פושקין פלש לחיי כשהייתי בן שמונה. כמו כל חברי אז בכרכור קראתי הכול.
בשנת 1947 יצא בהוצאת יבנה הספר כל אגדות פושקין שתרגם בחריזה אברהם רוזנצווייג:
אני לא בטוח שאכן מדובר בכל האגדות שכתב פושקין.
מההקדמה למדתי על חייו של פושקין. למשל:
וחמש שורות אחר כך נכתב כך:
וגם על סופו של המשורר:
הנה כך נראה העמוד הראשון בספר, עם איור שנלקח מהמהדורה הרוסית:
אבל מכיוון שלא לכל האגדות היו איורים, חלק מהאיורים נעשו על ידי צבי רוזנצווייג (אני מניח שהיה קרוב של המתרגם). למשל האיור הזה:
מי שרוצה לדעת לאיזו אגדה נעשה הציור הזה – ובכן שם האגדה הוא מעשה בבת מלכה מתה וגיבורים שבעה.
כבר כילד הסיפור היה מוזר בעיני, שהרי זה היה גלגול פושקיני לשלגיה ושבעת הגמדים. אלא שהשבעה, שלטירתם נקלעה בת המלכה אצל פושקין, הם כאלה:
באיור שלי מהיום הסצנה הזאת נראית ככה:
כשנתיים מאוחר יותר כבר קראתי את יבגני אונייגין בתרגומו של שלונסקי, ועד היום הבתים הראשונים תקועים לי בראש:
כמי שקרא את “דבר לילדים”, המאיירים הראשונים שהכרתי היו כמובן נחום גוטמן ואריה נבון. ביבגני אונייגין בהוצאת “ספרית הפועלים” למדתי להכיר את אחד האבות שלהם – קוזמין:
לימים, כשנפגשתי עם מי שעתיד להיות חברי הקרוב אבנר כץ, נוכחתי ששנינו חלקנו אהבה גדולה לקוזמין, שנראה לנו כמי שהמציא את האיורים שנעשו כאילו כלאחר יד והשפיעו במיוחד על אריה נבון הנפלא.
בשנת 1950 יצא בעברית הספר הזה:
ממנו למדתי להכיר את תרבות הדו-קרב.
כשישבנו לפני שנים אחדות בקפה בסט. פטרבורג, סיפרה לנו המארחת (לאחר שהצליחה להשלים בינינו לבין איש המלתחה, שלא הרשה לנו להיכנס בלי שנפקיד את המעילים), שכאן ישבו באחווה ורעות פושקין וז’ורז’ שארל ד’אנטס לפני שיצאו לירות זה בזה.
הנה פושקין שיושב שם עד היום:
כשהייתי בן 12 בערך נפל לידי הספר הזה, שיצא בשנת 1950 ועד היום שמור אצלי במצב די רע:
הסיפור דוברובסקי עד היום הוא אחד הסיפורים האהובים עלי, לצד בארטלבי של מלוויל וסיפורי סאקי.
צורת הסיפור בדוברובסקי, שבה הקורא יודע את זהותו האמיתית של הגיבור (שהוא בדרך כלל גם המאהב) והגיבורה לא יודעת – טכניקה שהרבה סרטים נפלאים נעשו בעזרתה, כמו סקארלט פימפרנל, אות זורו, וכמובן סופרמן, ואפילו אבא ארך רגליים נמצא אצלי בקטגוריה הזאת – קבעה אצלי את מה שאני מכנה ביני לביני “שיטת דוברובסקי”. אני ממליץ מאוד על הסיפור המצוין הזה. הנה שני איורים בטכניקה של קולאז’ שעשיתי במיוחד לרשומה הזאת:
את הדיוקן של פושקין בעטיפה צייר וסילי מאטה.
וזה מביא אותי לפרוש כאן כמה מתוך ארבעת אלפים הדיוקנאות של פושקין שאפשר למצוא במוזיאון פושקין בסט. פטרבורג. רבים מהם דומים זה לזה.
העניין המיוחד שיש לי בדיוקנאות של פושקין נובע אצלי משלוש סיבות: הראשונה היא שרובם מושפעים מהדיוקן העצמי של פושקין.
בשנת 1887 יצא בהוצאת Shambhala Redstone Editions הספר הזה:
הופתעתי לראות בו את כמות הסופרים הרוסים שעסקו גם בציור ובאיור.
כמעט לכל חתימה שלו צירף פושקין דיוקן, ויש רבים כאלה. הדיוקן שנחשב לדיוקן העצמי הרשמי הוא זה:
והנה עוד כמה דיוקנאות עצמיים שלו:
העניין השני התעורר אצלי בגלל הגיל הצעיר בו פושקין מת (38), כך שרוב הדיוקנאות מתייחסים לשנים האחרונות לחייו, כלומר לשנות השלושים שלו.
יש מעט ציירים שניסו להתמודד עם פושקין הצעיר, כלומר לפני שהתפרסם. רובם אנונימים, כמו מי שצייר את הדיוקן הזה של אמן בשם מיכאיל מיטריאצ’קין:
או הפסל הזה של יקטרינה בלשובה:
עניין נוסף שאני מוצא בשפע הדיוקנאות נבע מהידיעה שפושקין היה נין של אברם פטרוביץ’ חניבעל, מי שכונה “הכושי של פטר הגדול”.
כפי שאתם אולי זוכרים, הוא גם היה גיבור של אחד מסיפוריו המצוינים של פושקין.
מבט די שטחי על אוסף הדיוקנאות של פושקין מוכיח שרבים מהציירים הדגישו מאוד את התווים האפריקאיים אצלו. למשל הפורטרט הזה של הצייר גברילוב, שמתייחס למוצאו האפריקאי:
הפורטרט הבא, שהודפס גם על בול וצויר בידי צייר בשם סרגיי ג. צ’יריקוב, נחשב לדיוקן הראשון של פושקין:
אין עדות לכך שהוא צויר בנוכחות המשורר וברור שהוא מושפע מהדיוקן העצמי.
שלושת הציירים הבאים היו בני זמנו של פושקין, ויש עדויות שהם ציירו אותו כשהוא עצמו היה המודל.
הראשון הוא ואסילי טרופינין (1776-1857), שהיה מבוגר מפושקין ב-22 שנים. זה הדיוקן:
פושקין עצמו אמר שהוא נאמן למציאות.
טרופינין היה גדול ציירי הדיוקנאות בזמנו, שהשאיר אחריו כ-3000 דיוקנאות.
גם אורסט קיפרנסקי (1782-1836) צייר את פושקין מהסתכלות:
ופושקין הגיב עליו: “המראה מחמיאה לי”.
קיפרנסקי היה אמן מוביל בעידן הרומנטיקה הרוסית, ואת שנותיו האחרונות בילה באיטליה.
גם פטר סוקולוב (1791-1842), צייר ומאייר, נצר למשפחת ציירי פורטרטים ידועים , אייר את פושקין בחייו:
שלושת הפורטרטים האלה שצוירו בחייו צוירו מאותה זווית, שאותה קבע כנראה פושקין עצמו.
הציור הבא, שלא נעשה מול המשורר, הוא לא ממש דיוקן, אבל יש בו עניין רב. הצייר הוא איבן אייבזובסקי (1817-1900):
איבזובסקי היה הצייר הרשמי של הצי הרוסי ואחד האמנים האהובים והפוריים של זמנו. כשצ’כוב רצה להגיד על משהו שהוא יפה במיוחד, הוא היה אומר: “ראוי למכחולו של איבזובסקי”.
הנה ציור אופייני שלו, אחד מ-6000 הציורים שלו ששרדו:
היו שטענו שהוא מעתיק מטרנר.
גם הציור הבא של ולנטין סרוב (1865-1911) נעשה זמן רב אחרי שפושקין מת:
הביצוע די חופשי. סרוב נחשב לחלוץ האימפרסיוניזם הרוסי, למרות שהוא לא הכיר את יוצרי התנועה בצרפת. אבל נראה שהפנים של פושקין הועתקו מקיפרנסקי וטרופינין.
עוד אמן רוסי שייצג את האימפרסיוניזם הרוסי היה דמות מעניינת. מדובר בפסל פאולו טרובטצקוי (1866-1917). יש לו כמה פסלים של פושקין הצעיר:
ושל פושקין הבוגר:
טרובטצקוי היה בן למשפחת אצולה וכונה “נסיך”. הוא היה מיודד מאוד עם ג’ורג’ ברנרד שו ואף פיסל אותו:
בפיסול שלו הייתה השפעה ברורה של רודן.
האמן הבא שאציג לכם הוא קוזמה פטרוב וודקין (1878-1939). הנה פושקין שלו:
פטרוב וודקין היה אמן שנוי במחלוקת ונחשב ל”ארוטי מדי”.
הוא היה גם סופר, ואחד הדיוקנאות הידועים שלו הוא של המשוררת אנה אחמטובה:
פושקין שלו קצת שונה מהמשורר הקלאסי. הוא נראה קצת מבוגר וקצת סובל, או שזה רק נדמה לי… גם פושקין של ניקולאי אוליאנוב (1877-1949) קצת יוצא דופן מבין המוני הדיוקנאות של פושקין:
הפושקין הבא הוא הדפס של ולדימיר פאבורסקי (1886-1964):
וכאן אני מגיע למאייר שכל כך אהבתי בילדותי – נ.ו. קוזמין (1890-1987), שאותו הכרנו מהתרגום של יבגני אונייגין שעשה שלונסקי. הנה דיוקן של פושקין שעשה קוזמין:
הנה שישה איורים של קוזמין ליבגני אונייגין. הבאתי אותם עם הטקסטים והתרגום החדש יחסית משנת 2012, תרגום של יואל נץ, בהוצאת גוונים.
(משום מה בספר הזה נכתב שם המאייר: א. קוזמין, למרות ששמו הוא ניקולאי וסילייביץ’ קוזמין.)
גם את פושקין המת ציירו כמה ציירים. בגלריה טרטיאקוב נמצא הרישום הזה של פיודור ברוני (1799-1875):
וגם ציור של וודקין, שהוזכר לעיל:
שלום דני קרמן תמיד אהבתי את מה שיש לך להציע. אשמח לחלוק את הבלוק הזה בהמשך. תודה רבה מראש
אברהם רוזנצווייג התבלבל כנראה, בין הלוח היוליאני (שנהג ברוסיה הצארית) ללוח הגרגוריאני ויצא לו תאריך לא קיים כתאריך פטירתו של פושקין: 29 בפברואר 1837.
עפ”י ויקיפדיה, פושקין מת ב29 בינואר 1837 לפי הלוח היוליאני, 10 בפברואר 1837 לפי הלוח הגרגוריאני.
מקיף ומחכים קרמן. תודה.
מעניין מאוד. תודה