ברשומה הזאת אני מחבר בין שני יוצרים – הילר בלוק (Hilaire Belloc):


בלוק הוא סופר, מאייר והיסטוריון שחי בין השנים 1953-1870, וסימונדס היא סופרת ומאיירת פעילה שנולדה בשנת 1945.
בלוק נחשב לאחד מכותבי הנונסנס החשובים, וכמו לקודמיו חלוצי הנונסנס, אדוארד ליר ולואיס קרול, גם לו היה מקצוע רציני. הוא היה היסטוריון שהוכשר באוקספורד וכתב 25 ספרים בתחום הרחב של ההיסטוריה, כולל ספר שנקרא היהודים, ספר אנטישמי למהדרין.
חרוזי הנונסנס שלו ראו אור בכמה ספרים:




הם ספוגים בהומור שחור ולחלקם הוא צירף מוסר השכל.
יצירות הנונסנס שלו כמעט שלא תורגמו לעברית. סביר להניח שזה בגלל שהיה אנטישמי.
אז הנה באנגלית השיר של האות N מהספר A Moral Alphabet:


מי שאייר לבלוק את הספרים הוא לורד באזיל טמפל בלקווד (Basil Temple Blackwood). בספר הזה הוא חתם באותיות BTB. בלקווד ובלוק הכירו באוקספורד והפכו לידידים. הוא לא היה מאייר מקצועי, והאיורים שלו נעשו בקו חובבני, אבל בעיני אוהבי הנונסנס זה מתקשר עם האיורים של ליר ושל עוד יוצרי נונסנס שאיירו בעצמם. אז למרות ש-BTB אייר את כל כתבי הנונסנס של בלוק, החליטו אנשי הוצאת "פוליו" לפנות למאיירת פוזי סימונדס, כשהוציאו בשנת 1997 מהדורה של כתבי הנונסנס של בלוק. עוד קודם לכן סימונדס הוכיחה את אהבתה לבלוק כאשר בשנת 1992 הוציאה ספר ילדים של אחד השירים הידועים שלו מתילדה:

אל תתבלבלו עם מתילדה של רואלד דאל, שכנראה הכיר היטב את בלוק ואולי אפילו נדבק ממנו באנטישמיות.
סימונדס היא בעיניי אחת המאיירות הטובות שפעילות היום באנגליה. אני אוהב מאוד את הקו שלה ואת ההומור שלה. מי שלא זוכר או לא ראה את הסרט תמרה דרו, אני ממליץ לחפש ולצפות. הוא מבוסס על סיפור מקסים שהיא כתבה. הנה כמה איורים שלה מגילים תשע ועשר:


בריאיון איתה היא מספרת שהיא מעדיפה לאייר בשחור-לבן: "רק כשהתחלתי לאייר ספרי ילדים התחלתי לעבוד בצבע", היא מספרת, "וזה היה נורא מבלבל. יש המון צבעים…"
ועוד היא מספרת שהיא ממעטת לאייר מהסתכלות: "ברחוב תמיד יהיה מישהו שיעיר לי", היא מסבירה. אבל נראה שיש לה זיכרון חזותי יוצא דופן, כי רבים מהאיורים שלה מעניקים לצופה את הרושם שהם צוירו על פי מודל.
וכאן אני מגיע לספר הזה בהוצאת "פוליו" (ספרי ההוצאה הזו ארוזים תמיד בתוך קופסה כאשר על העטיפה אין טקסט כלשהו. הנה העטיפה:

כעת לאיורים של סימונדס מתוך הספר, ואפתח בכמה צבעוניים. זה האיור לשיר על הנרי קינג:

במקרה הזה אני מביא גם את השיר במקור:

האיור הבא מהספר של "פוליו" הוא מהסיפור מתילדה:

אני לא מביא את הסיפור, שכן הוא ארוך, אבל בגדול זוהי גרסה לילדים של בלוק לסיפור המוכר זאב! זאב!
הטיפול שלה בצבע הוא עדין יותר מאשר בספר שאיירה ב-1992, שבו מופיע אותו סיפור:

האיור השלישי בצבע ממהדורת "פוליו" הוא לשיר רבקה, שטורקת דלתות להנאתה:

ומכאן לאיורים בשחור-לבן. יש בהם לדעתי תנועה נפלאה, ולמרות שאין בהם הגזמה קריקטורית יוצאת דופן, היא מצליחה להעביר בהם, בגלל הקו הקל, את ההומור המיוחד שלה.
זה איור לשיר על האוכל:

וזה לשיר על ג'ון, שהיה זורק אבנים:

וזה לפרק שבו רוכזו חיות לילדים רעים:

וזה לפרק עוד חיות לילדים רעים:

והנה איור לשיר הממותה הקפואה:

ולשם השוואה, הנה איך בלוק עצמו טיפל בשיר הזה ואיך בלקווד אייר אותו במקור, שבו הוקדשו לו ארבעה עמודים:


וזה האיור שלה לשיר הכבש הוולשי:

וכך הוא במקור:

עטיפת הספר A Moral Alphabet, שיצא לאור בשנת 1932, נראתה ככה:

ואילו הפרק שהוקדש לספר הזה במהדורה של הוצאת "פוליו" היה כזה:

הזכרתי כבר את אלמנט התנועה באיורים של סימונדס. אז הנה איורים מהפרק גבירותיי ורבותיי (Ladies and Gentlemen):




עוד על סימונדס ובלוק תוכלו לקרוא כאן.
***






