יפה נורא – ספר שיעשיר אתכם

הפעם, שלא כדרכי, אני מקדיש את הרשומה רק לספר אחד:

התלבטתי אם לכתוב ולהמליץ בחום על הספר, גם כי רבים יודעים שמדובר בחבר קרוב, ובעיקר כי יאיר כותב הו גם עליי. אבל החלטתי שזה מאורע נדיר שלא היה דומה לו.

לפני כעשר שנים כתבתי על שלושה סופרים שאני מקנא בהם: לורנס סטרן, מי שכתב את טריסטראם שנדי; ויסלאבה שימבורסקה ויאיר גרבוז. הרשומה ההיא היא ההצדקה שלי לרשומה הנוכחית.

קראתי קטעים גדולים  מהספר כשעדיין היה בכתב יד, וכעת אני קורא בו שוב, מילה במילה, ומסמן קטעים שכמה מהם אביא כאן. אני עושה זאת בלי שביקשתי את רשותו של יאיר. בין הקטעים שיבצתי עבודות של יאיר שאין להן קשר ישיר לטקסט. סדר הקטעים כאן הוא לאו דווקא לפי סדר הופעתם בספר.

הנה קטע מפרק הפתיחה, שבו יאיר מספר על הרעיון הכללי של הספר:

הקטע הבא הוא מהפרק ששמו:

יאיר מספרבו מה הרגשנו בתקופת הקורונה:

הקטע שלעיל אומנם לא עוסק באמנות, אבל אין כמותו להסביר למי שחי כאן איך הוא חי כאן.

וכדי להדגיש את השם המקורי של הספר

בחרתי בקטע הבא, שבו יאיר מתייחס לשאלות שמתחילות במילה "אילו":

הנה כמה משפטים מהפרק שבו יאיר נשאל (איך לא) על הבינה המלאכותית:

והנה קטע מהפרק שכותרתו: אתה יכול להגדיר את עצמך כאמן פוליטי:

והבא הוא מהפרק שבבסיסו השאלה: מה מפחיד אותך באמנות ומה מפחיד אותך בכלל?

הקטעים הקצרים הבאים הם מהפרק ששמו: הרבה פעמים אני שואל את עצמי: "זה שלך?" אמור לי מי אתה ואומר לך מי אתה לא:

ליאיר, בספר ובכלל, יש הרבה מה להגיד על טעויות.בפרק ששמו: אתה בטוח שאתה לא טועה? תקן אותי אם אני טועה! ואם לא אז אני אעמוד על טעותי, יש שני קטעים כאלה:

פרק חשוב, שאני כמובן מתחבר אליו, הוא הפרק על ספרים: איך זה שאתה לא מפסיק לדבר על ספרים ומתכוון לציורים? (הנחיות והצעות לסידור ארון הספרים). כדאי כמובן לקרוא את כולו, כמו את כל הספר, אבל אני בכוונה מביא קטע שבו אני נוכח שאני לא עומד בציפיות של יאיר:

אצלי אין בכלל גנסין; ברנר יש מעט מאוד; את דן בן-אמוץ לא השלכתי כי הוא לא היה, מלבד ילקוט הכזבים במהדורה שאיירתי. שווייק גם אצלי בחזית הרשימה, ופרישמן יש לי רק כשהוא תרגם את אגדות אנדרסן.

זה המקום, כמו כל מקום אחר ברשומה הזאת, להעיר שאל תסתפקו במובאות הקצרות שאני מביא כאן. קראו את הספר המיוחד הזה.

בפרק מיוחד מסביר יאיר למה כבר לא מציירים מודל עירום. הנה פתיחת הפרק:

יש בספר גם פרק על איור. שם הפרק: אם היית נותן את הציורים שלך למאייר, איך הוא היה מאייר אותם? מתוכו, ולא במקרה, אני מביא שני קטעים. יאיר מצליח בכמה מילים להסביר היטב את מה שאני מנסה כבר 13 שנה להסביר באלף רשימות:

ועוד קטע מהפרק הזה:

הפעם אני מביא איורים של אבנר כץ מתמיד פולני:

אם במקרה אחת הקוראות או הקוראים שלי הם צעירים שמתכוונים ללמוד אמנות, פתחו את הספר בעמוד 314 בפרק הזה: פעם אמרת שאת "תולדות האמנות" יש ללמוד מהתקופה שלנו לאחור. תוכל להרחיב? זה פרק חשוב שיעזור לכם לא להחליט איך ומה ללמוד. אין לכם מושג כמה זה חשוב.

וזהו הפרק האחרון בספר:

בסוגיה הידועה על הקשר בין האמנות בעולם לאמנות בישראל. יאיר מביא דוגמאות מעולם האוכל. הנה השורות האחרונות של הפרק הזה:

ולסיום, המשפטים האחרונים בספר:

ואחרי סיום:

תודה ליאיר על מה שכתב עליי בספר.

ותודה מיוחדת על כך שכל עמוד שקראתי ביפה נורא נותן לי רעיונות לשתי רשומות בבלוג.

קראו גם: איך ללמד אמנות – ריאיון עם יאיר גרבוז.