הוצאת ליידיבירד הייתה הצלחה עצומה בשנות ה-60 של המאה ה-20.
היום הזכויות שלה שייכות להוצאת פינגווין.
לפני שנים אחדות הוציאה אמנית אנגליה בשם מרים אליה סדרה של כמה פרודיות עם הסמל הזה:
בעבר כתבתי רשימה מפורטת על הספרים של אליה.
הוצאת פינגווין איימה בתביעה על הפרת זכויות, ומרים אליה אכן הפסיקה, לאחר הסכם עם פינגווין, להוציא את הפרודיות המצוינות שלה. אבל בהוצאת פינגווין הבינו שיש לפרודיות האלה קונים, ויצרו סדרה משלהם, די דומה לסדרה של מרים אליה, אם כי פחות נשכנית ודי צפויה.
הסדרות החדשות לא מיועדות לילדים אלא למבוגרים, ובעיקר למבוגרים שהיו בילדותם הקוראים של ספרי ליידיבירד.
הסדרות החדשות האלה מנצלות את העובדה שבארכיון ההוצאה יש אוסף עצום של איורים משנות ה-60, וטקסטים ברוח הימים ההם על מושגים מהימים שעשויים להצחיק את האנגלים.
מדובר בספרים סאטיריים פארודיים, שחלק מהם הצגתי בעבר, כמו דייטינג:
או ההאנגאובר:
או ההיפסטר:
הרעיון היה להשתמש באיורים הישנים ולהצמיד להם טקסט חדש.
אז הנה כמה מאיירים מהתקופה ההיא שעל האיורים שלהם, שרובם היו על גבול הקיטש, גדל דור הילדים שהיום הם הקונים של הסדרה החדשה.
אחד המאיירים הפוריים ביותר שאייר איורים לכמאה כותרים היה מרטין אייצ’יסון, שחי בין השנים 2016-1919. אייצ’סון היה צייר קומיקס.
אבל האיורים שלו לליידי בירד היו הנוסטלגיה בהתגלמותה:
מאייר פורה נוסף שאייר עשרות ספרים היה הארי וינגפילד (2002-1910), שהיה מומחה במיוחד לאיור הילדים פיטר וג’יין שכיכבו בשורה ארוכה של ספרים.
גם ג’ון ברי (2009-1920) נחשב לאחד החשובים מציירי הליידי בירד. הוא היה מגויס כ”אמן מלחמה” וחי במצרים זמן מה ואייר סצנות רבות מהמזרח.
מי שמתעניין בפרסום ישמח לדעת שברי היה הצייר שצייר את הנמרים בסיסמת הפרסום המפורסמת של Esso, חברת הדלק הידועה שהסיסמה שלה הייתה Put a Tiger in your Tank.
ברי צייר את הנמרים לסיסמה במשך עשר שנים.
אבל כשאייר לליידיבירד הוא התיישר עם הקו:
ועוד מאייר שיש לו זכויות בתחום אחר הוא רוג’ר הול (2005-1914).
בראשית דרכו התפרנס הול מהציורים הגדולים שהיו תולים על בתי הקולנוע בימים ההם. חדי הזיכרון בני גילי זוכרים ציורים כאלה גם בארץ.
חובבי ספרי המתח זוכרים שהול היה הראשון שקבע את דמותו של ג’יימס בונד לספר קזינו רויאל.
אבל הילדים והאימהות שלו היו חלק בלתי נפרד מליידיבירד.
המאייר האחרון שאציג כאן נחשב בזמנו למאייר חשוב ומצליח, ומדובר בג’ון קני (1972-1911). הוא השתתף בכ-30 ספרים מהסדרה ונחשב למומחה לסוסים וקטרים.
כמה מהאיורים שלו הופיעו על בולים של הדואר האנגלי.
הבאתי כאן רק חמישה מתוך רשימה מפוארת של כ-20 מאיירים שנחשבו למצליחים, גם בשכר שקיבלו ובעיקר בקרדיט שקיבלו שהיה שווה בגודלו לזה של הסופרים. אפשר להגיד שמבחינה כלכלית תקופת הליידיבירד הייתה העידן הכי טוב שידעו מאיירים באנגליה.
ההצלחה הלא רגילה של הסדרה גרמה לכך שכמעט אין הבדל בסגנון בין הציירים הרבים, ולכן הבאתי מדי פעם איורים שלהם שלא נעשו עבור ליידיבירד, כדי להראות את ההבדל.
רוב המאיירים של ספרי ליידיבירד לא היו מאיירים של ספרי ילדים. הם נבחרו בגלל ההצלחה שלהם כאמנים מסחריים שעסקו בעיקר בפרסום, והיום כמעט שאין מזכירים אותם כשמדברים על תולדות האיור באנגליה.
חלק גדול מהמאיירים גויסו בימי מלחמת העולם השנייה והיו “ציירי מלחמה”, או שעסקו בהסוואה.
אחד הספרים בסדרת איך זה עובד הוא על הרעיה:
הנה כמה כפולות מתוכו:
הנה רעיה.
היא נראית שמחה, נכון?
זה בגלל שזו כוס היין השנייה שלה.
רעיות אוהבות להיות צודקות.
שרה מחכה לבעלה טום. הוא כבר מאחר בחצי שעה.
שרה מאושרת. היא ידעה שזה יקרה.
טינה מתחתנת. זה היום המאושר בחייה.
בשנה הבאה היא תגיד שכאשר הפכה לאימא זה היה היום המאושר בחייה, אבל רק בגלל כל משככי הכאבים שנתנו לה.
שני הדברים לא נכונים. היום המאושר בחייה היה ביום הולדת 8 שלה, כשקיבלה אופניים צהובים.
הרעיה אוהבת לתכנן מראש. היא מודדת את חייה לפי הארוחות.
אפילו בארוחת הבוקר היא במרחק שלוש ארוחות בלבד מכוס היין הראשונה שלה.
היום סלסט שומרת על האחיינים שלה. היא לא רגילה שיש ילדים בבית, והם אכן שואלים המון שאלות.
היא הייתה צריכה לפתוח בקבוק יין לשעת חירום.
“רק עוד שמונה שעות”, חושבת סלסט.
המדע הגיע למסקנה שהרעייה הממוצעת זקוקה ליותר ויותר מוצרי קוסמטיקה והיגיינה כדי לתפקד בצורה נורמלית.
מדענים כמו כריסטופר גילו שהבעל הממוצע לא זקוק לאף מוצר קוסמטיקה, מפני שממילא הוא כבר כל כך יפה תואר.
רוזי חברה במועדון כושר.
היא ניסתה שם קרוס-פיט, ספינינג ובלט למתקדמות.
המנוי השנתי שלה בסך 600 ליש”ט, משמעו שכל ביקור במועדון הכושר בשנה שעברה עלה 200 ליש”ט.
אחרי עשר שנות נישואים קלי מנסה עם בן כמה משחקי תפקידים בחדר המיטות.
בן מעמיד פנים שהוא כבאי אמיץ. קלי מעמידה פנים שהיא אישה שיש להציל אותה מבית בוער.
לפעמים נישואים גורמים לרעיות לעשות דברים.
החיבור הפוסט מודרני בין הטקסט החדש לאיורים של פעם מביא לקוראים של היום שפה הומוריסטית חדשה, שמזכירה את ההומור של גלן באקסטר.
אבל למרות שהיום הספרים של ליידיבירד הם פרודיות או סאטירה, את ההצלחה שלהם גם אז וגם היום אפשר לשייך למושג אחד – נוסטלגיה.
הכי כיף זה להצמיד כותרות לאיורים לא קשורים.ותודה כרגיל!