כשכתבתי את הרשומה על עוני והומור ידעתי שיום אחד אכתוב רשומה על צילֶה, המאייר הגרמני. הנה הוא ברישום שלו, שהפך כבר למעין סמל מסחרי שלו:
והנה החתימה התמימה שלו:
היוצר הזה היה תמיד חידה בעיני, ורק כשביקרתי במוזיאון הקטן בברלין שמוקדש לחייו ויצירותיו הבנתי מדוע הוא אהוב כל כך על הברלינאים.
במובנים מסוימים צילֶה עשה לברלין מה שטולוז לוטרק עשה לפריז, ומה שנחום גוטמן עשה לתל אביב. כמו השניים האלה, גם הוא לא נולד בברלין (הוא הגיע אליה כשהיה בן תשע. גוטמן הגיע לתל אביב כשהיה בן שבע, וטולוז לוטרק הגיע לפריז רק כשהיה בן שבע עשרה, אבל היום הוא אחד מסמליה.
אלא שצילֶה לא נולד במשפחה אריסטוקרטית כמו טולוז לוטרק ולא גדל בסביבה של סופרים ומשוררים כמו גוטמן. את הילדות שלו אפשר להשוות לזו של דיקנס, שכן גם אביו, כמו אביו של דיקנס, בילה תקופה מסוימת בבתי סוהר של בעלי חובות.
אז למה כתבתי שהוא היה חידה בעיני?
הכרתי את האיורים שלו מזימפליציסימוס – כתב עת סאטירי שהרביתי לכתוב עליו ובהזדמנות אכתוב עוד.
לא היה עוד מוסד עיתונאי באירופה בתחילת המאה ה-20 שהדפיס איורים וקריקטורות של אמנים ומאיירים מצוינים כמו האוסף הנדיר שה”זימפל” ריכז סביבו.
רשימה חלקית:
היינריך קליי:
קארל ארנולד:
תיאודור היינה:
צילֶה, שהתרומה שלו ל”זימפל” הייתה יחסית שולית, היה אחד המבוגרים בחבורה המופלאה הזאת.
בשונה משאר הגדולים, האיורים של צילֶה היה בהם משהו ילדי מבחינת הסגנון:
והעיקר, לא ניכרה בהם יכולת וירטואוזית או איזה כישרון בולט ברישום.
ואז גיליתי שבחלק מהאיורים שלו (לא ב”זימפל”) הוא הגיע לגבול של מה שנקרא “קיטש”:
אבל רק כשאתה רואה איור כזה:
או כזה:
שגם הם מצוירים בשפה די דומה, אתה מבין שהתמימות שלו היא הדרך להראות את הסיטואציות במה שנקרא “גובה העיניים”.
ניקח לדוגמה את הדרך שבה התייחס לעוני בהשוואה להתייחסותה של חברתו הטובה קתה קולוויץ. ברישומים הידועים של קולוויץ, היא בחרה להבליט את הצד הנוגה. קולוויץ מעבירה את העצב התהומי הזה על ידי הדגשת הידיים והעיניים. השאר כמעט לא קיים אצלה:
צילֶה לעומתה לא יודע להשתמש בשפת הסמלים, שמרחיקה אותו מהאובייקטים שלו.
כשהוא מצייר את הילדים, הסרסורים, הזונות ונערות הקברט, אנחנו חשים שהוא עצמו שם, וזה מה שגורם לנו ולברלינאים לסלוח לו על חוסר הכישרון כביכול, ובעיקר על חוסר שפה אמנותית, כמו שיש למשל היינריך קליי:
אסור לשכוח שבשל היותו מבוגר מרבים מחבריו ב”זימפל”, עדיין לא ניכרו בעבודותיו השפעות הזרמים החדשים של אותה תקופה, כמו השפעות של הקוביזם אצל גרוס:
…השפעות של היוגנדשטיל, כמו אצל קארל ארנולד:
…האקספרסיוניזם הגרמני, כמו אצל אייכלר:
…האקספרסיוניזם הצפוני, כמו אצל גולברנסון:
…או העיוות והגוזמה הקריקטורות, כמו באיורים של אריך שילינג:
…או של ברונו פאול:
מכיוון שהזכרתי את קתה קולוויץ, שמחוץ לברלין נחשבת לאמנית ידועה יותר מצילֶה, זה המקום להגיד שהיא הייתה צעירה ממנו בעשר שנים והייתה מעריצה גדולה, לא רק של עבודותיו אלא גם של אישיותו, שרבים מאנשי הרוח שהכירו אותו אמרו שחלקים גדולים ממנה היו נסתרים מהציבור. כמו למשל בעניין עבודותיו הארוטיות על גבול הפורנוגרפיה (שקשה למצוא אותן היום), שחלק ממכריו טענו שהן נעשו רק לשם הפרנסה ואחרים טענו שזה היה חלק מחייו:
בשנת 1921 יצא לאור הספר “שיחות עם זונות”, ובו שיחות עם שמונה נשים שעסקו בזנות באופן מלא או חלקי. הן ישבו יחד וסיפרו באופן חושפני את החוויות שלהן, כמו למשל פאולין, שסיפרה על האונס שחוותה. הנה האיור של צילה לסיפור הזה:
פרט לצילֶה, קתה קולוויץ היא היחידה מכל אמני ה”זימפל” שיש בברלין מוזיאון המוקדש לעבודותיה. הנה צילום שלה ומתחתיו ברישום נפלא של צילֶה:
עוד מפתח להבנת העבודות של צילֶה הוא המורה שלו, תאודור הוזמן. להוזמן הייתה השפעה עצומה על המאיירים הגרמנים במאה ה-19. אני משווה אותו לבן דורו האנגלי, ג’ורג’ קרוקשאנק (כפי ששמתם לב, אני עוסק די הרבה בהשוואות). הנה שני איורים: מימין איור של קרוקשאנק – לאוליבר טוויסט – ומשמאל איור של הוזמן:
אין לי הוכחות חד משמעיות אבל יש לי הרגשה שגם וילהלם בוש – שנולד בשנת 1832, צעיר מהוזמן ב-25 שנים ומבוגר מצילֶה ב-25 שנים – למד גם הוא אצל הוזמן.
עוד צד בעבודתו של צילֶה – שהשפיע על כך שהוא נשאר בתודעה של הגרמנים, ובעיקר של הברלינאים – הוא הצילומים שלו. צילֶה היה צלם נפלא והוא נעזר בצילומים שלו כדי לאייר. וזה מזכיר כמובן את בן שאן האמריקאי. הנה כמה צילומים שלו:
אותי מרשימות דווקא הסקיצות שלא נעשו לפי צילומים ושלא נועדו לפרסום. כוונתי לאלה למשל:
וגם הסקיצות שהיו הכנה לאיור.
תראו למשל כמה הימני אותנטי יותר מהשמאלי:
גם הטקסטים שצילֶה הוסיף לאיורים שלו היו בדרך שמיוחדת רק לו. הנה כמה איורים מלווים בטקסטים מתוך הספר בין נהר השְׁפְּרֵה לנהר הפנקה:
וזאת ההזדמנות להודות לשני חברים: ליאיר גרבוז שנתן לי את הספר הזה, ולמיכאל דק שתרגם את הטקסטים:
הטקסט: שם על גדר הכנסייה מצאנו את האהבה.
הטקסט: בשכונת האסמים של ברלין.
הטקסט: ערב קיץ בעיר הגדולה.
הטקסט: נו, שוטר מושפל, עכשיו אתה כבר לא יכול לאטום דלתות של בחורות חרוצות!
הטקסט: חדשות היום – חדשות היום – סנסציה! סערת שכר הבכירים בתעשיית הראינוע!
וזהו הפסל שהוצב בברלין לזכרו של צילה, יצירתו של תורסטן שטגמן:
ומכיוון שכבר עירבתי כאן את מיכאל, אפרסם ברשותו גם תרגום שהוא עשה לשיר של אריך קסטנר, הפרק האחרון (שיר לא קל). תודה מיכאל.
הפרק האחרון
סוף העולם בעיני אריך קסטנר
בשנים עשר ביולי שנת אלפיים שלוש
שטפה ידיעה בהולה את העולם:
טייסת משטרת העולם הוזנקה
להשמיד בריסוס את כולם.
בממשלת תבל סוכם והוחלט
שאין מזו דרך יעילה
להשכין שלום סופי ומוחלט,
אלא בטיסת הרעלה.
אין טעם לנסות ולברוח,
הגז יחדור לכל חור,
איש לא יחיה, אסור זאת לשכוח,
להתאבד גם כבר לא יעזור.
בשלושה עשר ביולי המריאו מבוסטון אלף מטוסים,
בגז ובחיידקים לעייפה עמוסים,
והשלימו את משימת הרצח
שפקדה ממשלת העולם למען שלום נצח.
בני האדם זחלו מתחת למיטות,
זינקו אל המרתפים, ברחו ליערות ולהרים.
מיליוני גופות היו מוטלות בחוצות,
הרעל נישא כענן צהוב מעל שמי הערים.
כל אחד חשב שיוכל את המוות לרמות,
אך העולם התרוקן, איש לא נותר בחיים.
הרעל שלט בכל וחמק, כמו על בהונות,
ריחף לאורך המדבר, שחה מעבר לימים.
כאלומות נבולות שכבו בני אדם.
אחרים נתלו מן החלונות כמו בובות.
החיות בגן צווחו טרם מותן.
לאט לאט כבו כל הארובות.
ספינות עמוסות גופות היטלטלו בין גלי המים.
נדם הבכי בעולם, וגם גלי הצחוק פסקו.
מטוסים מוטסים בידי אלף גוויות, טעו בשמים,
עד שלשדות נפלו בוערים – התרסקו.
האנושות הגיעה לאן שחתרה, וזה הרי העיקר,
השיטה אמנם לא הייתה ממש אנושית,
אך שקטה סוף סוף הארץ,
וכוכב הלכת נע רגוע
במסלולו האליפטי, המוכר.
כן. זה אותו קסטנר שכתב את אורה הכפולה.
קובץ מאלף. אין כמו עריכת השוואות והיקשים לאחרים בכדי ללמוד ולהבין, ולו על קצה המזלג, את המאטריה הזאת- של איורים בברלין האקספרסיוניסטית בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה.
מאבי, שהתגורר שם מספר שנים באותה תקופה, למדתי להכיר את העושר התרבותי של העיר הזאת מגדול הפילוסופים שלה ועד לאחרונת הזונות
לאיורים, על שלל טיפוסיהם וגווניהם ישנה יכולת עצומה להעביר אווירה, הלך חיים, של מקום, ומכאן החווייה. תודה, דני
בקר טוב דני,
ב-1978 או 1979 באחד ממסעותי האירופאיים (אחרי כנס מדעי) הקלעתי את עצמי לאנטיקוואריאטים ברובע האוניברסיטה של מינכן. באחד מהם ראיתי אוסף של עשרות (!) חוברות זימפליציזימוס החל מראשית המאה העשרים ועד בערך פרוץ מלחמת העולם השניה, בעיקר משנות העשרים, קשורים בחבל דק כחבילה יפה ומפתה. והכל במצב טוב מאד. ככל שזוכר היו שם בודאי לפחות חמישים חוברות. אוסף לא מושלם כמובן, אבל נהדר וקורץ לי: “קנה אותנו”.
הסוחר רצה אז כ-DM 900, אמר לי שזה זיל הזול, חשב שאני רציני ולכן הסכים להוריד ל-DM 800. אם אני מחשב נכון, זה בערך 4,700 ₪ של היום, אולי יותר.
הסוחר פתח את החבילה, הרשה לי לדפדף ואמר לי: “תראה כמה איורים של גרוס וצילה יש כאן. אפילו קתה! [היו לו עוד כמה שמות, רובם מצויים ברשימתך היפה]. אלזו, תוכל אפילו לחתוך ולמכור כל תמונה לחוד!” הוא סירב למכור לי חוברות בודדות. “זה הגיע מאספן רציני!”
גם אני הייתי רציני. כדי לחשוב יצאתי לאכול ולשתות משהו קטן במסעדת סטודנטים סמוכה, מה שעלה לי כמה מארקים. ואז נבהלתי ממחיר החוברות, מה שהיה ממש מרושש אותי.
מה להגיד? פספסתי! היום הייתי מתעשר מזה, או לחילופין מחזיק אצלי בספריה ונהנה!
ואגב, משם הלכתי לחפש את הבית של אריך קסטנר במינכן, לא לפני שקניתי כמה זימפליס ספורים בזול בחנות אחרת.
מחכה לעוד רשימות שלך,
ישראל שֶׁק (איסי)
תודה !
רשומה לא קלה… במיוחד השיר של קסטנר בסוף. אבל כמובן מעניינת כרגיל.
שלום.
קראתי פעם מה שכתבת על קתה קולוויץ, שאהבת את המוזיאון המוקדש לה בברלין (יש עוד אחד, ב קלן,
גדול יותר) אבל אינך מתלהב מיצירותיה. הס לי מלהתווכח, אבל לצייר את צער הקיום וזוועות העולם, מבלי שנראה ולו דמעה, זה לא פלאי בעיניך?
ואריך קסטנר, בתפקיד אלהים (“ולא ברא את האדם, וירא אלהים כי טוב”) הוא ענק.