאין לה קשר עם המציאות. קשה להאמין שממש באמצע הקרב נוצר מעמד כזה שבו כלל וסט דמויות שלא השתתפו בקרב הזה.
רבים שאלו מי זה האינדיאני הזה שכורע מול הגנרל, הדמות הכי בולטת בציור.
הדרך שבה הוא יושב, שמזכירה את האדם ההוגה של רודן (איקונוגרפיה שכבר אז נחשבה למשהו שמביע מחשבה ואינטליגנציה, משהו שמזכיר את “הפרא האציל” שהאנגלים אהבו כל כך).
אבל עיקר הכעס של המבקרים היה בגלל הבגדים.
עד הציור הזה, ברוב הסצנות ההיסטוריות ציירו הציירים את הגיבורים במלבושים קלאסיים (זוכרים כמה מלכים אנגלים בלונדון נראים כמו קיסרים רומים?). אבל בציור הזה הקפיד וסט להלביש אותם בבגדי התקופה. אבל, וכאן הכעס היה גדול יותר, לא בגדים מהזמן שבו מת וולף, כלומר בשנת 1759, אלא בבגדים של התקופה בה צויר הציור, 11 שנים מאוחר יותר.
שימו לב שבקצה השמאלי של הציור מגיע רץ שמחזיק את דגל צרפת, סמל לניצחון האנגלי, ומנפנף בכובע כדי להסב את תשומת לבם של הקבוצה וכמובן לא מצליח, שכן רגע המוות חשוב יותר מבשורת הניצחון. אגב, וולף היה בן 32 כשנהרג.
תספרו את מספר הדמויות בחזית ותראו שיש 12. אתם חושבים שווסט רצה להגיד לנו משהו?
הפסל של וולף בווסטרהאם הוא קצת מצחיק בשובבותו:
וזה לעומת הפסל המונומנטלי של וולף ליד מצפה הכוכבים בגריניץ’:
אולי בגלל שבווסטרהאם הוא היה ילד ובגריניץ’ הוא קבור.
לא רחוק מוולף, בדשא שלפני הכנסייה, יושב האיש הדגול השני של וסטרהאם, סר וינסטון צ’רצ’יל. דמותו של צ’רצ’יל זכתה לפסלים רבים, כמו הפסל הנפלא שמול הפרלמנט:
או זה שבגילדהול בסיטי, שבו הוא יושב דרוך:
כאן בווסטרהאם, אולי בגלל שצ’רצ’יל כבר היה “מי שהיה” כאשר שגר כאן, הישיבה שלו היא נוחה ומרווחת:
האמן הוא אוסקר נמון, פָּסָל ממוצא קרואטי, שפיסל גם את הפסל של צ’רצ’יל בגילדהול.
בצ’רטוול קיבלתי הרצאה היסטורית מיוסי.
מכיוון שבדרך סיפרתי ליוסי על כל מיני טכניקות שלי לקום בבוקר כשאין לי מצב רוח טוב אז יוסי אמר: “לצ’רצ’יל היה סידור דומה והוא קרא לו ‘הכלב השחור’. כדי להשתחרר מאותו “כלב שחור” שהיה רובץ עליו מדי פעם, הוא היה קם בבוקר ומעלה באש את דרזדן”.
ולכן בגלל הבורות שלי היה חשוב לי לגרור אותו לסביבה יותר נוחה בשבילי. הלכנו דרך הגנים המטופחים לסטודיו שבו צייר צ’רצ’יל.
אבל התברר שדווקא שם לא הרגשתי כל כך נוח, אולי בגלל שבתור צייר צ’רצ’יל היה ברמה של פיקאסו בתור מדינאי.
אין פלא שרוב הציורים שלו הם של טבע, עצים ונופים. “אני מעדיף לצייר נופים,” אמר פעם צ’רצ’יל. “נוף אף פעם לא מתלונן שהוא לא נראה יפה בציור”.
ייתכן שהרגשתי לא נוח כי כל הזמן השוויתי בראש את הציורים של צ’רצ’יל לציורים של היטלר. אני ממש מתנצל..
צ’רצ’יל אמר פעם: “אני לא שונא אף אחד. אולי רק את היטלר, אבל זאת שנאה מקצועית.”
אני תוהה אם הוא התכוון לציור.
אבל את הציור הזה אהבתי:
כי הוא הזכיר לי את האיור שאני הכי אוהב. מדובר באיור לסיפור “החתול שהלך תמיד לבד,” שאייר קיפלינג עצמו:
שדרת העצים הזאת, שהשפיעה על יוצרים רבים, כולל הסצנה בסוף הסרט האדם השלישי:
השדרה הזאת אהובה גם עלי ובהשפעתה חתמתי את הספר החיפוש של בוב שכתבו דנה פקר ותומר קרמן, ספר שאני אוהב במיוחד:
זה זמן טוב להיפרד ולספר לכם שאת ההמשך אביא בעוד ימים אחדים.
זכרו את בקבוק העור הנפלא שבקובהאם.
ולסיום הנה תשעה משפטים של צ’רצ’יל, ואחד שנאמר עליו:
- אנשים לפעמים נתקלים באמת ומועדים, אבל רובם מקימים עצמם וממשיכים בדרכם כאילו לא קרה כלום.
- בידי מנהלי בית ספר יש כוח שלאף ראש ממשלה אף פעם לא הוענק.
- הלקח הגדול ביותר בחיים הוא לדעת שאפילו טיפשים לפעמים צודקים.
- לכל אחד יש את הזכות לבטא שמות זרים איך שהוא רוצה.
- שארל דה גול נראה כמו למה שהפתיעו אותה באמבטיה.
- בלתי אפשרי להשיג הרשעה מצד חבר מושבעים בריטי בנאשם במעשה סדום. חצי מהם לא מאמינים שזה פיזית אפשרי והחצי השני עושים זאת.
- לעם היה את לב האריה. בחלקי נפל המזל לשאוג.
- כל מה שאני יכול להגיד זה שהפקתי מאלכוהול יותר ממה שהוא הפיק ממני.
- כשאני מסתכל לאחור על כל הדאגות אני נזכר בסיפור על האיש הזקן שעל ערש דווי אמר שהיו לו הרבה צרות בחייו, שרובן לא קרו.
וזה מה שמארק טוויין אמר עליו:
- מצד אביו הוא אנגלי. מצד אמו – אמריקאי. לדעתי זו התערובת המושלמת ליצירת אדם מושלם.
תגובות פייסבוק