רוקוול קנט הלא מוכר – מאייר הרפתקן

לפני שנים אחדות העליתי בבלוג רשומה מפורטת על רוקוול קנט בשם רוקוול קנט המקפיא האולטימטיבי, ובה הסברתי את הגישה המיוחדת שלו באיור. מאחר שהיא כבר לא נמצאת ברשת, בקרוב אעלה אותה שוב כהשלמה לרשומה הזאת, שבה בחרתי לספר בעיקר על קנט ההרפתקן, חוקר הארצות והפעיל החברתי.

לא פעם כתבתי על מה שאני מכנה "קללת ההצלחה" – יוצרים גדולים שמוכרים בעיקר בגלל יצירה אחת שלהם שזכתה להצלחה, ובשל כך רוב העשייה שלהם כמעט לא מוכרת.

בקרב המאיירים זה קרה למשל אצל יוזף לאדה, שמזוהה כמעט רק עם החייל האמיץ שווייק; אצל ארנסט שפארד, שפו הדוב השכיח את שאר העשייה הענקית שלו, וגם במקרה של ולטר טרייר, שמחובר כמעט רק עם ספריו של אריך קסטנר.

היום אני רוצה לספר על אחד מגדולי המאיירים האמריקאים – רוקוול קנט.

קנט מוכר (בעיקר אצלנו בישראל) כמי שצייר את האיורים הנפלאים לספר מובי דיק.

הקפדתי וכתבתי "צִייר" כדי להדגיש כי האיורים לספר מובי דיק צוירו בעט ומכחול ולא בחיתוכי עץ כפי שרבים סבורים.

עוד בחייו הוא כונה בכתב עת ספרותי חשוב: "היוצר החי המגוון ביותר".

הגיוון, שבא לכלל ביטוי בשפה האיורית שלו, בולט גם בתחומי העיסוק הרבים שלו: צייר, איש פרסום, עורך, משורר (שכמעט לא התפרסם מחוץ לחוג הקרוב), פוליטיקאי (לא כל כך מוצלח), תועמלן, מרצה, חוקר ארצות, אדריכל ומעצב בתים, מורה, חופר קברים, חוואי, מאייר, מגדל כלבים (בעיקר "גרייט דנס"), טיפוגרף ומעצב גרפי, חותך עץ, יזם והרפתקן.

הוא נולד בשנת 1882 בכפר טאטיאטון על ההדסון, לא רחוק מניו יורק, ולמד אמנות בניו יורק. המורה העיקרי שלו היה ויליאם מריט צ'ייס, דמות חשובה באמנות האמריקאית של התקופה. צ'ייס נחשב לאימפרסיוניסט אמריקאי ומורה דגול, שלימד בין השאר את אדוארד הופר. הנה שני ציורים שלו:

רוב המאיירים הגדולים ראו באיור רק חלק מהעשייה שלהם. היו שגם כתבו. מאיירים רבים עסקו בסאטירה ובפעילות חברתית.

אנחנו אוהבי קנט חייבים הרבה לדודה שלו ג'ו, אחותה של אמו, שהייתה אמנית קרמיקה. ג'ו תמכה ברוקוול מאז שהיה נער, לקחה אותו לסיור מקצועי באירופה וקישרה אותו עם מורים, ואפילו ארגנה את תערוכת היחיד הראשונה שלו בניו יורק.

בשנת 1918, כשהיה בן 36, יצא עם בנו בן השמונה לאלסקה. הם חיו שם כמה חודשים, והחוויה הזאת הניבה את הספר הזה:

הניו יורק סטייטסמן כתב שזה הספר הכי מרשים שיצא באמריקה מאז עלי עשב של וולט ויטמן.

הנה רישומים של הצריף שלהם ושל הסביבה:

קנט העריץ את ויליאם בלייק. הבידוד והסביבה הפראית באלסקה הדגישו את הרוח המיסטית, והוא הכין שם כמה עבודות ברוחו של בלייק:

הנה כמה ציורי נוף שלו, שגם בהם ניכרת הנטייה שלו להתרכז באלמנט אחד, במקרה הזה הר:

הנסיעה הארוכה השנייה שלו הייתה לארץ האש בדרום אמריקה. ההרפתקה הזאת סוכמה בספר הזה שיצא ב-1924:

בספר היו מאה איורים. הנה כמה מהם:

והנה צילום משם:

אחרי כל נסיעה כזאת הוא גם הציג תערוכה שהאמריקאים אהבו מאוד, בעיקר החוגים שאימצו את פילוסופית החיים של הנרי תורו וולדו אמרסון. הנה כמה ציורים מהתערוכה:

הוא נסע גם לצרפת ולאירלנד. הנה כמה ציורים מהנסיעה לאירלנד:

אבל האהבה הגדולה שלו הייתה גרינלנד. הנסיעה הראשונה שלו לשם הייתה ב-1931. אחר כך הוא נסע לשם שוב בין השנים 1934-1935. חיי הפרא שם היו די מסוכנים והתאימו לרוח המיסטית שלו. הוא ראה את עצמו כחלק מ"העולם הטבעי". "אני לא רוצה לתת בעבודה שלי ביטוי לעצמי", הוא אמר. "אני מעוניין בדברים הבסיסיים והאין סופיים. אני רוצה לצייר את הקצב של הנצח".

את אהבתו לגרינלנד הוא סיכם בשני ספרים:

הנה איורים מתוכם:

מאוחר יותר, בספר האוטוביוגרפי שלו This Is My Own, הוא מספר שבשנות ה-30, כאשר גר בגרינלנד ובאירופה מתחילה התסיסה שלפני מלחמת העולם השנייה, הוא מספר לאסקימוסים מה קורה במערב: "כשתיארתי להם את החיים באמריקה, אבטלה ועוני  מול עושר שלא יתואר, הם צחקו וחשבו שאני מספר להם אגדה".

כשקנט חזר מגרינלנד הוא נעשה מחויב לפעילות ציבורית. הוא אפילו קיבל על עצמו להיות נשיא של "חברת העובדים הבינלאומית", כלומר ארגון העובדים הזרים בארצות הברית.

בגיל מבוגר יותר היו לו קשרים עם ברית המועצות, והשלטונות באמריקה לא אהבו את זה, ואפילו לא הסכימו להוציא לו דרכון חדש. רק כשהיה בן 72 החליטו שהוא לא מסוכן והוציאו לו דרכון.

בברית המועצות הוא היה אזרח כבוד, חבר כבוד באקדמיה לאמנות יפה, וב-1967 כשהיה בן 85, קיבל את פרס לנין לשלום. את כספי הפרס תרם לנשות וילדי צפון וייטנאם ודרום וייטנאם.

לכן אל תופתעו שבהרמיטאז' בסט. פטרבורג יש את האוסף הגדול ביותר של עבודותיו.

למרות שהואשם בחברות במפלגה הקומוניסטית, קנט הכחיש את האישום וניסה להוכיח שהוא פטריוט בספר הזה:

והנה כמה איורים מהספר הזה:

שני מקומות באמריקה קשורים במיוחד לחייו של קנט (לזמנים שהוא לא היה עסוק בנסיעות).

הראשון הוא האי מונהיגן במדינת מיין, שהיה אהוב על אמנים רבים, ביניהם אדוארד הופר. הנה שני ציורים משם:

השני הוא החווה שבה בילה את שלושים השנים האחרונות בחייו, חוות אסגארד במדינת ניו יורק:

הוא היה חוואי פעיל (החווה פעילה ומייצרת גבינות עזים עד היום). שם גם נמצא הסטודיו, שכיום מארח אמנים.

שם החווה, אסגארד, הוא שם של מקום במיתוס האיסלנדי. לא רחוק משם תוכלו לבקר גם בקבר שלו.

והנה סרטון על קנט שאני ממליץ לכם לראות.

ואסיים בציור שלו, יפו: