ביום שני 19 בפברואר 2024 צפיתי בהצגה של תיאטרון באר שבע ששמה אמא, שמש ומולדת.
הנה מה שנכתב בנייר שקיבלתי בכניסה:
יצחק קרונזון היה חבר קרוב שלי, שהלך לעולמו בשנת 2021. הנה הצילום האחרון שלנו ביחד, מטיול שעשינו באירלנד:
מאז 1970 הוא חי בניו יורק. כשביקרתי אצלו כמה שנים לאחר שעבר לגור שם, הפצרתי בו שיכתוב את הסיפורים שהוא היה מספר באופן נפלא.
אנחנו החברים קראנו לו קוֹקוֹ. במשפחה הכינוי שלו היה חאקי.
אהבנו לשבת סביבו ולשמוע את הסיפורים עם ההומור הנפלא שלו, וכשהוא כתב את הסיפור הראשון הבאתי אותו לדבר השבוע, ומאז הוא פרסם סיפורים גם בדבר השבוע וגם בידיעות אחרונות, שם חברנו יהודה אטלס היה העורך.
בשנת 1985 יצא לאור הספר הזה:
היו בו 17 סיפורים, עם איורים שלי.
על העטיפה היה פורטרט צללית של קוקו שצילם חנן לסקין.
לפני שנים אחדות, כשקוקו עדיין היה איתנו, פנו אליו נועם שמואל ויוני זיכהולץ וביקשו את הסכמתו לכתוב ולהפיק מחזה על פי הסיפורים מהספר הזה.
המחזה מתבסס בעיקר על חמישה סיפורים מילדותו של קוקו, ואלו הם:
דודתי, דודי, הקולונל והאפאראט ליישור השיניים.
הנה איור שלי לסיפור הזה:
ילד מחרבן.
והנה איור לסיפור הזה:
מכתב לדוד מאמריקה.
כאן שיבצנו צילום של קוקו וגיורא, אחיו הצעיר, בתקופת הצנע, כאשר לא היה מספיק אוכל, וליזה אימו, שחיפשה מישהו שישלח להם אוכל מאמריקה, צילמה את קוקו וגיורא כך שייראו רזים במיוחד:
הסיפור הבא הוא העוגה. הנה האיור:
והסיפור האחרון ששמו נתן את השם לספר ולהצגה היה אימא, שמש ומולדת, שבו סיפר קוקו על הבר-מצווה שלו, והוא מסתיים בזה שאחות בית הספר משווה בין הילד הנקי, שזה היה יורם קורנבלום, לילד המלוכלך, שזה היה כמובן קוקו. והנה האיור:
בהצגה של תיאטרון באר שבע, מופיע קוקו בשתי דמויות: האחד פרופסור קרונזון שבא לביקור מארצות הברית ופוגש את ילדותו. את הדמות הזאת מגלם אלון נוימן; והשני – חאקי הילד, שאותו מגלם אסף זלמנוביץ'.
שניהם מצוינים לדעתי.
קוקו ואני חברים מגיל 17. הקשר נוצר כשזיוה, שהייתה אז זיוה שישא, שלמדה איתי בכיתה בבצלאל, הכירה לנו את קוקו שכבר אז היה בן זוגה.
קוקו ואני הרבינו לטייל במקומות רבים, בעיקר באירופה, אבל קוקו נסע הרבה גם להודו ולדרום אמריקה.
לאחר הספר הראשון יצאו עוד שני ספרים של סיפורים חדשים שלו:
וגם ספר שבו קובצו רוב הסיפורים משלושת הספרים:
בשלושתם שיבצתי בעטיפות את הצללית שצילם חנן לסקין.
בתאריך 3.10.21 הנחיתי ערב לזכרו של קוקו. אולם צוותא היה מלא, ולפחות חצי מהצופים הכירו את קוקו או את סיפוריו.
כשהגעתי לבית ציוני אמריקה, שם עלה המחזה, הופתעתי לגלות שלא הכרתי איש מהצופים, כלומר לא היה בקהל אפילו אחד מידידיו ואפילו מעריציו.
הנה כמה צילומים מההצגה, שאני ממליץ מאוד ללכת ולראות, ובהזדמנות זאת גם לקרוא את הספר:
אני חושב שדווקא ההיכרות הקרובה שלי עם קוקו ומשפחתו פגמה לי בהנאה מהמחזה.
עשיתי את מה שממש אסור לעשות כצופה, כלומר בחנתי את המחזה בהשוואה למציאות שהכרתי.
הנה עוד כמה צילומים של קוקו ושלי.
כאן בטיול שלנו ביורקשייר:
כאן באיסטנבול עם רקדנית בטן:
כאן בתערוכה שלי:
וכאן בטיול שלנו לפראג:
מימין לשמאל: מרגלית גרבוז, קוקו, זיוה קרונזון, שלמה ניצן, דני קרמן.





























הייתי בערב לזכרו, בצוותא.
זה מה שהיה כתוב בדף, שקיבלתי בכניסה;
יהודה אטלס מספר על ארוחה בניו יורק.
לשולחן מגיעה צלחת של באבא גנוש,
ואז פרופ' קרונזון, פוצח בזמר
באבא גנוש לייגע…
הנאה צרופה, דני מהסיפורים של קוקו ומהאיורים שלך. לעולם אהיה אסירת תודה לך ששלחת אותי לקרוא את ספריו ונהניתי הנאה מרובה, בעיקר מחוש ההומור הפראי.