מדי פעם אנחנו נדרשים לדון ביכולת ההישרדות של קריקטורה או סאטירה בכלל. במקרים רבים קשה ליהנות מיצירה סאטירית כאשר המושא שלה נעלם או נשכח, וכך גם היא נשכחת בעקבותיו.
יש גם יוצאים מן הכלל. אונורה דומייה למשל, שבזכות הקריקטורות החשובות שלו זוכרים גם כמה אירועים או דמויות שההיסטוריה כמעט השכיחה.
יש יוצרים המחוננים בכישרון או אפילו גאונות, כמו גויה למשל, שהחיצים הסאטירים שלהם מכוונים אל תופעות על-זמניות והיצירות שלהם שורדות בגלל האיכות.
לכן לא הופתעתי שהיוצר שאותו אציג בפניכם כאן זכה שמבקרים רבים השוו אותו לגויה.
האיש הזה שמו ארדשיר מוהאסֶס, והוא שווה רשומה, אפילו שהוא לא גויה.
הנה צילום שלו:
והנה פורטרט עצמי שלו:
וכך הוא נראה בקריקטורה של דייויד לוין:
התוועדתי לעבודותיו בזכות החוברת הזאת:
כמה פרטים על האיש (את השאר תוכלו לחפש בגוגל):
הוא נולד ב 1938 באיראן. בגיל צעיר התחיל לפרסם קריקטורות, למרות שלא למד לימודי ציור או אמנות (אבל הייתה לו משפחה טובה..) הנה ציור שלו מגיל שלוש:
הוא כבר היה מפורסם מאוד באיראן ואפילו מחוץ לה כאשר השאה ונציגיו שמו לב שהוא לא בדיוק אוהב את השלטון והתחילו להצר את צעדיו.
ב-1976, כאשר נרדף על ידי המשטרה החשאית, עזב מוהאסס את איראן לפריז, שם הוא גר שנה אחת ואז עבר לניו יורק, ושם גר עד מותו ב-2008.
את 39 העבודות שמרוכזות בחוברת Life In Iran הוא הכין בזמן המהפכה של שנות ה-70 באיראן. הנה שלוש מהן:
למרות שהרישומים מבוססים על אירועים שהוא הכיר מימי שלטונו של השאה, כמו שריפת קולנוע רקס באבאדאן או הרצח בשיראז, מוהאסס בחר לעצב את הסביבה והלבוש כאילו הכול מתרחש בתקופת שושלת קאז’אר (בשנים 1875 – 1925) וזאת כנראה הסיבה שמי שרואה את הרישומים האלה בטוח שהוא צייר אותם נגד שלטון האייאטולות (וזה אגב לא לגמרי טעות, כי לפי כמה מקורות חלק מהרישומים נעשו כבר אחרי השלמת המהפכה.
מוהאסס עצמו, שעוד באיראן היה מתנגד חריף לפונדמנטליזם האסלאמי, ראה מרחוק בחרדה את מה שקורה באיראן והחליט לא לחזור לשם. הוא מעולם לא תיקן את מי שחשבו שהרישומים האלה נעשו נגד השלטון הנוכחי. הנה עוד כמה מהקשים שבהם:
(הטקסטים הם שלו)
מוהאסס פיתח ברישומים האלה שפה איורית מיוחדת. כולה בשחור לבן בקו דק ואחיד שעוזר לו להדגיש ביתר פירוט את החלקים טעוני הרגישות, בעיקר פרצופים, קישוטים שלטוניים או כלי נשק.
סדרת הרישומים הזאת, שנמצאת כעת באגף הרישומים הפוליטיים בספריית הקונגרס בוושינגטון, שונה בסגנונה מרוב העבודות שקדמו להן.
חוקרים מדגישים את הסגנון הריאליסטי שבו בחר לצייר את 39 הרישומים, סגנון שמזכיר מיניאטורות פרסיות עתיקות ובעיקר של ראזה אבאסי, שמוהאסס העריץ:
למי שמתעניין באבאסי, גדול המיניאטורים הפרסים, יכול לערוך סיור (וירטואלי לפי שעה) במוזיאון שלו בטהרן.
ייתכן שלא זיהיתם התלהבות עמוקה כשכתבתי על הסדרה הזאת, ובצדק, מפני שעיקר הערכתי מופנית לגיוון הנפלא שיש בעבודותיו המוקדמות יותר. חלקן פורסמו במגזינים שונים ואחרים ללא מטרה מסוימת.
שימו לב לגיוון, שבי הוא מעורר הערצה, שלא לדבר על קנאה.
תופעה מעניינת היא השפעת המערב על מי שמגלה אותו בגיל מבוגר יחסית. אנחנו כמובן מכירים את זה מיחסם של ציירים מהגוש הסובייטי לאמנים מערביים, כאשר חלק מהם דחו כל “חידוש” מהמערב, וחלק אחר ספגו השפעות חזקות כל כך, במקרים קיצוניים עד כדי חיקוי. מוהאסס לא הכחיש שהוא מושפע מאמנים מערביים, ובעיקר מאיירים, למשל: רנה מגריט, אנדרה פרנסואה, רונלד סירל, רולנד טופור, ובראד הולנד.
הנה כמה דוגמאות, ובכוונה לא ציינתי בכל עבודה ממי הושפע או למי ערך מוהאסס מחווה:
השנים האחרונות של חייו היו קשות בגלל בעיות רפואיות, וכשהראייה שלו דעכה הוא יצר גם סדרה של קולאז’ים (קולאז’ים תמיד הלכו טוב עם בעיות ראייה). כאלה למשל, בהם שילב פרטים מתוך עבודות קודמות:
שימו לב לדמות שבמרכז. היא לקוחה מאיור שעשה מוהאסס לניו יורק טיימס לכתבה שכותרתה “האלכימיה של העצמי”. הנה היא:
כאן רואים בבירור השפעה חזקה של הולנד.
ולסיום עוד דיוקן עצמי שלו:
גם אירני וגם מוכשר כמו שד. האיורים שלו מופלאים בעיניי.
תודה על ההיכרות שעשית לי עם אירני גאון גולה שכבר הלך לעולמו.
מאייר נפלא. יכול להיות שהוא לא היה ממש איש שמח?!
מעניין להכיר. תודה
היי דני
מעיין ומחדש כרגיל.
חג שמח !!!
גד
הנרי דרג’ר
פנטסטי
תודה רבה